מכתב 125 - מויסיצ'יק - 16.9.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 125 - מויסיצ'יק - 16.9.1946
כותרת משנה  יום ב'

 

                                                                                                                                   יום ב',  16.9.1946

מויסיצ'יק,

 

אני מחליטה שראויה אני לפרס בדיפלומטיה. תאר בנפשך, שהערב היה עלי להקדיש שוב לווייסמנים בלבוש ברלסי. הברלסים הזמינוני לארוחת ערב והגברת כל כך ביקשה אותי, שלא יכולתי לסרב. הלכתי כאילו כפאני שד. כשהגענו לקפה החלטתי להעביר את יעקב וייסמן מהפסים של התפארות בתבונתו והבנתו בחיי קיבוץ לפסים אחרים לגמרי - לקריאת אופי האדם לפי היד ולפי הכתב. הצלחתי ב-100 אחוז. הוא עסק בידי כמה רגעים ואחר-כך שקע בכתבם של ברלס ואשתו ובתו וחבר בתו והערב חלף מבלי ששמעו את קולו עד אשר רוחמה הציעה - מוטב שיעקב ישיר קצת מאשר יעסוק בגרפולוגיה! היא נזכרה בכך בשעה קצת מאוחרת.

שמעתי, שהיום הייתה שוב שיחה, או נכון יותר שיחות [טלפון], עם בל, אך נראה התרשמות מהשיחה תלויה באיש השומע. גולדה לפי דרכה ואליעזר לפי דרכו. אמש, כשדיבר אליעזר עם בל, דיבר גם חיים גרינברג עם בל ושניהם התרשמו באותו האופן, וכאשר דיברה גולדה עם בל ההתרשמות הייתה אחרת לגמרי.

נראה, בכל זאת, שקמה מרקחה שלמה אם נכון הוא שמכתבו של חיים לב"ג השפיע על זה האחרון.[1] ואולי באמת זז משהו. אך מה זה שמעתי, שחזרת בך ומסרת כאילו נמנע אתה מחוות דעה? שמעתי זאת מזאב טלפונית ברמזים אך לא ראיתיו פנים. אני מקווה שמחר אקבל ממך הסבר ועל כל פנים אשתדל לראות את זאב. לא הצלחתי עוד להיפגש עם גולדה, אך לחפש אחריה, ואולי להפריע לה, איני רוצה. אחכה ובוודאי תזדמן פגישה.

שרה התימנייה שלנו עומדת לעזוב אותנו - כוחותיה אינם מספיקים לעבודה אצלנו - ואני לפני חיפושים חדשים. נדמה לי שאני לפני לפני ולפני הרבה דברים, לא כן?

בנשיקות,

 

צ.


[1] ח' וייצמן כתב ב-15.9.1946 מלונדון לב"ג בפריס:

[...] הייתי תמים רעים עם רוב החלטות פריס - למעט אולי ניסוחים מסויימים - לרבות ההחלטה לגבי הוועידה הא"י [בלונדון]. אני סבור, שהחלטתנו הייתה נכונה והכרחית לשעתה [...] עמדתנו כלפי הממשלה התחזקה לאין שיעור לא רק בשל סירובנו להיכנס לשלבים המוקדמים של הוועידה, אלא גם בשל העובדה שארגונים יהודים אחרים סירבו גם הם להשתתף. [...] עם שהסכמתי עם הקו שננקט, תמיד סברתי - ולא הסתרתי זאת - והיום אני סבור ביתר שאת, כי אם נוכל למצוא דרך מכובדת ונאותה ללכת לוועידה, חובתנו לעשות זאת. אני סבור, שדרך שכזאת נמצאה, ולדעתי אל לנו להרשות למשהו לעמוד למכשול בפני כניסתנו לשלב זה. אני אומר זאת בהיותי מודע היטב לכך, שתוצאות הוועידה מפוקפקות מאוד [...] אך אני איתן בדעתי כי נחטא לתנועה וליישוב אם לא נבחן ולו גם את האפשרות הקלושה ביותר להשגת פיתרון קביל בעינינו. משום כך אני פונה אליך במלוא הכנות, בשעה חמורה זו, להטיל את משקלך, לאחר שעמדתנו נעשתה ברורה עד מאוד, ולוודא שאנו ניכנס לוועידה כגוף אחד, מאוחד בחשיבה וברגש, במאמץ כן להשיג, חרף כל טענותינו, פיתרון חיובי (וייצמן 22, עמ' 192-191; תורגם מאנגלית).

 

העתקת קישור