138

אל: ישראל גלילי, תל-אביב[1]

1/9/1946

(העתק במכונת כתיבה)

לניצן שפע ברכות,

לבי נוקפני על האיחור אך סהדי במסיבות. אגב, הקלת עלי את פיגור התשובה בהשמטת התאריך מאיגרתך.[2]

אענה לפי סדר הפרשיות:

1. שבחי אַחֶיך הגיעוני בכמה צינורות - אחד מהם הישר מהבית. שמחתי אף תמהתי: מעיקרא מאי קא סברו?[3] אגב, החזר גיסך? וכמה מכם עוד גולים בירכתי סְפַר תימן?[4]

2. לפרשת בית-אחי.[5] אשר לפרקליטות, הרי עמיתי מעדיף על בעל האורה, שעליו שאלת, את בעל עטרת הסנטר והזגוגית והוא חרד לדבר ה'[6] - במה הדברים אמורים, אם יקבל על עצמו לדרוך במסלול שמתהווה ולא לסטות;[7] אם לא הוא - אזי שותפו (של עטור הסנטר, לא של בן פורת!) - בן בית אולפנתי [גימנסיה הרצליה], חבר כיתה לרעייתי, שהיה לו בשכבר הימים שיח עם התעסקות מתתיהו,[8] רק בשלישית בעל האורה, שהדִיבֵּר בפיו ומוח בקדקודו אך דעתו קלה וחומד לצון. מכל מקום יש לרתום שלישי, כי השקמוני [עו״ד סלומון] חסר רמה, משנתו אינה סדורה וגם עלול מתוך צבריות לבטות [להתבטא בלשון בוטה] ביושבים כיסאות [השופטים] ללא צורך ואילו בן לוי כוחו, כדבריך, מאחורי הקלעים ואם כי עיניו בראשו וידו רב לו גם בפלטין [במסדרונות השלטון], הרי אין לסמוך שלא יָלוּז. כל אלו דעות עמיתי שאני מצטרף להן בכללן, הניסוח המילולי של ההגדרות דלעיל - משלי, מתוך הכרתי האישית את המדוברים.

אשר לשאלת התקדים, הרי עד כמה שזיכרוננו מגיע כבר נקבע תקדים מעין זה בפרשת אנשי מקום גבורת אפרים.[9] עם זה נוחה דעתנו מהקו המוצע [לטיעון במשפט] ונוסחנו הוא: אנו השניים [המוכתר והמזכיר של יגור] - איש איש פניו לתפקידו המסוים; ענייני בטיחות אינם בתחומינו, עליהם ממונים אחרים; ודאי שמודעת לנו כי יש מזה [נשק] במקום, לצרכיו כבכל מקומותינו, שכן הניסיון וכו', אף כל אחד מאיתנו [מתייצב] בשעת עֶברָה וכו', אך אין אנו אחראים יותר מכל אחד; אשר לכמויות [הנשק] העודפות לא ידענו - אפשר [מיועד] לסביבה. מענה לשון מעין זה בסיום פרשת הטעינה, בטרם תחל הפריקה.[10] אשר לפריקה, דעתי מסוימת - דווקא משום ההידור[11] בארץ ובחו״ל - שעל בעלי הצידוק [הסנגוריה] ללכת לקראת הטענה [הבריטית] שהמין המסוים, המסורבל [הנשק הכבד שנחשף ביגור], אינו מיועד לצינה אלא לתנופה.[12] לשם כך יש לגולל יריעה יותר רחבה של פורענויות צפויות אשר כחומרתן כן מידת הסוחֵרָה[13] המונחת למשמרת: המונים מקרוב ומרחוק בתוך התחום, סעד אדם וכלי-שחת מחוץ לתחום,[14] פגיעת המכופתרים משלהם[15] המתהלכים לאורך התחום ולרוחבו, כיום סרים למשמעת אך מי יערבם ביום סופה. הייתי מרחיק ומוסיף: אשר לכם, היושבים כיסאות,[16] היום אתם כאן, ומחר מי יודע? הנה נטרדתם מגושן![17] מי יחזה גלגולי חשבונותיכם ותהפוכות גורל? אבל אנו [בא״י] לצמיתות וחובתנו לעמוד הכן, במידת יכולתנו. בנדיבותכם חילקתם ביד רחבה לשכנות, קלות וכבדות, עד למַרעֵמות ולמַכנפות.[18] עד כדי כך אין ידנו משגת. נוכח אפשרויות לא תשוערנה - אלו [כמויות] צנועות ומצומצמות בתכלית. ואפשר להוסיף: הן גזרתם פעם עצמאות [לעיראק] עם רוב 2/3 וגורל צאצאי שלמנאסר [האשורים] הטיל צלו. אצל שישים ריבוא [יהודים בא״י] מנוי וגמור לא לפשוט צוואר. שמא תאמרו: הודענו שאנו ערֵבים? גם שם הודעתם.[19]

ויודגש ברור: אין זה גֶנֶן על השניים. הם מַא דַחַלוּש אַבַּדַן [ערבית: חפים מכל קשר]! שכן תפסתם להם באקראי, חי אללה, כשניים משישים ריבוא, והם, כל השישים ריבוא, בעלי הדבר. אנו בהסברתנו זו מלמדים זכות לא על השניים אלא על [הנשק] המצוי ועל בעליו - על כל השישים ריבוא. בעצם אין הם זקוקים ללימוד זכות, אבל העניין טעון הסבר, כי נטפלו עלילות, ובהזדמנות זו חובה ציבורית להציג האמת לפניכם ולפני הכל, לבל יסולף הרושם ויעוּות הדין.

אשר לראשי בתי האחים - כבר הוצע לאפשר ולא הלך לבי,[20] אך אם חזקה ההרגשה, אין כל נזק בכינוס ובהרתעה.[21] בעזרת שכנים איני מאמין.

3. ״באישון (סברה שיש לגרוס אֱשוּן, להבחין מאִישון שבעין) ובדמי״.[22] הכל ידוע וברור. אין זו תוכנית לאלתר, כי המזג אינו נוח. עוד חזון לירחים.

לך ורץ. ודאי קלטה אוזנך מה שהסתנן לצרפתי, כי מנוי וגמור למתוח היֶתֶר בהקדם.[23] זה לעובדות. אשר ליחסים [עמם] מקובל רעיונך (״על עיקרו של דבר״),[24] אך עתה משחזר מי שחזר ייתן דעתו.[25]

בזה תם עמודך הראשון. אשוב לשני מחר, כי עוד עלי קילמוס רב הערב.

ברכותי לכל.

אביחי (!)

*

2/9/1946

עוד לניצן:

עמיתי מעלה רעיון שמא כדאי להעמיד עֵד מבעלי הכוכבים או הכתרים בתוכנו[26] (מהחשובים) שימסור מומחיות על טיב מה שנמצא [ביגור] ועל ערכו לגן לפי ניסיון.

א.

 הערות: