188

אל: גרשון אגרון, ירושלים

17/9/1946

גר יקירי,

רצוני ללוותך בברכה חמה ולאמץ את ידיך. נדמה לי כי דווקא הפורענות שלא הייתה כמותה יוצרת בשבילנו הזדמנות לפעילות שלא הייתה כמותה. אני חי בהרגשה זו כל השבועות הארוכים האלה, דווקא בתוך השיתוק שנגזר עלי.

ודאי מבשרך חזית זאת. איני זוכר תקופה שבה עמד עיתונך [פ״פ] במתח כה גבוה של הכרת שליחות ושבה עלה לרמה כה גבוהה של ביטוי ציוני נמרץ ולוחם - עלה והחזיק מעמד באותה רמה ללא ירידה כלשהי, זה שבועות על שבועות - כאשר בפורענות הזאת.

עתה שנקראת ״לגשת״ לשם [ללונדון] ולשהות בתוכם תקופה קצרה, לא פקפקתי אף לרגע שעליך להיענות ושאומנם תֵיעָנה.[1] השעה שם היא שעת התחלה חדשה. נתרכזה קבוצת אנשי מחלקתי[2] וכעת הצטרף גם א״א. יש לארגן את מפעל ההסבר והפרסום על בסיס יותר רחב ועפ״י קצב יותר מהיר, גם מתוך קשר יותר מהודק עם הארץ. אתה כעיתונאי הינך בעל רכוש משלך בעולם הקשרים ויש לך מה להנחיל. אבל אתה גם מומחה גדול לעניין ומובהק באמנות הארגון ודומני כי יעילותך הפעם תהיה שם גדולה מבכל זמן אחר. ועוד מבחינה אחת תביא ברכה. חוששני שחלוקת הכוחות שם לשני מחנות - אנשי המקום, הוותיקים ובעלי החזקה,[3] ולעומתם אנשי הארץ, הטירונים שמקרוב באו - בעינה עומדת.[4] כיוון שאתה מקובל על שני הצדדים במידה שאין למעלה ממנה - יהיה לאל ידך למלא תפקיד שחשיבותו לאורך ימים.

בקשה מיוחדת לי אליך - למסור ברכתי והתפעלותי לג״ל.[5] הוא נתעלה ונתעמק. חָברו בו שכל, רצינות וכישרון; חדירה, דיוק וכוח מַחַץ מאין כמוהו. באמת לכבוד ולתפארת. כל תקוותי שימצא דרך להיות לנו לעזר במקום היותו.

אשר לי לעצמי בתוך התסבוכת, הלא הדברים כתובים על גיליונות כאלה לעשרות ובוודאי נהירים לך הקווים העיקריים של עמדתי. ראיתי כשגיאה וכחוסר היגיון את הצגת התנאי בל יעבור לגבי הבסיס [לשיחות וש״ע], אך לאחר שהוצג התקשיתי למצוא פתח לנסיגה בכבוד וחששתי, ועודני חושש, לביזיון כלפי חוץ ולמבוכה והרס בפנים,[6] אם ימצאו דרך להיכנס לתוך הקלחת מתוך הצלת פנים כלפי חוץ ובלי משבר חמור בפנים - אשמח.

ברכותי לכל אנשי הבית, החל בארי שבחבורה [ח״ו] וכולל העזר-שכנגדך[7] ובל ויוסף ומוריס[8] וכלה בבחורות הטובות (דור', רות', לילי)[9] ולחוד ובמיוחד לאנשי המח' [המדינית] שגלו להתם ולא״א וליצחק ב״א.

היה שלום וחזק!

מ.

הערות: