יום ה',  19.9.1946

משה יקירי,

מכתבך מ-16.9 נתקבל. זה המכתב שנסע לתל-אביב. הוא לא דיכא אותי ולא השפיל את מצב-רוחי. אני נעזרת עכשיו בפילוסופיה - ז"א מוכנה למעצר ממושך, ואיני שמה לב לברקים חולפים של תקוות שיחרור. אם יבוא השיחרור - נקבלו בשמחה ואם יתמהמה נחכה בסבלנות, הן סופו לבוא. הרישעות של השלטונות המקומיים לא לתת אפשרות ביקור לאליעזר או ל-R.Ch [רנדולף צ'רצ'יל] אינה מנבאת טובות.

אם ייפול הדבר כך שתצטרכו להמשיך בישיבה - אל נא תזוזו מלטרון. עשו הכל כדי להישאר ואני בוטחת ביוזמת דוד בשיפורי הצריף וריצוף השבילים.

אני רוצה רק להוסיף, שכל התימרונים לקראת כניסה למו"מ, הנעשים שם במרחקים, מבלבלים את הקהל לגמרי. אין יודעים את פרטי הדברים, רואים רק אנשים טסים, נוסעים, פולטים נוסחאות והרושם הוא שאונסים את ב"ג. היום תתקיים ישיבת הוועד הפועל וכאילו גרשון צריך להספיק לטלפן מה מצב הדברים האמיתי בלונדון.

על דובקין אומרים, שהוא אינו מביע דעה עד אשר ידע מה חושב ב"ג. ועל שפירא אומרים, שכדי לתת סיפוק למפלגתו הוא אקטיביסטי בעניין ההשתתפות במו"מ, ובזה כאילו מכפר על אי-אקטיביזם בדברים אחרים.

וְדוּרַקַח [רוסית: בין השוטים] נשאר אייזנברג. בתחילת כל שבוע הוא מבטיח לי את שובך לשבת הקרובה, וכאשר הוא מתבדה הוא אומר לי: את כבר אינך מאמינה לי, אך האמיני שכוונתי טובה.

אתמול היה לי יום אורחים. בבוקר הופיעה אורחת מלונדון - רחל בל Bell שעבדה עם רות גולדסמיט. באה ישר למטבח כשתיגנתי חצילים. הבחורה בת 23, נחמדה וצעירה ומדברת עברית. היא ילידת הארץ. באה לשלושה חודשים בכוונה להישאר לגמרי. היא הביאה לך ספר מרות ג' ותמצא אותו במזוודה, ומכתב אלי - אותו אשלח בדואר.

אחר הצהריים בא לבקרני קלינוב[1] respects pay to. הוא עובר על גדותיו מרישמי נסיעתו. אומנם הוא רוצה לכתוב לך, אך החליט לחכות כמה ימים עד שיתברר מה איתך. רק הוא יצא מהבית והנה בת-שבע (הרה ברצינות) ואזרח טוּט קַק טוּט [רוסית: הריהם פה] הביאו לך תיבת תפוחים ואני שולחת לך אותם. החלטנו שייפול הדבר כאשר ייפול - התפוחים ייאכלו.

כן, בבוקר, עוד לפני האורחת מאנגליה, באה אלי חנה אם תמר.[2] גם היא נחמדה וצעירה ומפליטה את חידודיה בעשן סיגרייתה. נראה שהיא דואגת מאוד לבעלה, כי כל מה שמגיע אליה הוא שבעצם אין לו מה לעשות לא בפריס ולא בניו-יורק. התהלך כמה זמן ככוכב קולנוע ובמשך הזמן חדלו להתעניין בו. היא כופרת בדעתו של חיים גרינברג, [וחושבת] כי לא ימצא קהל באמריקה. לדבריה הוא אינו איש שילמד שפות. אמרתי לה, שאתה מתכונן לכתוב לו ולדבר אליו שינצל את זמנו וילמד אנגלית. לבסוף ד"ש לך ממנה.

אשתדל לראות את ברגמן ולשאול אותו על אותו הערב אצל ק"א. אצלו מתארחים עכשיו יעקב ומרים ברגמן, והבטחתי לבוא אליהם בין כך וכך.

בנשיקות,

צ.

ח ז ק !