115. אל: זאב שרף, ירושלים - 24/8/1946
שם הספר  ירחים בעמק איילון
שם הפרק  115. אל: זאב שרף, ירושלים - 24/8/1946
כותרת משנה  מוצ"ש, העתק במכונת כתיבה

115

אל: זאב שרף, ירושלים

מוצ"ש 24/8/1946

(העתק במכונת כתיבה)

 

לדתן שלומות,

 

תהילות ותשבוחות למבצע הכביר בהרצת דו״ח כה מקיף ומפורט מפי פזית למחרת שובו.[1] מסופקני אם היינו זוכים בכך אילו היינו חופשים. אבל כרוחב היריעה ריבוי הקושיות, והריהן לפניך ולפניו, לפי הסדר ולא לפי דרגת החשיבות.

1) עמ' 1, פסקה ב': מה הוצע לסיעות-חוץ - נוכחות בחוות דעה מייעצת או אפשרות הופעה אחת להרצאת משנתם, עם הסתלקות בסופה? חשוב לדעת מה דחו.[2]

2) עמ׳ 1, באמצע: ״היו שטענו כי מוטב לא לקבוע גבולות עכשיו״. מה הייתה טענת א״ש - שאין לעורר שאלת שלֹמה כלל ועיקר, או שיש לעורר אבל אין לקבוע  קווים [גבולות]?[3]

3) באיזו סמכות השתתף ח. גרינברג - כשליח מפלגתו או כחבר ״השמונה״? השאלה נשאלת משום שלכתחילה דחה ח״ג את מינוי לונדון כאחד משמונה ולא שמעתי שחזר בו וקיבל.[4]

4) עמ׳ 1, פסקה ז׳, שורה 8. הפסוק הפותח ״הייתה גם הצעה״ ומסתיים ״לאנגליה״ אינו מובן; בעצם אין זה פסוק כלל. נא לפרש.[5]

5) עמ׳ 1, פסקה אחרונה: מה פירוש ״לא אמרנו כי זה אולטימטום״?[6]

6) בכל שיחותיו הקלות של נ״ג [נחום גולדמן] על הנגב, הידוע אם הייתה ברורה לו ההבחנה בין המשולש הדרומי והפס הצפוני?[7] אולי לפידות יודע.

7) עמ' 1, שורה שלישית מלמטה: על מה מוסבת ״התנגדותו״ הראשונה? אם למדינה, הרי נאמר להלן ״מבלי להביע את התנגדותו למדינות״ ואילו לפני כן מדובר על התנגדות שהובעה. אם לא למדינה - למה?[8]

8) עמ' 2, פסקה א', שורה 5 מלמטה: ״העברת הערבים״. האם דובר על כך במושב לוט? או שזה היה אלתורו של המשוחח?[9]

9) שם, מי ״העיר כי הרי אין כלום בנגב״ ובאיזה מובן ״אין כלום״ - אין אנשים ולכן קל ליישב, או אין אדמה טובה ולכן אין לזה ערך?[10] הנה כאן, בדיבור הסתמי והמרפרף הזה על הנגב, מקור הרע.

10) עמ' 2, פסקה ב', שורה 10. מי אמר ״כי אם יתנו מאה [אלף רישיונות עלייה] וכו' נצטרך להפסיק [את ההעפלה]״ וכו'? ויטל [ח״ו] או בעל הבירית?[11]

11) שם, איזה שוקן - הזקן? האם בא אל בל?[12]

12) שם, בשורה שלאחריה: ״ואז הוסיף בל״, מה הוסיף?[13]

13) שם, בשורה שלאחריה: ״וגם ו. התנצל וביאר את דבריו״. ״גם״ זה מה בא לרַבות, האם התנצל לפניו מישהו?[14]

14) שם, שורה 4 מלמטה: ״כי הוא לא רימה אותנו״ וכו'. הייאמן?[15]

15) שם, פסקה אחרונה, שורה 3 מלמטה: ״בל הגיב כי אין להשוות״. אם ידועה הנמקתו - אנא![16]

16) עמ' 3, שורה א': שאלה רבתי - מתי הציעו לנו 5 [אלפים] ולא קיבלנו?[17]

17) שם, פסקה 4 (בתשובה לשאלות): ״בן אביגדור פסק שנוסח שקמונה  וכו'... אסור״. האין זה עומד בסתירה לפסוק שמייד אחריו? ואם אין סתירה, האם פירוש הדבר הוא שיש דברים מותרים, אבל אלה שנזכרו (זעירים והאחרון) אינם מותרים? ואם כן, מה בכלל בא בחשבון? ועוד. ההיו ידועים שם העניינים המסוימים ועליהם נגזר, או שדובר שם דרך משל ואתה קובע דרך היקש?[18]

18) שם, שורה אחרונה: ״אותי״ צ״ל ״אותו״, לא כן?[19]

 

(עד כאן מגופו של הדו״ח, מכאן ואילך ממכתבך 23/8):[20]

19) סעיף ד׳: מה הדעה שאמר פזית לאבירן ולגיס?[21]

20) סעיף ו׳: לאלו ״קטנים ומדוכאים״ הכוונה - כורדים, מרונים?[22]

21) סעיף ז׳: ״מולדת גמז הקדומה״ הכוונה למולדת נתנאל ואהוד, לא כן?[23]

עוד שאלות ממכתב צפורה, מפי דובקין.[24]

22) לדבריו, בן-יהודה קיצוני מבן אביגדור. באיזה מובן?[25]

23) לדבריו, רפאל מזכיר לאבירן. מה יודע פזית על תוכניות רפאל?[26]

 

ועוד שאלות:

24) הנמסרה לנו רשמית איזו הודעה שהיא על הפסקתה הגמורה של העלייה עד להסדר החדש?[27]

25) דומני שבמכתב האחרון המכיל את תנאינו[28] לא פורש התנאי על שחרורנו. אם כך הדבר, האם ההנחה היא שהתנאי על חופש הסוכ׳[כנות] למנות את נציגיה למו״מ מספיק? חברַי כאן סבורים שמספיק, ואני חולק וסבור שיש להציג לחוד תנאי על שחרור.

26) הנמסרה לישיבה חוות הדעת ששלחנו מכאן על השאלות העומדות על הפרק?[29] הנתקבל מברקי האחרון לאבירן בעוד פזית בלוט?[30] הנמסר בכלל לפזית איזה שדר בשבילנו - בשבילי? המסר פזית לאבירן ולבן-יהודה את דעתי על הקו?[31]

 

אני מפסיק את שרשרת השאלות, אך לא אתחייב לא להוסיף עליהן, הערות אחדות למצב, כפי שהוא משתקף מהדו״ח על תוספותיו:

1) ההנחה שעליה התבססו, כנראה, אנשי לוט - איני יודע באיזו מידה התבסס עליה בן אביגדור במיוחד - הייתה שבלעדינו לא יקום העגל. זה נאמר בסעיף ה׳ שלך וגם נמסר ע״י א״ד לצפורה.[32] ההנחה מוטעית בעיני. אומנם הערב שמענו חדשות המרמזות שהעולם כולו עומד אולי על עברי פי תהום חדשה.[33] אבל אם נניח שהעניינים יתנהלו לפי סדר יומם כיום, הרי ברור שלא הרי הסתלקותנו כהרי הסתלקות בני הדוד [הערבים] לגבי גורל הכנס [וש״ע]. הסתלקותם הייתה מבטלתו, אך לא כן פרישתנו, כי אנו סתם ציבור בעוד שהם מדנים [מדינות]. שם נוהגים נימוסין אחרים והחשבה אחרת. לאחר שהזמינו ופרסמו, לאחר שהללו נענו להזמנה ופרסמו, לאחר שנתמנו כבר נציגים ונתפרסמו,[34] לאחר שאלון דרש תשובה חותכת והוא עומד לקבלה חיובית היום-מחר[35] - לא יוכלו [האנגלים] לחזור בהם בתואנה שהצד שכנגד, ז״א אנחנו, מתעקש.

2) ההצעה בדבר המו״מ המוקדם[36] היא לכל הטוב חסרת שחר ולכל הרע מזיקה. מו״מ מוקדם איתנו פירושו מו״מ מוקדם גם עם הצד שכנגד. או שההצעה לא תתקבל או תתקבל. אם תתקבל - הרי זהו כבר הכנס. והרי אנו בתוכו כאילו ללא תנאים.

3) תשובת ב[ווין]. בפסקה ב' בעמ' 3 של הדו״ח (מצטער על הדחייה אך יעביר לק'[בינט]) פירושה שלילה.[37] אילו הסכים היה עונה מייד אלא אין הוא רוצה להיות אחראי לבדו לתשובה שלילית ואפשר הכוונה להמתין להחלמת ויטל[38] ע״מ לסבך.

4) נ״ג עשה ודאי מאמץ ישר לב ובעל סיכויים. בזהירות ובחשאיות לא הצטיין מעולם. התוצאות הן:

א) שמה שהיה מיועד להופיע כתוכנית אמיתַי, שאנו, בלב שבור, היינו מתפשרים איתה, הופיע כתוכניתנו, שאמיתי בחצי פה תומך בה.[39]

ב) התביעה היחידה שהוא היה מזוהה איתה ״מתחילת הפרשה ועד השלבים האחרונים״ - מאה [האלף] - נעלמה כאילו מהאופק שמע״ל [של ארה״ב].[40] סה״כ עגום מאוד!

5) סעיף 10 בעמ' 4 של הדו״ח נשגב מבינתי.[41] איך זה מתיישב עם התנאי, שאני, עכ״פ, עומד עליו בבחינת בל יעבור, שהסוכ' חופשית למנות את נציגיה?[42] אלא מה - שמא בפנים יהיה רוב נגד שיתופנו במו״מ? היצויר רוב כזה? אלא ייתכן מאוד שכל השאלה לא מעשית, כי לא יהיה מו״מ.

6) דחוף מאוד! ועתה מה הלאה? מה יהא אם תבוא תשובה שלילית? פזית אומר כי ישובו לדון. זוהי השערה, או שכל ישר, או החלטה שנתקבלה? ואם נתקבלה בעניין זה החלטה כלשהי, בדיוק מה הוחלט? שההנהלה תתכנס מחדש? איפה? מתי? שהוה״פ המצומצם בי-ם יחליט? הנקבע הדבר במפורש? זוהי שאלה מכרעת, חיונית בתכלית, ואבקש קודם כל תשובה עליה - מייד. אל תצרף אותה לרשימה במספר 27. ראה אותה כשאלה ראשונה. שאל מייד את פזית ואת לפידות (אם הגיע), גם את יוסיפון וענני מייד.[43]


אשר לפזית, הרי הקדמתי ודרשתי כניסתו לעניינים מייד.[44] עכשיו שנתקבלה בעניין זה החלטה, הרינו חותמיםעליה בשתי ידים, אני ועמיתי. אלא יוצא, כאילו, שידון על זה [הוהפ״צ] המצומצם. ידון![45] עכ״פ דעתנו ברורה.

*

לגבי ה[מאבק ה]צמוד (גיס!) מביעים שלושתנו (האילן בכלל) את דעתנו בעד ״קום ועשה״ בדומה לאחרון.[46] אני מניח שהרוב מובטח. במצב זה איני מבין הזדעזעותם של שלושת הנקובים בסעיף 4 של מכתבך.[47] אם לחיתות כללי [מאבק מזוין רצוף], הרי כל הזמן נקטנו כאן קו פוג, גם נודע לנו על פוג לוט. ואם לצמוד, הן נמסר ליום א׳[48] ולע״ע אני רואה רק מתנגד אחד. אך אם ייחלו לחידוש [המאבק המזוין] הכללי ולכן נתאכזבו - אין בידי לעזרם. אדרבא, אני מוכרח לחייבם בכל המאמצים לחזק החישוקים דווקא בעמידה [על ההחלטה] - גם זהו מבחן. לא אספיק הפעם לפנות ישיר ואבקשך למסור לשלושתם.

אשמור השדרים עד לתשובתך, אבל העתק משאלון זה אין בידי. זכור זאת בתשובה! הנתקבל משהו מרפאל עצמו? לי או לך או למישהו?[49]

האם חזר לפידות? מתי [יבוא] בל?

אם יש לך לחלוק או להקשות על ההערות והמשתמע מהן - חלוק והקשה למען יתלבנו הדברים.

 

חזק.

 

הערות:


[1] ג״מ שבה מכנס פריס ב-22/8/1946. במכתבו למחרת כתב ז״ש בסעיף 1, כי יישלח באותו יום דוח ראשון של ג״מ על הכנס. שאלות מ״ש מתייחסות לדוח זה (שלא אותר) וערוכות לפי סעיפיו. באותו מכתב, בסעיף 2, הביא ז״ש ״כמה הערות נוספות מפי פזית״. תשובות ז״ש לשאלות מ״ש הובאו במכתבו מ-26/8/1946. הואיל ואין בידינו דוח ג״מ, לא תמיד ניתן לעמוד על משמעות הדברים.

[2] ז״ש השיב: ״לסיעות חוץ [שאינן מיוצגות בהנה״ס] אופשרה הופעה אחת להרצות עם הסתלקות בסופה. השניים [השוה״צ ואחה״ע-פוע״צ] דחו ואחד - פריחת השושנים [פ׳ רוזן (רוזנבליט), כלומר מפלגת ״עלייה חדשה״] - קיבלו״ (ר׳ אביזוהר/לקראת, עמ׳ 144-143; גם מס׳ 110 הע׳ 2).

[3] א״ש - אמיל שמורק. ז״ש השיב ששמורק טען כי אין לעורר את שאלת החלוקה כלל וכלל.

[4] חיים גרינברג. מראשי תנועת העבודה הציונית בארה״ב. ראש המחלקה לתרבות של הסוה״י בארה״ב וחבר המועצה הציונית לשעת חירום. היה חבר ״ועדת השמונה״, שהורכבה מחברי הנה״ס בארה״ב ונציגי ארבעת הארגונים הציוניים הגדולים שם, ופעלה לתיאום פעולה מדינית בארה״ב בין הסוה״י והמועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום (המועצה - גוף שהוקם בארה״ב ערב מל״ע-2 כדי לרכז ולתאם את פעולת הארגונים הציוניים השונים בארה״ב בתחומי תעמולה ופעולה מדינית בתוך ארה״ב). ז״ש השיב שגרינברג קיבל את המינוי לכנס פריס כחבר ״ועדת השמונה״.

[5] מדובר בהצעה שהעלה דובקין בכנס פריס, שאם הנשיא טרומן לא יקבל את הצעת החלוקה, ישחררו אותו הציונים מעיסוק בשאלת א״י וידונו בכך עם האנגלים בלבד. על זה העיר ז״ש: ״חוכמה מפוקפקת״.

[6] בפגישת גולדמן, לוקר ווייז ב-17/8/1946 בפריס עם שר החוץ בווין ושר המושבות הול, טען בווין שמכתב הנה״ס מ-15/8/1946, שבו ניסחה את תנאיה להשתתפותה בשיחות לונדון (ר׳ תעודות א' עמ׳ 531-530), נשא אופי של ״אולטימטום שמגישה מעצמה מנצחת לאויבה המובס״, וכי קבלת התנאי שבסיס השיחות יהיה כינון מדינה יהודית משמעותו ״שהממשלה תקרע לגזרים את הצעותיה שלה״ (אביזוהר/לקראת, עמ׳ 138-137). ״לא אמרנו כי השטח ואורך תקופת המעבר הם בגדר אולטימטום, רק היסוד״, הסביר ז״ש בתשובתו, כלומר הסוה״י לא התנתה הסכמתה להשתתף בשיחות לונדון בגודל השטח שיוקצה למדינה היהודית או באורך תקופת המעבר עד לכינונה, אלא בנכונות בריטניה להציב את נושא המדינה היהודית כבסיס לשיחות.

[7] ז״ש השיב: ״נ״ג טוען כי הבחין בהבדל בין המשולש הדרומי והפס הצפוני [של הנגב], והסביר זאת בכל שיחותיו. לדבריו אמר, כי מדובר על ״הפס״ שבין  המעון של שמשון [עזה] לבית-אשל״. בשיחותיו בארה״ב בשליחות הסוה״י הבהיר גולדמן, כי הסוה״י תובעת הקמת מדינה יהודית בת-קיימא וכי המינימום הקביל הוא תוכנית פיל פלוס הנגב (ר׳ אביזוהר/לקראת, עמ׳ 122).

[8] מדובר בשופט ג'וזף פרוסקאור, נשיא ״הוועד היהודי האמריקני״, שהיה שנים רבות מן המתנגדים למדינה יהודית, ובעקבות שיחות עם גולדמן שינה את עמדתו ואמר: ״מעולם לא הייתי בעד מדינה יהודית, אך אם הסוכנות, שאחריות כה כבדה רובצת עליה בשעה זו, סבורה שזו הדרך היחידה, אני חייב כיהודי לעזור״ (שם, שם). אח״כ קרא פרוסקאור בפומבי, בשם ״הוועד היהודי האמריקני״, להתייצבות לימין הסוה״י אשר ״נוסדה כדי להביע את תקוותיהם של כל ידידי א״י בין שהם ציונים ובין שהם לא-ציונים. [---] בשעת משבר קשה זו שומה עלינו להוציא מלבנו ומהתנהגותנו רגשות גמול, התמרמרות וכל קרע ופירוד״ (ר' ״דבר״ 21/8/1946). לשאלת מ״ש השיב ז״ש שפרוסקאור ״הקדיש שיחתו הראשונה [עם נחום גולדמן] להבעת התנגדותו לתוכנית השלושה״ (כלומר לתמ״ג שגיבשה ועדת המומחים האנגלו-אמריקנית ששלושה מחבריה היו אמריקנים), ולא למדינה יהודית.

[9] כאשר נועד גולדמן עם בווין בפריס ב-14/8/1946 ודיבר על פתרון בעיית א״י באמצעות חלוקה, שאל אותו בווין מה יהיה במקרה זה על ערביי יפו. גולדמן השיב שהמלווה האמריקני המוצע ליישוב שאלת א״י ״עשוי לשמש להעברת חלק מערבים אלה למדינה הערבית״ (ר' נחום גולדמן, ״בדרך אל המדינה: כיצד הושגה תמיכת ארה״ב בחלוקה״, ״הארץ״ 4/4/1958). ז״ש השיב לשאלת מ״ש שבכנס פריס לא דובר על העברת ערבים וכי ״זו היא הרצאתו של נ״ג ולא רבתה על כך השמחה במעונו של לוט[ציה]״.

[10] ז״ש השיב כי בשיחתו הנ״ל עם גולדמן לא פסל בווין על הסף את רעיון מסירת הנגב ליהודים, אך העיר כי ״אין כלום בנגב והוסיף דרך הלצה: באם נקבל דרישתכם וניתנהו לכם, תטענו אחרי זה כי אנו אשמים במדבריותו״. ז״ש הוסיף כי ״מההלצה יש ללמוד כי נ״ג לא טרח במידה מספקת להסביר ההבדל בין דרומו וצפונו״. בדוח על שיחתו עם בווין (״הארץ״, שם), ציין גולדמן כי: ״בווין אמר כי קרא את נוסחתנו בקשר לגבולות. הוא מסכים להצעה בקשר לנגב, אך אל לנו להחזיקו אחראי לאחר מכן שנתן לנו מדבר [---] אמרתי שאנו מתכוונים לנגב האמיתי, ואין פירוש הדבר רק החלק המדברי״.

[11] ב-2/8/1946 נועד ח״ו עם שר המושבות הול ועם מנכ״ל משרד המושבות סר ג'ורג' ה' גייטר (״בעל הבירית״; =garterבירית). באותה שיחה ביקש ח״ו להקצות מייד 10,000-5,000 רישיונות עלייה כמקדמה למאה אלף ״כדי להקל על המצב, היות ובמוקדם או במאוחר יוסכם על כניסת המאה אלף״, שעליה המליצה וא״א. דברי ח״ו נאמרו כמענה על תביעת הול שהסוה״י תפעיל את השפעתה להפסקת ההעפלה (ר' אביזוהר/לקראת, עמ' 124 הע' 10, שם נכתב בטעות שהפגישה הייתה ב-6/8/1946). ז״ש השיב, שח״ו אמר ״כי אם ייתנו 100 וכו׳ נצטרך להתברך״ (ולא ״להפסיק״ את ההעפלה, כפי שמסרה, כנראה, ג״מ בדוח הראשון שלה).

[12] עפ״י תשובת ז״ש מדובר בשוקן הצעיר, הוא גרשום שוקן עורך ״הארץ״, אשר שוחח עם הרי סאקר בעת ביקורו בא׳׳י.

[13] העניין לא נתחוור.

[14] ב-27/8/1946 כתב ז״ש שעפ״י ההסבר של ג״מ, תקף לוקר באחד הדיונים בפריס את סיימון מרקס, נציגו האישי של ח״ו בכנס, ובתוך כך השיב גם על דברי ח״ו. אפשר שהתכוון לדברי ח״ו בישיבת הסוה״י ב-23/7/1946 בלונדון, אז תקף בזעם את סנה וב״ג וכרך עמם גם את ברל לוקר על שהונו אותו בעניין תמ״ע (ר׳ The Diaries of Blanch Dugdale, עמ׳ 238), ועל כך התנצל.

[15] מתייחס לשיחה עם בווין והול בפריס ב-17/8/1946 (ר׳ הע׳ 6 לעיל). במהלך השיחה, כאשר הוזכר שמו של ב״ג, סיפר הול שנפגש עמו ב-20/8/1946, אך בשיחתם לא אמר דבר שממנו ניתן להשתמע מה שבדעת הממשלה הבריטית לעשות בא״י כעבור ימים אחדים (״השבת השחורה״). הוא ביקש לפיכך לומר לב״ג כי לא התכוון להונותו, אלא שלו-עצמו לא היה מושג מה עתיד לקרות (ר׳ אביזוהר/לקראת, עמ׳ 138). ז״ש השיב ב-26/8/1946, כי ב״ג ״משוכנע כי בשעת שיחתו לא ידע הצד שכנגד [הול] דבר וחצי דבר על העתיד להתרחש״. ב״ג התייחס לעניין זה עוד לפני כן: במסיבת עיתונאים שקיים בפריס ב-27/7/1946, לתגובה על הסה״ל 1946, שהפליל את הסוה״י באחריות לפעילות האנטי-בריטית האלימה בא״י, סיפר כי באותה שיחה ״התנהגותו של השר, האמון שהפגין כלפי, רחשי הידידות, רגשי החברות ותוכן השיחה - כל אלה אינם עולים בקנה אחד בשום פנים עם תוכן ׳הספר הלבן׳ ועם ההתקפה שנערכה על היישוב כעבור תשעה ימים [---] שאלתי את עצמי: האם הייתה זו הצגת אמן מצד מר ג׳ורג׳ הול, שר המושבות? דבר כזה איני יכול להעלות בדעתי ולו גם לשנייה אחת, משום שאני מכיר אותו ואני בטוח שהוא אדם ישר וכן, אף שאינני מסכים עם מדיניותו. הוא לא יערוך הצגה ולא יוליך אותי שולל במשך שעה שלמה. מסתבר שהוא לא ידע דבר [---] על ההחלטה לערוך התקפה על הסוכנות ועל היישוב״ (שם, עמ׳ 93, 159-158).

[16] בשיחת גולדמן, וייז ולוקר עם בווין והול ב-18/8/1946, התעניין בווין בהרכב הרצוי למשלחת היהודית לשיחות לונדון. בתגובה לדברי גולדמן, שהרצוי ביותר הוא שב״ג יעמוד בראש המשלחת היהודית, הביע בווין חשש כי הדבר יגרור תביעה של ערביי א״י שהמופתי יעמוד בראש משלחתם. על כך השיב לוקר: ״כיצד ניתן להשוות את המופתי לב״ג, שביחד עם שרתוק עשה כל מאמץ אפשרי לסייע לבריטניה במאמץ המלחמה?״ (שם, עמ׳ 142). ז״ש השיב שלוקר אמר כי ״יש לראות מה עשה [ב״ג] בזמן המלחמה [מל״ע-2] ומה עשה השני [המופתי] וכיוצא בזה דברים בקשר לתקופת המלחמה״.

[17] בשיחה עם בווין והול ב-17/8/1946, תבע לוקר שהממשלה תיתן את מאה אלף רישיונות העלייה ונענה כי יינתנו 1,500 רישיונות לחודש כקביעת הסה״ל של 1939. לוקר השיב כי הסוה״י לא תוכל להסכים לכך, אך הוסיף כי כאשר אישרה הממשלה 1,500 רישיונות לחודש מחוץ למכסת הסה״ל 1939 למרות התנגדות הערבים, הסכימה הסוה״י לקבלם (תעודות א', עמ׳ 536; אביזוהר/לקראת, עמ׳ 138). להודעת הנציב העליון על האישור המיוחד ר׳ העיתונות העברית 31/1/1946. בווין ״תיקן״, כנראה, את המספר שנקב בו לוקר ואמר שהוצעו לסוה״י 5,000 רישיונות לחודש. ז״ש ציין בתשובתו: ״המסכן ההוא [בווין] בלבל. נראה שהתכוון לאחת לבנה [מכסה חודשית של 1,500 עפ״י הסה״ל 1939] שהוצעה [---] דבר אחר לא ידוע״. אפשר ש״התיקון״ של בווין התכוון ל-4,000 רישיונות עלייה לחודש במשך שנתיים (סה״כ 94,000 רישיונות) שהציעה ממשלת בריטניה ל״ועדת המומחים״ האנגלו-אמריקנית (ברוק-גריידי) כמענה לתביעת הנשיא טרומן להעלאת מאה אלף פליטים בשנה אחת (שם, עמ׳ 62).

[18] נראה שעניינה של פסקה זו אפשרויות חבלה בכלי שיט בריטיים בנמל חיפה. ז״ש השיב: ״בתשובה לשאלת [רוז] הלפרין על נוסח שקמונה (דרך השערתה) ענה [ב״ג] בפירוש כי אסור. אלא מה מותר? השיב דברים שאינם ניתנים לביצוע, כגון הליכה אל קן הנמלים [נמל חיפה] והוצאה ביד רמה״. ב״נוסח שקמונה (דרך השערתה)״ הכוונה כנראה לפיצוץ במכלית הדלק הבריטית ״אמפייר קרוס״ בנמל חיפה ב-2/8/1946, שגרם אבדות רבות בנפש ואשר על-פי השערתה והשערת רבים בוצע בידי ה״הגנה״ (ר׳ מס׳ 72 הע׳ 2).

[19] ז״ש אישר זאת.

[20] במכתב זה הביא ז״ש הערות נוספות לדוח מפי ג״מ (ר׳ הע׳ 1 לעיל).

[21] השאלה מתייחסת לדברים שכתב ז״ש ״מפי פזית״ על סנה בכנס פריס: ״הבוער לא היווה בעיה בפנים [בכנס]). לא העיזו לצאת נגדו בנוכחותו. לוּ נעדר היו דנים אותו ברותחין. פזית אמר דעתו לאבירן ולגיס״. על השאלה ענה ז״ש כי ג״מ הביעה דעה שלילית על התנהגות סנה.

[22] ב-23/8/1946 כתב ז״ש כי תוכניות ב״ג לאחר כנס פריס אינן ברורות, אך מגמתו ללכת עם ״קטנים ומדוכאים״ נגד האנגלים. לשאלת מ״ש השיב, כי ב״ג ״הגביה עוף: [התכוון ל]הודים וערבים סתם״ (ר׳ אביזוהר/לקראת, עמ׳ 146-145), וכן ראשי פרקים במצע מפא״י לקונגרס הציוני שרשם ב״ג בסוף ספטמבר 1946, שכללו: ״שיתוף פעולה וברית עם הערבים ושאר העמים במזה״ת [---] הסברה מדינית [---] גם בכל המדינות הגדולות והקטנות ובייחוד בארצות אסיה - מזה״ת, הודו, סין. התקשרות ידידותית עם כל העמים המדוכאים״ (שם, עמ׳ 183).

[23] השאלה מתייחסת לדברי ז״ש במכתבו הנ״ל כי ״החריגה [העפלה] לא נפסקה במוצא הדרומי של מולדת גמז הקדומה״. ז״ש נולד בבוקובינה, שבגמר מל״ע-1 סופחה לרומניה, ומכאן שהכוונה לנמל קונסטנצה. נתנאל ואהוד (טדי קולק ואהוד אבריאל) היו ילידי וינה, בירת אוסטריה-הונגריה, שבוקובינה נכללה בתחומה עד סיפוחה לרומניה.

[24] ר׳ מכתב צ״ש אל מ״ש, שרת/מאסר, עמ׳ 196-195.

[25] ז״ש השיב כי דובקין אינו זוכר במה היה אביגור קיצוני מב״ג, אולם נראה לו כי ״ערער על פוג [הפוגה במאבק המזוין] כדרישת בן אביגדור״.

[26] במכתבה הנ״ל למ״ש כתבה צ״ש: ״ראובן [שילוח] משמש מזכיר לב״ג. דובקין אינו יודע לספר שום דבר מסוים על התוכניות הקשורות בראובן. כאילו דובר על נסיעתו לאמריקה לאחר שהות בלונדון״. בתשובתו ז״ש לא התייחס לג״מ אלא לדובקין, שאמר כי שילוח יחזור ללונדון לאחר צאת ב"ג מפריס.

[27] לדברי ז״ש לא נמסרה שום הודעה. העלייה נמשכת במסגרת של 1,500 רישיונות לחודש ״מתוך הרקת המחסנים של בל״, כלומר לפי מכסות העלייה שנקבעו ב״ספר הלבן״ ב-1939 (ר׳ הע׳ 17 לעיל).

[28] הכוונה למכתב הנה״ס אל ממשלת בריטניה 15/8/1946 (ר׳ הע׳ 6 לעיל). התנאים שהציגה הסוה״י להשתתפותה בוש״ע היו: הבסיס לשיחות - הקמת מדינה יהודית בת-קיימא בחלק מתאים של א״י; בלעדיות במינוי נציגיה לוועידה; זכות למנות לוועידה נציגים של גופים וארגונים יהודים אחרים המעוניינים בפיתוח א״י.

[29] ר׳ מס׳ 58. ז״ש השיב כי חוות הדעת הגיעה לפריס. דובקין זוכר שתי נקודות, אחת ביחס להפוגה ואחת ביחס לוש״ע. בדיוני כנס פריס הודיע ב״ג ב-17/8/1946 כי ״הגיע אליו מכתב משרתוק ומג׳וזף הממליץ על סירוב להסכים לתוכנית מוריסון״ (אביזוהר/לקראת, עמ׳ 139).

[30] ז״ש השיב כי מברק מ״ש (מס׳ 103) בדבר ההשתתפות בוש״ע נתקבל ע״י ב״ג אך לא הוקרא בכינוס ״משום שהייתה בו הנחה שהולכים למו״מ״.

[31] ז״ש השיב שהנוסח המלא של דעת מ״ש על הקו הועבר לב״ג ולאביגור ״כלשונו וככתבו״ (ר׳ מס׳ 45 סעיף 3).

[32] במכתבו מ-23/8/1946 (הע׳ 1 לעיל), הביא ז״ש בסעיף ה׳ של ההערות מפי ג״מ: ״במקרה שלא נלך לעגל, ספק אם יקיימוהו. בשיחות [עם בווין והול] אומנם נאמר כי [הבריטים] יקיימוהו עם צד אחד - איזה שלא יהיה - אם השני יסרב, אך מתוך הלחץ נמצאו למדים כי ייתכן ולא יקיימוהו אם יסרב צד אחד״. צ״ש מסרה במכתבה (לעיל הע׳ 24) כי מדברי דובקין משתמע ״כאילו האנגלים הם המעוניינים בשלב זה במו״מ והם שמחזרים אחרי הסוכנות״.

[33] הכוונה לסכסוך בין ארה״ב ויוגוסלביה הקומוניסטית שבהנהגת טיטו, בעקבות טענות טיטו כי מטוסים אמריקנים טסים יומם וליליה בשמי יוגוסלביה כדי להפגין כוח ולהשפיע על יוגוסלביה להיכנע לתביעות ארה״ב. ב-9 וב-19 באוג׳ תקפו מטוסי קרב יוגוסלבים מטוסים אמריקנים. אחד הופל ואחד אולץ לנחות וצוותו נעצר. ארה״ב הגישה אולטימטום בדרישה לשחרר את הצוות תוך 48 שעות. באותם ימים גם הוחלפו איומים הדדיים בין תורכיה, ארה״ב ובריטניה ובין בריה״מ סביב תביעת בריה״מ להשתתף בפיקוח על מצרי הדרדנלים (ר׳ ״הארץ״ 13-23/8/1946).

[34] ועידת שרי החוץ הערבים, שהתכנסה באלכסנדריה, הודיעה כי: א. הערבים מקבלים את ההזמנה לוועידת לונדון; ב. קבלת ההזמנה אינה מחייבת לשום דבר מלבד ההחלטות שהתקבלו בוועידת ראשי מדינות ערב בבלודאן יוני 1946. כן התפרסמה ידיעה מקהיר הנוקבת בשמות נציגים ממצרים, עיראק, לבנון וסוריה, שישתתפו בוועידת לונדון (ר׳ ״הארץ״ 19-20/8/1946).

[35] ב-10/8/1946 הזמין הנציב אלן קנינגהם את ג׳מאל חוסייני וביקש לקבל בהקדם את תשובת הוועד הערבי העליון להזמנה לוש״ע בלונדון (ר׳ מס׳ 81 הע׳ 7). היענות הוועד הערבי העליון להזמנה נמסרה לנציב העליון ב-25/8/1946 (״הארץ״, 27/8/1946).

[36] נראה שמדובר בהחלטת כנס פריס ב-17/8/1946 להודיע לבווין כי הנה״ס נכונה לשיחות בלתי רשמיות עם ממשלת בריטניה במטרה למצוא בסיס מוסכם להשתתפותה בוש״ע (אביזוהר/לקראת, עמ׳ 141).

[37] בפגישה עם בווין והול בפריס ב-18/8/1946 דובר גם באפשרות לקיים שיחות הבהרה בלתי רשמיות כנ״ל. בווין סיים את השיחה באומרו כי יביא את השאלה לפני הקבינט (ר׳ שם, עמ׳ 142). הערכת מ״ש, כי דברי בווין משמעם שלילת השיחות הבלתי רשמיות, שונה מזו של גולדמן שמסר כי התרשם שבווין לא יתנגד להן (שם, שם). גם דובקין פקפק אם דברי בווין בדבר העברה לקבינט פירושם שלילה (ר׳ ז״ש אל מ״ש, 26/8/1946).

[38] ח״ו נותח בעיניו באותם ימים וכושר פעולתו עדיין היה מוגבל.

[39] שליחותו של גולדמן לארה״ב נועדה לשכנע את האמריקנים שלא לתמוך בתמ״ג, ולאמץ תחתיה את החלוקה כתוכנית ריאלית שלהם לפתרון שאלת א״י, אלא שהדלפות ופרסומים שונים על שיחותיו בארה״ב גרמו לכך, שבעיני הציבור התקבלה החלוקה כתוכנית ציונית שהאמריקנים ״קנו״ בלא חמדה.

[40] לקראת צאת גולדמן לארה״ב התקבלו בכנס פריס, עפ״י הצעתו, מספר החלטות ובהן אחת התובעת ״להעניק מייד רישיונות למאה אלף עולים ולהתחיל מייד בהעברתם לא״י (אביזוהר/לקראת, עמ׳ 119-118). אולם בשיחותיו בוושינגטון גולדמן ״הוציא את עניין ה-100,000 מסדר היום״ (שם, עמ׳ 125) משום שסבר כי טרומן, לאחר שתביעתו למאה אלף נדחתה פעמים אחדות ע״י בריטניה, עלול להתבזות ע״י דחייה נוספת (ר׳ דוח גולדמן 13/8/1946, תעודות א׳, עמ׳ 516). על כן ייעץ גולדמן לאמריקנים ״שלא לחזור על תביעת סרק למאה אלף עולים, אלא לאמץ במקום זה את תוכניתה של הסוה״י לפתרון כולל של הבעיה״ (שם, עמ׳ 142).

[41] הכוונה לדברי ב״ג בכנס פריס ב-17/8/1946, כי בפגישה המיועדת עם בווין והול ״יש להודיע שלא נעמוד על שני התנאים הנוגעים בהרכב המשלחת [ר׳ לעיל הע׳ 28] - לא נעשה מהם ׳קזוס בלי׳ - אולם נעמוד על כך שכל עוד תמ״ג על הפרק אין לנו מה לשבת עמם לשולחן הדיונים״ (אביזוהר/לקראת, עמ׳ 140). לתמיהת מ״ש השיב ז״ש, 26/8/1946: ״אבירן היה יחידי בדעה שיש לוותר בנקודה זו. אינו מקבל גרסת ישן. היה יחידי בדעתו. החברים לא קיבלו דעתו. עומדים על כך כי כל מנהלי מדין [העניינים המדיניים] מוכרחים להשתתף וכך סוכם״ (ר׳ גם מס׳ 128).

[42] ר׳ מס׳ 131.

[43] מ״ש נדרש לדברי ג״מ שהובאו במכתב ז״ש 23/8/1946. ז״ש השיב ב-26/8/1946 וב-27/8/1946: ״אם התשובה תהיה שלילית, סוכם שידונו בשותפות קטנות בבל [במסגרת מצומצמת בהנהלת הסוה״י בלונדון]. אם יבואו לידי הסכם על המשך ימשיכו לפיו, אם לא יבואו לידי הסכם, או שיסכימו ביניהם כי אין עליהם לבד להחליט, כי אז יחזרו על מחזה לוט [כנס פריס] בשנית, וייתכן כי יכנסו אז את הוועד [הפועל הציוני] הגדול. זו הסברת יוסיפון״, ואילו ״פזית גורס אחרת מיוסיפון את ׳מה הלאה׳. לפזית ברור שבמקרה של מבוי סתום יצטרך להיות כנס חדש נוסח לוט ואולי הוועד הגדול. לא גורס לא יושבי יום א׳ [הנהלת הסוה״י י-ם] ולא לוט ובל [חברי הנה״ס הנמצאים בפריס ובלונדון] לבד. לפזית ברור שכך סוכם״. בעניין זה אמר ב״ג בכנס פריס, 20/8/46: ״במקרה של ניתוק יחסים עם בריטניה [---] יהיה עלינו לכנס את ההנהלה [של הסוה״י] בהרכבה המלא [נוסח כנס פריס] [---] באשר להנהלה בלונדון יש לראות בחברי ההנהלה [הנמצאים] שם ובאלה הנמצאים בפריס גוף אחד״ (אביזוהר/לקראת, עמ׳ 147).

[44] ב-23/8/1946 כתב ז״ש כי ג״מ מבקשת שייאמר לה בבירור אם דב יוסף, מ״ש ורמז רוצים בכניסתה לממ״ד.

[45] ב״הארץ״ 25-26/8/1946 נמסר שבישיבת הנהלת הסוה״י בפריס התמנתה ג״מ למנהלת הממ״ד. המינוי זמני עד לשחרורו של מ״ש וטעון אישור הוהפ״צ המצומצם. בישיבת הוהפ״צ בי-ם ב-29/8/1946 אושר המינוי (ר׳ ״הארץ״ 2/9/1946).

[46] הכוונה לחבלה באוניית הגירוש הבריטית ״אמפייר רייוול״ שבוצעה בנמל חיפה אור ל-22/8/1946, במסגרת ״המאבק הצמוד״. מ״ש, דב יוסף וגרינבוים תמכו בעיקרון ״המאבק הצמוד״. ב״קום ועשה״ מכוון מ״ש למבצעים דומים.

[47] ב-23/8/1946 כתב ז״ש כי גלילי, שפר ויוסף יזרעאלי (חברי המ״א של ה״הגנה״) ״נזדעזעו מגזירת הפוג. חרדים לפיקוק בביתם [התפרקות] או לפחות לפרישה רבתי של אישים בכל השדרות ובייחוד בדיר הגדיים [בפלמ״ח]. הרבה עמל צריך להשקיע כדי להציל״.

[48] כלומר, אם כוונת השלושה למאבק כולל ורצוף, הרי כל הזמן ננקט קו של הפוגה ואף בכנס פריס הוחלט על הפוגה (ר׳ מס׳ 85 הע׳ 5; 99 סעיף 3), ואם הכוונה ל״מאבק צמוד״, ההחלטות לגביו נמסרו להנה״ס בי-ם (המתכנסת מדי יום א׳) (ר׳ מס׳ 109 הע׳ 13).

[49] ז״ש השיב ב-26/8/1946: ״מרפאל [שילוח] עצמו אין דבר, רק בשורה כי הולך וכותב מכתב״.

 

העתקת קישור