יום ב',  23.9.1946

משה יקירי,[1]

ישנם ימים כאשר אני מתגעגעת עליך ביותר. והנה הימים האחרונים הם כאלה. אני בטוחה בך שיהיה לך הכוח הנפשי לשבת כל זמן שיחזיקו בך, אך בכל זאת עד מתי?

העיתונות מלאה בברל לוקר כאילו יביא ישועה אמיתית, כאילו בהסברתו תלויה איזו החלטה שהיא. נדמה לי שבשבועות האחרונים העיתונות והרדיו עשו הכל כדי לעצבן את קוראיהם ושומעיהם ומי דרש זאת מהם?

אנא כתוב לללה וחזק אותה בענייני נגינה. מרוב התעסקות זמנה לנגינה מוגבל מאוד. יהודה שומר שגחלת הנגינה של חיים לא תכבה והוא עומד על כך שללה תלמד את חיים פעם בשבוע. שניהם נשמעים לו לפי שעה, אך חיים זקוק למילה טובה ממך, שלא יוציא את אחותו מכליה.

אם תמשיכו לשבת למרות כל מלחמת העצבים, צריך יהיה להיכון ברצינות לתקופת החורף. בוודאי גם צריפכם זקוק לסידור והכנה לקראת הגשמים.

בחיי אין חדש. כולנו רוצים לראותך בינינו בבית, ואולי בכל זאת שיחרורכם לא רחוק?

מתי כתבת בפעם האחרונה?

היה שלום ושנה טובה לך והרבה נשיקות, והבה נקווה שבקרוב נתראה.

שמור על בריאותך ועל רוחך.

חזק, חזק וחזק.

צפורה

שלום ושנה טובה לחבריך ובייחוד לדוד.