יום ה',  19.9.1946

מויסיצ'יק,

 

לאחר ששלחתי היום את מכתבי, נזכרתי שטיגנתי את החצילים ב-"ת". אוי לאותה בושה! תקן מהר, שלא תצרום האות את העין.

ברגע האחרון שלחתי לך את מכתבה של רות ג'. רציתי לגוון קצת את חייך. אם רוצה אתה בכך, שלח אותו חזרה אלי ואשלחנו בדואר.

המילים שגזרו ממכתבי שבדואר [מס' 92] - "... הרי השיגו את מטרתם. אך אם חושבים הם ברצינות ובאמת על פיתרון..." מדוע גזרו דווקא את המילים האלו לא מובן לי. לא צריכים היו לנגוע אף במילה אחת, או שצריכים היו למחוק כמה שורות. היגיון משונה!

 

   יום ו',  20.9.46

 

יקירי, רציתי להמשיך את מכתבי אמש, אך כשהגעתי לשעה 11, עיני הפכו כבר סדקים, ולא ששכבתי לישון, אך לכתוב לא יכולתי. לעייפותי נוספה עוד סערת נפש שבה נשארתי אחר ביקורה של גולדה אצלי.

כתבתי לך, שמזמן רציתי להיפגש עם גולדה ולא רציתי ללכת אליה סתם ולגזול מזמנה, והנה אתמול אחר הצהריים היא צילצלה לי שברצונה לבוא אלי. שמחתי מאוד. מייד בהיכנסה היא שמה לפני את מכתבך מ-18 ואת מברקו האחרון של ראובן, אשר בוודאי מונח עכשיו לפניך.[1] ובכן, אנו אומללים, דלים, יהירים, פעוטים, בלי קורטוב של כבוד עצמי. וייצמן עם הפמליה שלו, הרואים בכל חיוך של מיניסטר זה או אחר מהרהורי לבם, ומוכנים להיתפש גם בחכה מדומה, ובן-ג[וריון] המטורף ומתטרף בבדידותו כנגדם, ואתה בָלום פה ואסיר ידיים. אינך יכול אלא להישאר צמוד לרדיו ולתלוש שערותיך למקרא עיתונים.[2]

אחרי הכל, אני יראה עכשיו מדבר אחד - שם, בלונדון, הם מסוגלים ללכת למו"מ מבלי לעמוד על שיחרורכם. ובכן, בזה יש להתעקש ויהי מה. הלא הם - האנגלים - מתנהגים כך שכל איש בר-דעת, שאינו פוליטיקאי מרחיק-ראות רוצה לקום ולצעוק - לכו לכל הרוחות! הלא הם אינם מראים שום סימן של רצון טוב, ובכן, מדוע להם לא לשאת ולתת עם נחום ג'? גולדה בטוחה, שבנקודה זו תהיה תמיכה שלמה של הוועד הפועל המצומצם. אם לא יסכימו בנקודה זו - לא ללכת למו"מ בשום פנים ואופן!

ב"ג בודד, אומלל, אין לו אל מי לדבר בפריס - למצבו זה איש אינו רוצה ואינו מוכן להיכנס, אך כשקוראים שב"ג מסכים וכו' וכו' כל אחד שואל - מה קרה!

ובכן, משה, חזק ואמץ, קבל את דינך בשקט אם ניגזרה המפלה האיומה.

אתה שומע בוודאי, שמחכים לבל וברוד'[צקי]. טוב שיבואו ויסבירו ויגנו על נ"ג. את ברגמן טרם ראיתי, כי הערב אתמול נאכל על-ידי גולדה שבאה ב-7 והלכה ב-9, ורק ישבנו לאכול באה מרים דה-לאו. היא ישבה איתנו לשולחן ונהנתה מהנעורים - ילדינו וחברי קובי, גדעון המפורסם ושתי בנות.

בנשיקות ובכאב לב,

 

צ.

 

עוד כמה מילים על גולדה. קודם כל היא נחמדה מאוד ומלאת חן. היא סיפרה שביראת כבוד נכנסה למשרד, שהבחורים - זאב ואריה - קיבלו אותה באהבה ובחמימות ועוזרים לה בכל. בייחוד היא נהנית מאריה - אותך הוא יכול זַנוּדִיט [רוסית: להיות לטורח], אך גולדה מקבלת את תשומת הלב היתרה ברצון. היא מציינת את מסירות הבחורים לך, זאת לא רק מסירות, היא אמרה, אלא פשוט אהבה.

מזכירתה - אייגה [שפירא]. זאב, ביד הקלה שלו, הרחיק לפי שעה את רגינה משולחנה והושיבה אצל איתן. יותר בריא.

גולדה רותחת על נחום וגם על ברל כיצד הם "מתרשמים" משיחה זו או אחרת. לדעתה אין שום דבר ממשי, שום שינוי ניכר, שום עובדות משכנעות, שאפשר היה לשפוט לפיהם על איזו תזוזה מצד הממשלה. ומה שמרגיז אותה ביותר הוא שקפלן שומע תמיד את הדברים אחרת משהיא שומעת, אם כי הם שואלים אותן השאלות אותם האנשים. וכיצד לינטון אומר ששאלת השיחרור תיפתר בקלות וברל אומר שבזה יהיו קשיים רבים.

אסיים, ולא אוכל לכתוב בלי סוף והשמש גבוהה כבר והתימנית העכברית טרם באה.

בנשיקה ושבת שלום,

 

צ.