190
אל: ברל לוקר, לונדון
א-ן, 17/9/1946
בר-לבב יקירי,
אני כותב
לך בעניין אחד ומיוחד והוא עניינו של החבר אשר סר אליכם לימים מספר ופניו מועדות
אל מעבר לים.[1] קיוויתי כי עד שתעלה השאלה על הפרק נתראה פנים
ונשוחח פה אל פה, אך הדברים נשתלשלו אחרת והריני כותב.
אני תולה
תקוות בעתידו של חבר זה בחזית החוץ של עבודתנו. תבונתו נתעמקה ונצטללה בתקופת
הפורענות הקשה שעברה עליו,[2] ואופיו
נתחשל ונזדכך כאחד. זה היה הרושם הברור שלי מפגישותי הראשונות איתו לאחר שיצא מבור
כלאו וחזר אלינו, אך רושם זה נתחזק שבעתיים משנזדמָנו יחד לפונדק הזה, בו עודני
מתאכסן, עת שוחחנו ארוכות על חיי שעה וחיי עולם וניתן לי להתבונן בשבילי מחשבתו
ולבחון את תגובותיו הבלתי אמצעיות.
מלבד
תכונות שכל ואופי הוא רכש גם כלים חשובים: בקיאות בתולדותיו ובתכונות נפשו של אותו
עם [האנגלים] ושליטה בלשונו.[3]
אולי
תזכור, כי עוד לפני כמה וכמה חודשים (איזה עבר פרֶהיסטורי!), כשפתחתי פעם, בחדרו
של בן-עוזר [ח״ו], בשיחה על הצורך בשידוד מערכות וגיוס תגבורת פנימית לחזית הייצוג
וההסבר - הזכרתי, בין השאר, את שמו. מאז שמרתי את הדבר בלבי לעת מצוא. עמדתי לשוחח
על כך עם בן אביגדור ולא הגעתי. גם נאחזתי עם כמה חברים אחרים בתקווה הקלושה שמא
תתגלגל על ידו הזכות לקרב את האיחוד[4] וזה חייב את
הישארותו בארץ. בינתיים קפצה עליו פורענות המאסר והמשפט.[5] ובינתיים
נסעתי שוב לחו״ל. ולבסוף באה הפורענות על שנינו יחד.
השאלה
הגיעה לשלב מעשי עם צאתו מחדש לאוויר העולם. רצונו עצמו היה לצאת בשליחות לחו״ל.
אחד המניעים - והוא לא יגונה עליו - היה סבלו, הנפשי והגופני, מהפורענויות שנשתרגו
עליו - הממושכת בשנות המלחמה והקצרות, אך המדכאות מאוד, מאז שובו. החלפנו דברים
בינינו, בע״פ ואח״כ בכתב. מתוך שהרעיון שלי על שליחותו למקומך נשאר טמון בחובי,
ולא הספקתי לבררו עם ב״ג ועמך, יעצתיו לקבל לפי שעה את ההצעה שהוצעה לו ע״י המגבית
המאוחדת בארצות הברית. באותם הימים ראיתי אפשרות שנחזור לקדמותנו תוך חודש-חודשיים
(הכוונה לי ולחברי - לא למצב בכללותו) ותינתן לי היכולת לברר ולסדר את דבר כניסתו
לעבודה במחיצתך ע״י שיחות במקום המעשה.
אך עתה
הגיעוני ידיעות כי הוא נתעכב ביבשת [בפריס] ורק עכשיו הגיע אליך בדרכו לארה״ב; כי בן
אביגדור מפציר בו להישאר אצלך; וכי כל שאלת נסיעתו לארה״ב עודנה פתוחה. הרי ששאלתו
טעונה החלטה לאלתר.
לעומת זה,
לפי מצב הדברים כיום, אין שיעור להתאַכסנותי כאן. התוצאה המשותפת של שני השיקולים
האלה היא מכתבי זה. ובכן, חברי וידידי, הנני להרצות לפניך כמה מחשבות.
קודם כל
אבשרך בשברון-לב כי ביום הולדתי הקרוב - הקרוב מאוד - תמלאנה לי נ״ב שנה. הצער
כפול, כי הוא צערו לא רק של פרט אלא של כלל: זהו אות עצֶבת לכל חבורתנו, שאני נמנה
על הצעירים שבתוכה ובעצם אך תמול שלשום לא הייתי שייך לה כלל מפאת גילי.
מה פירוש
נ״ב בשבילי תבין אם אציין, כי אבי ז״ל וכן אליהו [גולומב] שלנו וכן האיש היקר
יהושע ג.[ורדון] הלכו לעולמם בגיל זה. אני מזכיר רק אנשים שהייתי במחיצתם ממש או
שהיו במחיצתי (במקרה משמיע ברגעים אלה רדיו ירושלים לתוך חלוני הפתוח את מרש האבל
לבטהובן מתוך ה״אירואיקה״).
אינני
חוזה שחורות ומנוי וגמור עמי לברכך ולקבל ברכותיך בימי הולדת עוד שנים רבות
וארוכות, אבל הגיל הוא עובדה המחייבת מסקנות. אין גילנו מחייב לעת עתה ירידה
מהבמה, אבל הוא מחייב בהחלט דאגה יותר נמרצת ומהירה לעוזרים ולממשיכים.
לדידי אני
נוספת עוד בעיה. אמרתי כי אין שיעור להתאכסנותי. אבל גם אם קרוב קצה - אין לי כל
ביטחון שעם שובי לביתי אשוב גם לתפקידי.[6] הדברים
ארוכים ולא אפרטם כאן. העיקר הוא שהספק קיים ועומד והן לא אגיע בצניעותי עד
להתעלמות מהחלל שאשאיר אחרַי בצאתי מהשורה.
והנה שאלת
הממשיכים קשה וחמורה. כי אין זה רק עניין של הכשרה וניסיון, שיקול דעת וחוש
אחריות. האצטלה מחייבת אמון הציבור, מעמד בתנועה, כושר נציגות. אלה הם נכסים הבאים
לאדם כפרי התפתחות וכחסד גורל ואין אתה רוכש אותם בניסיון ובעבודה נאמנה בלבד.
אתה יודע
בוודאי כי אני מעריך מאוד מאוד את חבורת העובדים הראשיים במח' המד' בי-ם, ולא
רק מעריך אותה אלא גם גאה עליה ועל חלקי בהקמתה ובגיבושה. כל אחד מהחבורה הוא אוצר
יקר של ידיעות, ניסיון, שיקול דעת, מסירות, נאמנות וכישרון. יש עולה ביסוד זה ויש
מפגר ביסוד אחר, אך הסכום הכולל מצטרף לדבר-מה חשוב מאוד אצל כל אחד ואחד. לא כן
אם תָמוֹד אותם מבחינת המעמד הציבורי והמקום בתנועה. מכולם רק ז״ש הוא בעל שורשים
עצמיים ועמוקים בציבורנו, בעל דעה מקורית בעניינים שמחשבת התנועה מועסקת בהם, אך
גם הוא אינו דַבָּר ואינו יוצא בשער. לעומת זה, אותו חבר שאני מדבר בו נכבדות,
מובהק בסגולותיו כנציג וכמנהיג ואני מאמין ובטוח שאם יוטל עליו עול של אחריות -
יוסיף לגדול ולהתעלות.
אני משער
שכל זמן קריאתך את מכתבי מנקר יתוש במוחך: הן האיש לא החזיק מעמד ״בין שני הרים״[7] ונכנס
ל״תנועה״ כחבר! ידעתי. אף הבאתי זאת היטב בחשבון.
ובכן
לדעתי הגענו למצב המחייבנו ממילא לשַתף פלג זה של תנועתנו בתפקידים אחראים ואפילו
בצמרת, אם רק נגיע איתו ללשון משותפת במדיניות הציונית. למעשה, קיימת לשון משותפת
עם אותו חבר במידה מלאה וגדושה.
השאלה
מתייצבת כך: או נגיע לאיחוד או נשאר מפורדים. אם נגיע לאיחוד, ממילא נהיה חייבים
לשתף את הפלג שיחזור ולא רק חייבים אלא מעוניינים, למען הכניסו בעול האחריות
ולהעמידו פנים אל פנים נוכח המציאות המדינית האכזרית שכרגע אין הוא עומד כלל בפניה
אלא מסתתר מאחורי גבנו ונועץ סכינים בו, לפחות בלשונו.[8] ואם לא נזכה
ונשאר מפולגים, גם אז יפעל אותו ההכרח. בין אם נחזיק מעמד באותו שיעור זעום של רוב
ובין - ובייחוד - אם נרד מאותה דרגה, נהיה אנוסים לחתור להרחבת בסיס האחריות בתוך
תנועת הפועלים והקודמים לשותפות הם אחרי הכל הפֶלֶג. יתר על כן, סכנה חמורה היא,
להם לעצמם, לנו ולכלל כולו, להשאירם במצבם כיום, פטורים מעול אחריות, מנותקים ממגע
עם המציאות, חופשים לפַתח מחשבה תלושה וערטילאית ודוגמטיקה מדינית נוקשה ועקרה.
עניין חיוני הוא לנו למצוא אנשים בקרב בעלי אמונו הגמור של אותו פלג, שמבחינה
אישית, רעיונית ומעשית באים בחשבון למילוי תפקידים אחראים במערכת העניינים שלעת
עתה אנו החולשים עליה. שיתופם יבנה גשר, יקרב לבבות, יקצץ קצוות, ירסן יצרים ומי
יודע אם לא בדרך זו, או בסיועה של דרך זו, נגיע גם לאיחוד מלא.
מכל הטעמים
האלה שמחתי מאוד ליחסו החיובי של בן אביגדור לרעיון זה של העסקת האיש
במעוננו-מעונך. ומכיוון שיחסך אתה אינו ידוע לי ובייחוד מכיוון שהעניין נוגע לך
במיוחד ונתון קודם כל לשיקול דעתך - הריני עורך ומריץ אליך את איגרתי זו בתקווה
נאמנה שתבין את רעיוני לעומקו ותקבלו בלב שלם.
אני כולא
את דברי על השאלה העיקרית הנתונה כרגע על כפות המאזניים העולות ויורדות, כי
ודאי הגיעוך תגובותי בשלבים השונים שמאחורינו ועכ״פ בבוא האיש מגושן [ששון] יוכל
להרצות לך הלך דעותי במפורט.
שלום רב
לקיסרית[9] ולכל החונים עמך.
עציר-ציון
