95. אל: יצחק בן-אהרון - 15/8/1946
שם הספר  ירחים בעמק איילון
שם הפרק  95. אל: יצחק בן-אהרון - 15/8/1946
כותרת משנה  העתק במכונת כתיבה

95

אל: יצחק בן-אהרון

א-ן 15/8/1946

(העתק במכונת כתיבה)

 

לאביריב היקר,

 

תודתי לך מעומק הלב על איגרתך.[1] קיימת בזה מצוות חברות למופת, ולמעלה מזה, אני יודע שעם כל הרצון הטוב - כתיבה כזו עולה במאמץ, ומעריך את הדבר שבעתיים. אומנם דתן כותב לי יום-יום ונושא בעול זה בנאמנות ובהתמדה להפליא, אך הוא שקוע בשפעת ענייני יום-יום, עניינים מסוימים ומקוטעים, ואינו מגיע - ואולי אינו יכול להגיע בימים אלה - לסקירה מקיפה ולהארה מן הצד. ובכן שוב - יישר כוחך!

בסקירתך יש מעט מן המשמח, אבל לעולם יש לדעת את המצב, והידיעה כשלעצמה מכניסה רוח חיים ומחזקת. איך אמר משוררנו - ״ויהי מר כמוות, ויהיה המוות עצמו, נשמענו ונדעה!״[2]

בהגדרתך את עמדתי ותגובתי קלעת אל השערה וגילית כושר הבנה והבחנה במחשבות זולתך שחיזק מאוד את אמוני בך, if I may say so. לגופו של העניין, אם גם נכון שהידיעה הראשונה על עמדת פריס הרתיעתני במקצת בסתמיותה ובהחלטיותה, הרי תוספת ההנמקה תיקנה בהרבה את המעוות[3] ואילו השתלשלות העניינים מאז - ויתור מה״מ על חובת הצדדים שכנגד לקבל תוכניתה-היא כבסיס לשם כניסה למו״מ, וההבחנה שהוכנסה עם זה בין הסכמה למו״מ לבין הסכמה לתוכנית המסוימת - הצדיקו את קו פריס ביסודו.[4] לעומת זה, נעשו בימים האחרונים, ומוסיפות ונעשות יום יום, שגיאות טכסיסיות מתוך התרת רצועות הפרסום והפלטת דברים מיותרים ומזיקים.[5] הקולר תלוי בעיקר, ואולי רק, בצוואר חברי וידידי נחום [גולדמן], שאני מעריך מאוד את יתרונותיו - לא כרבים אחרים, הנוטים לבטלו כליל - אך יודע היטב גם את מגרעותיו.[6]

כיום הזה אנו שרויים שוב בפס של אפלה, שנוצר עם פיגור הידיעות אחרי העובדות. ידוע לנו בערך מה לקח איתו נחום בצאתו ומה הביא בשובו.[7] אך מאז נתקיימו שתי פגישות - בפריס עם ב'[ווין] ובלונדון עם ה׳[ול] - ולע״ע איננו יודעים דבר וחצי דבר ממה שנאמר שם.[8] בחבורה שלנו מנסרות תקוות לשחרור קרוב, שאני משתדל להתחסן בפניהן וכפי שנדמה לי - מצליח.

ספק רב בעיני אם התוכנית המתוקנה של ט׳[רומן] תביא לידי הרחבת התחום. יש יותר יסוד לקוות לתוספת סמכות.[9] אבל יש לאסור מערכה נמרצת גם על התחום וכאן אנו עלולים לעמוד בפני ברירה בין צפון ודרום.[10] אולי מוקדם להתקשר להכרעות, אבל כשלעצמי, עם כל אהבתי להרים - אהבה משפחתית, שגם הבנים ירשוה - סבורני שעלינו להעדיף את אפשרויות ההתיישבות וההשקאה הצפונות בפס הנגב הצפוני.

פורענות הגלות החדשה[11] מזעזעת אבל אינה מייאשת. הם רק סכרו את הזרם - לעת עתה לא הכריתוהו ועכ״פ לא היטוהו לכיוון אחר. הגדרה זו, כמובן לא לעיתונות ולא לנאומים. השאלה היא אם יעמוד בנו הכוח - בנו ובאנשים שהאיזמל חותך בבשרם - להמשיך את יציאת אירופה גם אם אינה כיום הזה העפלה לא״י אלא רק בדרך לא״י. לגולים עצמם סיסמתנו: אם נגזרה עליכם תחנה נוספת זו בנתיב הייסורים אל שערי הגאולה - החזיקו מעמד בה, כי היא תחנתכם האחרונה.

בענייני תגובה למחץ החדש הזה לא אכנס. אם תרצה - תוכל לשמוע מפי דתן כל מה שהחלפנו בינינו בפרשה זו.[12]

בעניין האיחוד - סיכוייו - קיבלתי מדתן, אחרי מכתבך, ידיעות יותר מעודדות המבוססות כנראה על שיחות איתך ועם מתתיהו. אני מבין, כי הרבה, או הכל, תלוי בפגישה, או בפגישות בלוטציה ואין לי אלא ללוות את כולכם בתפילותי.[13]

אשר לצעד שעשית,[14] הריני מבין היטב את יושרו ואת אי-נמנעותו, אך לא אוכל להתברך כי אני מלווה אותו בשמחה שבלב. מכרסמת דאגה. אני מאמין בכל לבי בהמשך היחסים בינינו - חברות אישית ואמון הדדי ויכולת נפשית לדון על כל עניין ובעיה לגופם, ואם לחלוק אזי לחלוק לגופו של הנושא ולא מתוך כניעה למסגרת ולשגרה. אעפ״י כן, שנינו מנוסים ויודעים היטב עד כמה קובעות המסגרות, בייחוד כשהן מנוגדות, מאיזו סיבה שהיא. אומנם יש הרגשה שאנו עומדים בפני שׂידוד מערכות והיתוך דפוסים חדשים, ואני יודע שאתה מצדך תמיד תחתור לאיחוד שבתוצאותיו נהיה שנינו, על החבורות שאנו משתייכים אליהן, במסגרת אחת, רחבה עד כמה שרק אפשר. נחיה-נא בתקופה הקשה באמונתנו זו.

זה לי כמה חודשים שבאתי למסקנה להציע לך שתיכנס למסגרת הפעולה המדינית של המחלקה. בינתיים היה מה שהיה. אינני משנה מסקנתי כמלוא נימה. ולא שאינני רואה בעין פקוחה אפשרות של סיבוכים מחמת שוני המסגרות, אבל אני מאמין שנתגבר עליהם. אבל כיום, במצבי - לא רק משום הניתוק והריחוק, אלא בגלל אי בהירות עתידי אני (אל-נא תתפלא!)[15] - אין בידי להציע וכל-שכן להבטיח כניסתך למסגרת המחלקה המעטירה לאלתר.[16] זה מחייב שיחות מעשיות עם עמי ועם בל (דווקא עם הזקן [ח״ו] שוחחתי פעם) וסידורים גם עם אחרים. לכן נראית לי התוכנית, שדתן מודיעני עליה, על שליחותך לשם כיום מטעם ההסת'. אם הייתי, נוסף לכך, בעד קבלת הצעתו של הר-זהב על שליחות מעבר לים לחודשיים,[17] היה זה מהנחה כי בינתיים תסתדר הכניסה למעטירה בצורה קבועה ומסוימת יותר. אך שמעתי כי בשיקול האחרון אין קפיצה זו הצדה נראית לך ואינני חולק. אני רואה חשיבות שתתבשל בקלחת שעומדים לשפות לנו שם בשבועות הקרובים. אחת היא מה תהא המסגרת, אני בטוח בעזרתם וברעותם השלמה כלפיך של נתנאל ורפאל. תבין בעצמך כי הרבה תלוי ביחסו של עמי, אשר לא תמיד אפשר לנחשו מראש. אני יכול רק לקוות שדעתו תהא כדעתי.[18]

עלי לגמור ואל יהי הגמר מקוטע בעיניך. אם לא נתראה כאן - אולי נתראה שם. עכ״פ נעמוד בקשר. היה שלום - חזק ובהיר עין. שלום ורחשי לב למרים וליריב.[19]

מ'

 תודה מיוחדת בעד הציון לרעייתי.[20] אומנם ידעתי זאת, אך תמיד טוב לקבל אישור ממקור מוסמך.

 

הערות:


[1] האיגרת לא אותרה (ר' מס' 79 סעיף 3).

[2] לפי: ״ויהי דברך מר כמוות, ויהי הוא הוא המוות - נשמענו ונדעה״, ״דָבָר״ מאת ח״נ ביאליק.

[3] ר' מס' 81 סעיפים 3-1.

[4] ר' שם.

[5] בישיבת כנס פריס ב-13/8/1946 הושמעה תרעומת על חברי הנה״ס המוסרים הודעות לעיתונות בלי שהוסמכו לכך. בהקשר זה הוזכרה כתבה שהופיעה אותו יום במהדורה האירופית של ״ניו-יורק הרלד טריביון״, שבה צוטטו פרטים מפי ״מנהיגים ציונים בפריס״ על שליחות גולדמן לארה״ב (אביזוהר/לקראת, עמ' 121).

[6] לימים כתב מ״ש: ״בכלל קשה לראות את נחום בתפקיד של מנהיג ולו גם מבחינה אחת - הסגולה ההכרחית למנהיג לרכוש אמונם של המונים ברצינותו וביסודיות שיקול דעתו. הוא נציג מזהיר המחייב עין פקוחה וזרוע מרסנת. אופי עצמי אין לו. ברק של כסף אבל שום קשיות של פלדה״ (שרת/יומ״א 1/9/1954).

[7] גולדמן נשלח לוושינגטון ע״י ההנהלה המורחבת של הסוה״י, שהתכנסה בפריס, כדי להיוועד עם אישי מימשל ולבקש את עזרת ארה״ב לסיכול תמ״ג. כאלטרנטיבה לתמ״ג הציג גולדמן את החלטת כינוס פריס: הנה״ס ״מוכנה לדון בהצעה לכונן מדינה יהודית בת-קיימא על פני שטח מתאים של א״י״. אולם בעוד ששולחיו התכוונו שהחלטה זו תוצג כנכונות הסוה״י לדון בתוכנית לחלוקת א״י - אם תוכנית כזו תובא לפניה - הציגה גולדמן כתוכנית של הסוה׳׳י שארה׳׳ב מתבקשת לתמוך בה. הישגו של גולדמן היה בהצלחתו לשכנע את מ״מ מזכיר המדינה דין אצ׳יסון, באמצעותו את הנשיא טרומן, כי יש במחנה הציוני נכונות לפשרה, וכי ראוי לקבל את החלוקה כדרך לפתרון בעיית א׳׳י ואף לתמוך בה (ר׳ שרת/מאסר, עמ׳ 136 הע׳ 1; דוח גולדמן על שליחותו, תעודות א׳, עמ׳ 524-513).

[8] גולדמן נועד עם בווין בפריס בבוקר 14/8/1946 (ר׳ שם, עמ׳ 525-524; אביזוהר/לקראת עמ׳ 131-128). אח״כ, באותו יום נועדו בלונדון ח״ו, גולדמן ווייז עם שר המושבות הול (ר׳ שם, עמ׳ 133-132; תעודות א', עמ׳ 530-526).

[9] מדובר בתוכנית פשרה אמריקנית מתוקנת לתמ״ג ולפתרון בעיות א״י, שהוכנה במחלקת המדינה והועברה בשם הנשיא טרומן לראש ממשלת בריטניה אטלי. עפ״י הפרסומים בעיתונות, התיקונים העיקריים היו: א. השטח היהודי יוגדל עד כדי 2,000 מילין רבועים במקום 1,500 שהוצעו בתוכנית הבריטית; ב. היהודים יקבלו דרגה גבוהה יותר של שלטון עצמי וסמכותו של הנציב העליון [הבריטי] תוגבל; ג. היהודים הם שיחליטו על העלייה לאזורם; ד. ממשלת ארה״ב תמציא מייד את האמצעים למימון תוכניות ההגירה והפיתוח בשטח היהודי (ר׳ ״הארץ״ 13-15/8/1946; גרסה שונה ר׳ מס׳ 96 הע׳ 3).

[10] לפי שנמסר בעיתונות (״הארץ״ 12/8/1946), העניקה הצעת התיקון האמריקנית לתמ״ג את הגליל ליהודים ואילו הם ראו חשיבות מיוחדת לצרף לתחומם את הנגב הצפוני, שעפ״י התוכנית הבריטית לא נכלל בו.

[11] גירוש המעפילים לקפריסין.

[12] ר׳ מס׳ 85; 90, סעיפים 7-6.

[13] ב-12/8/1946 כתב ז״ש: ״אבו יריב ומתתיהו מתנבאים שניהם לאפשרות שיבתו של שליש השבט [״התנועה לאחדות העבודה״]. הזקן [טבנקין] יבקר לשם כך את לוטציה רוצה לברר הדבר עם בן גילו [ב״ג]״. במכתב מפריס לפולה, 29/9/1946, כתב ב״ג כי ב״א: ״אמר לי שאצל טבנקין יש רצון לאיחוד, אבל עד עכשיו לא שמעתי שנעשה משהו בעניין זה. השליחים שבאו בזמן האחרון מהארץ אינם מאשרים את דברי ב״א, אבל ב״א עומד בשלו, ואם יש בזה מן האמת, הרי היה בכך קצת מן הנחמה בימים מרים אלה״ (ר׳ אביזוהר/לקראת עמ׳ 184; מס׳ 70 סעיף 1).

[14] לאחר שחרורו הצטרף בן-אהרון למפלגה לאחה״ע (ר׳ שם, שם).

[15] על מחשבות מ״ש בנוגע לעתידו אחר השחרור ר׳ מס׳ 55 סעיף 4; כן שרת/מאסר, עמ׳ 134, 140, 146, 148.

[16] לעבוד בשלוחת הממ״ד בלונדון.

[17] הר-זהב - הנרי מונטור, סגן נשיא המגבית היהודית המאוחדת, שהה באותו זמן בא״י והציע שבן-אהרון יצא לתקופה קצרה לארה״ב לפעולה בענייני המגבית (ר׳ מס׳ 79 סעיף 3).

[18] ב-19/8/1946 כתב ז״ש: ״בעיית אבויריב הועברה להחלטה אל לוט״; ב-25/8/1946 כתב: ״אבויריב יֵצא ביום ב׳ [26/8] אל מונטור. לבסוף נמלך וקיבל וסודר מייד״.

[19] רעייתו ובנו של יצחק בן-אהרון. מרים בן-אהרון הייתה עובדת הש״י בירושלים.

[20] ב-6/8/1946 ביקר בן-אהרון את צ״ש ומסר ד״ש ממ״ש (ר׳ שרת/מאסר, עמ׳ 142).

 

העתקת קישור