92

אל: משה יובל, ירושלים

א-ן 13/8/1946 ערב

לעינבל שלומותי,

אין לך דבר שאין לו שעה, ואף השם שהצעתי לך פעם ומאסת בו בכלל זה.[1]

לפגישה עם מַגול (מלשון מגילה).[2] ודאי שיש להיפגש, וברור שפנייתו ובדיחות דעתו נְיָה סְ-פְּרוֹסְטַה [רוסית: לא בכדי].[3]

בדואר זה הולכת הצעת שיחה לדתן עם שקספיר.[4] יש להסתייע ולתאם. ועל הח״מ יֵאָמר: האומנם אתם חושבים שחיסלתם אותו? אני מבטיחכם שמקומו בציבור נתבצר שבעתיים. זה יהיה שלב-עלייה חשוב בקריירה שלו. אם יתחיל לטעון לפי הפתשגן [הסה״ל 1946], יֵעָנה: כל אלה [האשמות] סתומות. מה שברור שאלמלא הבית [הסוה״י], היו צרותיכם מתחילות הרבה קודם והיו גרועות פי כמה. היו מתחילות עוד בעצם השָׂרון, בימי החוק והצִים ושאר פורענויות,[5] וגם אחרי גמר השׂרון כמה [מעשי אלימות] עיכבו וכמה מנעו וכמה המתיקו - אבל מכם רק אבני-נגף ונעיצות-גב. ואם ישאל: ומה עכשיו? התשובה: התינוק על זרועותיכם. בידכם לעכב את ההידרדרות: התרה ושבירת מיטת הסדום היֵרחית.[6] אם יגיב: א״א להרחיב בלי החלטה וא״א להחליט בלי שולחן [וש״ע] - המענה: אזי לפחות תתירו מייד ותזמינו מייד לשולחן. ברור שעל זה יענה - אם יענה – שלילית. אבל כזה בערך צריך להיות מהלך השיחה.

לא בנתי אם ניתנו או לא ניתנו כלים לחדשים.[7]

הררי

הערות: