86. אל: זאב שרף, ירושלים - 12/8/1946
שם הספר  ירחים בעמק איילון
שם הפרק  86. אל: זאב שרף, ירושלים - 12/8/1946
כותרת משנה  בערב

86

אל: זאב שרף, ירושלים

א-ן 12/8/1946 בערב

לדתן שלום,

 

1. טיוטת אבודן היא הוכחה ניצחת נוספת (כי היו הוכחות גם קודם) שהאיש החשוב והיקר הזה אינו בא בחשבון לתפקיד ולביטוי של נציגות מדינית. יש שם פסוקים ופסקאות מדהימים! בשום פנים אין הטיוטה באה בחשבון.[1] אחבר אחרת ואשלח.[2] האם עלי לכתוב לאבודן אישית?[3]

2. שמע-נא, חברי הטוב! אתה מוכרח לעשות מאמץ קטן להסתגל קצת אלי ולמסיבות חיי. הקשר שלי עם צ'[פורה] מזה ועמך מזה הם שני צינורות הדם המחיים אותי ע״י מגע עם העולם החיצון. עלי להיאבק גם איתה, גם איתך, על תשובה ותגובה לכל פרט ופרט בשדרַי. כל התעוררות שלי שאינה זוכה לתגובה מבחוץ מכבידה וממיתה התעוררות נוספת. תבין זאת. הנה כתבתי איך לנצל תזכיר גאס לעיתונות.[4] לא נעניתי. עכשיו אני לָמֵד מהעתק איגרתך לשליחים כי משהו נעשה.[5] מדוע לא הודעת לי, או דאגת שאחימן יודיע? אתה מוכרח להנהיג הסדר שאין פרט משדרַי, והם לעתים ארוכים - נסה להדפיסם במכונה וראית! - ״נופל״ ארצה אלא על כל אחד ואחד חוזרת הערה, אישור, תיקון - משהו!! הוסכם?

3. הנה שאלתי מי ה״תקיפים״, מלבד המשופם.[6] לא נעניתי. בשדרך האחרון שוב [הבאת] הודעתו, בשמו ובשם חבריו.[7] מי הם? אוּרי? הגם שמואל? עורך השבוע? מי עוד? מה עמדת פיזל עצמו?[8]

4. ועכשיו אשאלך: מי החברים השלמים עם דב״ג שחלקו על החלטת לוטציה?[9] ושוב: מדוע לא כתבת לי זאת בשעת מעשה? אני תובע מחזור דם יותר נמרץ דרך הצינור שעצם קיומו הצלה נפשית בשבילי.

5. לגופו של עניין החלטת לוטציה. דומני שהַערכתכם לקתה באי הבחנה בין יחס לתוכנית לבין יחס למו״מ. אכן בראשונה יכלו שני הדברים להיראות כאחד, אבל עד מהרה התברר שאין הדבר כן. עוד לפני התפרסם הודעת אלון ליוֹפי[10] כתבתי בפתק לקובי, כי החלטת לוטציה אין פירושה סירוב למו״מ (גם עם בני זה יש לי בירורים מדיניים).[11]

6. בדרך כלל, מכתבך לחו״ל מ-11/8 מלא חדשות בשבילנו! ״מלא״ אולי גוזמה, אך יש כמה חדשות מעניינות.

 

הערות:


[1] טיוטה לתזכיר לאיסמאעיל צידקי, ראש ממשלת מצרים שניסוחה הוטל על הורוביץ. הטיוטה לא אותרה. תשובת ז״ש 14/8/1946: ״טיוטת אבודן לא נמסרה ומחכים לאחרת״, אולם   ב-15/8 כתב שהתברר לו כי ״בטיוטה של אבודן חלה התפתחות מצערת, היא הועברה ועוכבה עד לבואה של עטרה. לבעל הדרומית [משה עיראון, שליח הממ״ד במצרים, שרעייתו זלדה קירשנר ילידת דרום-אפריקה] לא נמסרה סיבת העיכוב, לכן מסר אותה לעוזר [איש הקשר במצרים] כאשר הלה לחץ״. באותו יום כתב ששון למ״ש כי ״העוזר נסע אתמול לאלכס[נדריה] למסור ל׳פרמייר׳ את הטיוטה שחיבר אבודן״, אך הוא, ששון, הודיע לראש הממשלה כי ״בקרוב נמציא להם טיוטה שנייה מוסמכת יותר וקובעת יותר, הכוונה לשלך״.

[2] מס׳ 98.

[3] מס׳ 94.

[4] ר׳ מס׳ 73 סעיף 3.

[5] במכתב ז״ש 11/8/1946 אל שליחי הממ״ד בלונדון, פריס וארה״ב, נאמר כי ״נחוץ מאמץ גדול כדי להביא לפחות את העיתונים היהודים לתמיכה גדולה ככל האפשר בהחלטות ההנהלה ומאמציה [---]. לפי עצת מ.[שה] השתמשנו בתזכיר של א. ק. שצירף בתוכו את תזכיר גאס [ר׳ מס׳ 70 הע׳ 17] לשם ביסוס התנגדות העיתונות לתוכנית [מוריסון-גריידי]״ (אצ״מ S 25/6649).

[6] ר׳ מס׳ 78 סעיף 5.

[7] במכתב אל מ״ש 12/8/1946, כתב ז״ש כי בישיבת מרכז מפא״י ״קם המשופם והשיב על טענה בדבר התנגדותו [לקו האקטיביסטי שהשמיע] במליאת הצמוד [הוה״ל]. טוען כי הוא ידוע, כתובתו ידועה ונוסחו ידוע, אינו מקבל עוד דין בית הפיזל. הבית איבד סמכותו, בנוי על מרמה, כולו כשל, לא נתון בידי עצמו אלא בידי יחיד שאינו סומך עליו, לא על שכלו ולא על חושיו. מעתה ועד סוף ימיו ילך ברשותו וינהג כטעמו. לפני כן הודיע המשופם כי באם יוועדו ועד [יקימו ועדה לבירור עמדתו] יפרוש הוא וחבריו״.

[8] יעקב אורי ושמואל דיין מנהלל ויצחק לופבן, עורך שבועון ״הפועל הצעיר״. הם ויוסף שפרינצק היו בשעתם פעילי מפלגת ״הפועל הצעיר״. ב-14/8/1946 השיב ז״ש: ״התקיפים מסביב למשופם, הם היו בישיבה ההיא, יוסף [ברץ] המטפל בבניך [חיילים בצבא הבריטי], אחותו של המותר [עדה פישמן], האבן היקרה מהמרקחת [אליעזר פרלסון מת״א (פרל - פנינה)], מלך העם [מלך ניישטט], והצעירים מחדרו של פנחס [יוצאי גורדוניה] (הגבישי [שמואל גביש], לב הר [משה גרצברג (הַרְץ=לב; ברג=הר], עורך השבוע [לופבן] ועוזרו [ישראל כהן] ודאי וודאי. אבל אינם נוהגים לפצות פה. הפיזל עצמו [יונה כסה, מזכיר מפא״י] נראה כפוסח״.

[9] ז״ש נקב בשמותיהם של ארן, נמיר והוא עצמו (שם).

[10] ר' מס' 81 הע' 7.

[11] מכתב מ״ש לבנו יעקב: ״איני מפרש דחיית התוכנית כדחייה למפרע של הזמנה למו״מ, באם תבוא. דווקא לאחר ההכרזה הברורה על עמדתנו לגבי התוכנית [תמ״ג] אין כל חשש להיענות להזמנה כזו, אם רק יתמלאו תנאים אחרים שעלינו להציג״ (שרת/מאסר, עמ' 359-358).

 

העתקת קישור