26
אל: משה סנה, במסתור
איָלון, 10/7/1946 בלילה
לע-ם
שלומותי,
1. אני פוסח על הגדרת עמדתי בשאלתך כ״רצון להיות קורקטי בעיני הפורעים״.[1] ייתכן שיש שיטה בזעם, אך אם כך או אחרת,
מוטב לי לא להגדיר את ״סילוק כל השלטון הנוכחי, לרבות שהצבא לא יתערב בענייני
היישוב״ כמטרה מעשית של המערכה המדינית, בצדו של עניין 100,000.[2] סיסמאות בהתקפה מדינית - שאני. אך ייתכן שהכיווץ המברקי מטשטש
גוונים ומביא לידי טעות.
2. מדו״חך בעניין [ועדת] X הסקתי שדעתי לא נראתה.[3] היא לא נשתנתה. לא נתתי אמון בבשורות
הנמהרות ואמרתי לפזיזי אמונה כאן שאין להם מושג מעוצם תמימותם ושטחיותם של היאנקים.[4] אעפ״י כן ברור, שהעניין בשלב רציני מאוד
וההתאפקות עד גמר הבירור הגַרדי רצויה בתכלית.[5] אין לי זכות וטו ולא אבוא להטילו. אם נגמר
למחוֹץ, הייתי מעדיף בהחלט את תוכנית הצומת על הפיצויים,[6] כי אלה כרוכים בנפשות ומוכרחים לגרור לפחות
חזרה על צרת אחי.[7]
3. קראתי איגרתך לחברַי (הארבעה - אין אפשרות אנושית אחרת), פרט
לענייני [ועדת] [8].X אלופך[9] עורר שאלה זו בהתעוררות עצמו. שאל אם קיים.[10] עניתי הן. שאל אם ברור שלא ייעשה דבר
בלעדינו (החבושים!). אמרתי לאו; יש קו וסמכות, והרשות נתונה.[11] אמר שהוא דורש שינוי ההסדר, שמלכתחילה שְלָלוֹ
ואילו נכח באותו מושב [שהחליט על כך] היה מתנגד עד חורמה ואילו הוחלט כנגדו היה
פורש. אמרתי, שזכותו להציע שינוי אך מענו ההנהלה וזו פזורה, ולכן [הטיפול בשינוי]
יארך. דרש שאודיעך דרישתו שתהא מודיענו בטרם עובדה. אמרתי: שים עצמך במקומו; הוא
במסגרת ואינו רשאי לחרוג;[12] איך היית נוהג? משך בכתפיו ונשאר בשלו. דרש
בכל תוקף להודיעך. הרֵי. (לפעמים קשה איתו עד להתפקעות ובעל הברכה [דוד הכהן],
שהיה עֵד כמה פעמים, נתמלא הערצה לאורך רוחי). ענני לזאת.
4. בשאלה המוסָדית שעוררת[13] היה
לנו דיון, אומנם בנוכחות אבי טייס [רמז], אך בהבנה ברורה שהעניין נוגע לארבעתנו
[חברי הנה״ס]. בפתיחה הבעתי דעתי שאיני תומך בשלילתך - ניתוק החוט המשולש[14] - אך מצטרף לחיובך: שמירת סמכות ההנהלה
ואחריותה. אין לגזור על התייעצויות עם הועה״ל, אפילו לא עם הנשיאות [של הוה״פ
הציוני] אם גם אין היא בעלת איזו סמכות מדינית שהיא, שלא כועה״ל. אבל אַל טשטש
הוויית ההנהלה [של הסוה״י] ומרותה. אחרַי החרו הרב והפרקליט.[15] אלופך, באבירותו, העיר שוודאי מפלגתי אני
[מפא"י] מעוניינת חיונית בשילוש, כי ודאי אינם סומכים על יוסיפון [דובקין]
בלבד, ואילו בנשיאות להם בעל הקטורת[16] והחוצב להבות.[17] עם זה נצטרף למסקנה. כתבתי לפי זה ליוסיפון,
שיש לקבוע ברורות קיום ההנהלה ומרותה וכל שאלה עקרונית תוכרע במסגרת השבעה (2+1+4)[18] ותובא לידיעת אחרים ולהתייעצות איתם, אם יהא
צורך, או לאישור הוה"פ, אם יהא צורך.
5. כשהיה כאן הַרי [סאקר] אתמול לא התרשמתי שכוונתו לכיסא. אומנם הפגישה
הייתה חטופה וייתכן שכִיחד. מכל מקום מוכרח היה להבין מפי, שאני רואהו כמקודם ידיד
ויועץ, אך איש פרטי ובשום פנים לא נציג. זה נאמר לשאלת יחסיו עם השלטון, שהוא
עורר. אמרתי לו: שום יוזמה מצדך; אם מישהו יפנה אליך - כפרט ואורח מאנגליה אינך
יכול לסרב, אך היזהר מלחייבנו ועכ״פ אינך מופיע כנציג.[19] הנני כותב בשאלה זו ליוסיפון ולדתן ומציע
להתחיל לשתף את זהבה בענייני המח' [המדינית].
6. הפגישה עם בעל האמונה[20] הייתה מתוחה. נזדעזעתי ממראה
פניו - ממש בר-מינן. הוא לא ידע במה להתחיל ועל מה לדבר. לא הצלנו מפיו שום דבר
ברור על שיחתו עם [המזכיר] הראשי. אמרתי לו, שהחולשים [השלטונות] עשו הון רב מספלי
התה.[21] ההערה פגעה בו אך הוא לא הגיב. לא יכולתי
לדבר בחריפות - פשוט חסתי, מה גם כשהיה ״אורחנו״. שאלני אם ללכת אל אלון לפני
הנסיעה.[22] אמרתי: אל תלך, כתוב לו. שוב נפגע. טען:
״הלא רק מחובת נימוס פשוטה עלי ללכת״.[23] אעפ״י שיש לומר נואש מלהרכיב לו מושגים
אחרים, התאזרתי סבלנות וכתבתי לו מדוע אסור ללכת[24] נראה אם ייקח מוסר.
7. הערכתך לעשרת הימים כשלי.[25] משהו תוקן בדיבור פה ע״י ההודעה, הנאום
והמסיבה.[26] היו פגמים, מהם רציניים, אך הרושם הכללי
שיצאנו בשלום ובכבוד. הבין לא אוכל מדוע לא נתקיימה אף אסיפה המונית אחת. נראה
עכשיו מה יצא מהחלטות הוה״פ.[27]
8. ד"ר [דוד רמז] בשלו לגבי מ״מ: לא ייתכן שפמלייתו תישאר ללא
חוליה, ועכ״פ אין הוא רשאי להפקיע עמדה.[28] על מ״מ לי״ל [פישמן-מימון] הודעתיך: ראש
לקדמיים בארצנו, אחד דוקטור.[29]
היה שלום, וכיוון שכך - פקח
עין!
ב״ק
[2] זו
תגובת מ״ש על קביעת ב״ג באותו מברק, כי ״המערכה המדינית עכשיו, מלבד עניין המאה
אלף, היא פיצויים מלאים על הפוגרום ומניעת הישנותו. אלה לא ייתכנו בלי סילוק כל
השלטון הנוכחי לרבות שהצבא לא יתערב בענייני היישוב״ (ר' מס' 14 סעיף 1).