יום ה',  19.9.1946,  ערב

פואה יקרה,

פזית, כנראה, חסרת כל גמישות. במקום להקל במשבר הזה היא הכבידה לאין שיעור. עשתה הכל לגיבוש עמדתה השלילית של המפלגה, ועכשיו מחנק ללא מוצא.[1] אני מפקפק ביכולתו של בר-לבב[2] להשפיע השפעה מכרעת. והערב, לאחר קריאת שורות אחדות במכתבה של רות ג', אני בטוח יותר מקודם, כי אילו הייתי חופשי היה כל מהלך העניינים אחר לגמרי.

הספר של רות ג' נבוב. קראתיו כאן בימים הראשונים אבל היא התכוונה לטובה, כי זהו Maugham [סומרסט מוֹהם] האחרון.

אני קורא עכשיו Sparkenbroke של צ'רלז מורגן - מוסיקה אחרת לגמרי.

כמה וכמה פעמים רציתי לבקש אותך או את ז"ש למסור ברכתי לקלינוב ושכחתי. ובכן מיסרי לו ברכה.

וכן ברכה ותודה רבה-רבה לבת שבע ולאזרח מור. איזה שק נפלא! התפוחים באמת כאשר אהבתי, ודוד עוזר באמונה לכלותם.

ועכשיו הסכיתי ושמעי: ברני נסער היום מאוד ממכתב רעייתו. היא נפגעה עד עמקי נפשה - לא רחוק להגיע ולכן קל להיפגע - מיחסו של דְיַדְיַה[3] [רוסית: דוֹד]. אבל נראה, שבמקרה זה הוא התנהג באמת בטמטום ובגסות. היא מספרת, שהוא קרא לה פתאום לבוא מייד אליו ולשמוע משהו. כשבאה, החל לספר לה - מבלי להביט עליה, היא מציינת - דברים שכבר קראה בעיתונות על ההתפתחות החדשה. כאשר גמר, אמרה (innocently quite [בתום לב], היא מדגישה, argument an him engage to trying without [בלי לנסות לגררו לוויכוח]): במקרה שזה יצליח - מה טוב, אבל לא יצליח - הכרחי יהיה לעשות מאמץ מיוחד לשיחרורם/

כאן התפרץ ידידנו ודן אותה ברותחין: על הפרק עומדים עניינים הרבה יותר חמורים מהישארות אנשים אחדים במאסר. אחיו ישב עשר שנים בתקופת הצאר; אלה ששלחו אנשים אחרים למאסר, והאחראים בעצמם למאסרם, הם צריכים לדעת לשבת men like [כגברים] וגם משפחותיהם צריכות לדעת לא להטריד, וכו' וכו'.

היא יצאה ממנו שלוּקה. יש להבין כי היא ירדה לחייו, ולא בפעם הראשונה, כי באיזה מקום היא עצמה מכניסה את המלה agaln [שוב] המעידה על כך. גם ה-innocence מעידה שמצפונה אינו שקט. ועצם הטענה חסרת-השחר, שדווקא אם לא יצליח הניסיון להיכנס למו"מ יש לעשות מאמץ מחודש לשיחרור - מסקנה הגיונית של מוח מסולף! - יש בה להוציא מן הכלים. אבל אחרי כל אלה, להתפרץ ככה בפני אישה שבעלה עצור, ועוד אשת חבר וטיפשונת שכזאת - איוולת מדרגה אחרונה ועורלת לב. כן, לדבריה נשרה מפיו גם פנינה כזאת: הוא לא ראה, שאלה שרוחם כה קצרה עכשיו הראו דאגה רבה בשעה שאחרים ישבו במאסר! ברני, שכולו רֶתַח, אומר שהגיעו אליו כמה הדים על בעל-גבירוֹתי.[4] שכאילו בעומק לבו הרגשתו ביחס אלינו היא - דמם בראשם!

הרי לך הפעם רכילות במלוא חופניים.

היום היה יום כבד - חם ולח ומחניק. אמש הייתי כה מתוח בשעת כתיבה ולאחריה, שזמן רב לא יכולתי להירדם והקיצותי כמה פעמים. איני זוכר אלא לילה אחד או שניים כאן, שקמתי מהם שבַע שינה.

נשיקות לך,

מ.