164

אל: יהודה שרת, יגור

מחנה עמק אילון 9/9/1946

אחי אהובי,

אתה כדרכך מניח לפורענות שתהא צורבת כל כך עד שכולך מאכולת-אש. ודאי שהייתה במעצרי תדהמה, לי ולכל, כעדותו הנאמנה של נבות החמוד,[1] אשר מכתבו הנפלא הגיעני סוף סוף היום, ״בעיצומו״ של השרב. אך בדיעבד יש לראותו כמות שהוא - תהפוכת גורל שכיחה בשלב מסוים של החיים המדיניים, חוליה בשלשלת, עצם מעצמה ובשר מבשרה של פרשת נפתולים. נהרו זה, שנתעלה עכשיו לראשות ממשלת הודו, בילה במאסר עשרים שנות חיים, לא ״בהיעלם אחד״, חלילה, אלא בהפסקות, קצרות וממושכות. אומנם חס לי להתחרות בו או להשתוות אליו וגם זאת לזכור, שתחילתו הייתה בגיל הרבה יותר צעיר. אבל חודשים אחדים, או גם שנה תמימה, מה הם ביני לבין העם העברי?

השיר היה כחדש בעיני. האומנם ידעתיו ושכחתי? ספר השירים אינו כאן בצריפנו ונבצר ממני לעיין.[2] הבאתו בידך מוכיחה עד כמה העמקת חוש את אשר עוֹלֵל.[3] כשלעצמי, הנני משתדל לעמוד מעבר לכל התרגשות מוסרית כלפי עוצרַי, אם כי סערות נפשי יצנפוני מזמן לזמן על גורלנו בכללו.

[---][4]

כאן בין האחים לצרה אגולניק שלכם. ידו רב לו בסעד חולים ובאמנות הציור. הוא דורש שלומך הטוב.

היה שלום ואל תגרע שינה מעיניך.

מ.

 הזכר-נא לצפורה, שתבקש את אליאס להריץ איגרת לבית אבו-עודה.[5]

הערות: