128

אל: דוד בן-גוריון, פריס[1]

28/8/1946

(העתק במכונת כתיבה)

לבן אביגדור,

איני יודע אם ומתי יגיע אליך שדר זה,[2] אך מכיוון שחוות הדעת ששלחתי אתמול בשם שלושתנו לחברים בירושלים על-מנת שתימסר לחו״ל[3] אינה מביעה את דעתי האישית לאמיתה, ראיתי צורך לנסח תוספת זו. גם אם לא תגיע האיגרת - תישאר לזיכרון.

דעתך,[4] שנמסרה לנו ע״י הח״ח שחזרו מהישיבה, כי אם אך יקבל הצד שכנגד את הבסיס שלנו למו״מ לא תהא מכרעת השאלה ״מי ומי ההולכים״[5] - עוררה בי תימהון רב. קבלת עיקרון להלכה ומן השפה ולחוץ לחוד, וקביעת פרטיה הממשיים של התוכנית למעשה לחוד. מזה עד זה ארוכה הדרך ומלאה פחתים. שאלת מיהותם של מנהלי המו״מ בהחלט מכרעת, והַכרתי הגמורה היא כי שנינו הכרחיים.

אולם אני מסכים בהחלט, כי אם מבחינות אחרות הוכשר הקרקע למו״מ מתוך סיכוי כלשהו לתוצאה חיובית במנחת-מה [בקורבן-מה] ורק אישיותו של נציג זה או אחר מעכבת - אין לקפח את הסיכוי בגלל אותו נציג, אם כי חוששני מאוד שהיעדר שנינו, ובייחוד היעדרך אתה, יש בו כשלעצמו סכנת קיפוח חמורה.

לפיכך, אעפ״י שבתחילה הייתה דעתי כי גם השחרור וגם חופש המינוי הם תנאי בל יעבור, הרי עם החמרת המצב, ולאחר שהתברר יותר באיזה סבך אנו נתונים, שיניתי דעתי.

אם בכל זאת הצטרפתי כלפי ההנהלה [הנה״ס בי-ם] לדעתם של שני חברי, הרי עשיתי זאת בדלית ברירה, בתוך התסבוכת האנושית שנוצרה כאן, בקרב חבורתנו שבמעצר. נראה שאחווה-לצרה של אסירים או עצורים גוזרת גזירות שאין שיקול העניינים לגופם עומד בפניהן.

בקרב חברי שוררת משום-מה הרגשה, כי אם רק יהיה מו״מ - הלא כל דברי נאמרים בהנחה זו - הרי אני פחות או יותר ״מסודר״. במצב זה, אילו התנגדתי לעמדתם, שהיא כלפי חוץ דרישת חופש מוחלט של מינוי נציגים למו״מ, וכלפי פנים כלילת[6] כל העצירים במשלחת, כי אז לא היו יכולים להשתחרר מהרושם שקל לי הרבה יותר מאשר להם להיות ״ותרן״ ועומד על הצד העקרוני שבעניין, ללא תשומת לב לשאלה האישית. ברושם כזה מצדם לא יכולתי לעמוד בשום אופן, ולכן קיבלתי דעתם.

עלי להוסיף, כי יש להם בין כה וכה הרגשה מרה כלפי חברים שבחוץ, המוכנים כאילו להפקיר אותם. יש לזכור כי במקרה נצטרפו אלי כאן שני חברים, אשר כל אחד מהם לוקה בתסביך אישי - איש איש לפי דרכו. לי, היושב איתם יחד במחיצה אחת, אין מוצא אלא להסתגל לרגישותם.

אביחי

הערות: