1996

בני מוריס

משה שרת מול הממסד הביטחוני

קטעים נבחרים מתוך בני מוריס, מלחמות הגבול של ישראל, 1949-1956, עם עובד, 1996.

השמטות המחבר כך: (...); השמטות המערכת לא סומנו; הסברי המחבר בגוף הטקסט - בסוגריים מרובעים; הסברי המערכת - בסוגרים מסולסלים.

פרק שמיני - בן-גוריון ושרת: צמיחת שתי אסכולות מדיניות בממשלת ישראל

במשך שנות ה-50 המוקדמות, ככל שחזרו ואירעו תקריות לאורך הגבולות, נתגבשו ובלטו בממשלת ישראל שתי אסכולות חשיבה לגבי ההיגב הנאות שיש לנקוט נוכח התקיפות הערביות. בעוד שהמחלוקת בין השתיים התמקדה, ברגיל, במדיניות הגמול בכלל ובמבצעי גמול פרטניים בפרט, נמצא כי במונחים כלליים יותר ניטש הוויכוח על הדרך שבה ראוי לישראל לפעול כלפי העולם הערבי הסובב אותה. באורח בלתי נמנע נתגלעה בין ראשי שתי האסכולות גם אי-הסכמה בשאלת היחסים עם המערב ועם או״ם. במשך שנות ה-50 האמצעיות נאבקו מזה ״האקטיביסטים״ (או ״הביטחוניסטים״) - שבראשם עמדו דוד בן-גוריון (ראש הממשלה ושר הביטחון מ-1948 עד סוף 1953; שר הביטחון מפברואר 1955 עד 1963; ראש הממשלה מנובמבר 1955 עד 1963), פנחס לבון (שר הביטחון מדצמבר 1953 עד פברואר 1955) ודיין (רמטכ״ל צה״ל מדצמבר 1953 עד 1958) - ומזה ״המתונים״ שבראשם עמד משה שרת (שר החוץ מ-1948 עד יוני 1956; ראש הממשלה מדצמבר 1953 עד נובמבר 1955) - על שליטה במדיניות החוץ והביטחון של ישראל. בהגדרה בוטה (ופשטנית כלשהו), זה היה מאבק בין אנשי ״יד קשה״ ואנשי ״יד רכה״, בין התמקדות בביטחון ודיפלומטיה, בין נוקשות ופשרה, בין התייחסות למלחמה כוודאית ומתן סיכוי לשלום. לאורך רוב התקופה הייתה יד ה״אקטיביסטים״ על העליונה - וב-1956 הגיע המאבק לקצו בניצחונם כאשר הודח שרת מהממשלה וצה״ל יצא למבצע סיני.

בשלהי 1957, שנה אחרי הדחתו מכהונתו, הגדיר שרת את שתי האסכולות:

גישה אחת [״הביטחוניסטית״] אומרת, שהערבים מבינים רק לשון של כוח (...) מדינת ישראל צריכה, מזמן לזמן, להוכיח בעליל כי היא חזקה, והיא מסוגלת ונכונה להשתמש בכוח באופן מוחץ ויעיל מאוד. אם לא תוכיח זאת, יבלעו אותה, היא עלולה להימחות מעל פני האדמה. אשר לעניין השלום - אומרת גישה זו - הוא בין כה וכה מפוקפק; על כל פנים, רחוק מאוד. אם יבוא השלום, הוא יבוא רק אם ישתכנעו, שאי-אפשר להכריע את המדינה הזאת (...) אם (...) מעשי תגמול (...) מלבים מחדש את השנאה, אין להיבהל מזה; האש מלובה ממילא. לעומת זאת, אם נימָנע מתגובה חריפה, מחשש ליבוי נוסף, יצא שכרנו בהפסדנו (...)

הגישה האחרת [״המתונה״, אומרת כי] אסור שייעלם מחשבוננו אף לרגע אחד עניין השלום. אין זה רק חשבון מדיני: בטווח ארוך זה חשבון ביטחוני מכריע. בלי להפחית בחשיבות שיקולי ביטחון שוטף, עלינו להביא תמיד את עניין השלום במערכת חישובינו. עלינו לרסן את תגובותינו. ועומדת תמיד השאלה: האם באמת הוכח, כי מעשי תגמול פותרים את בעיית הביטחון, שלשמה נועדו?

במשמע מסוים, ביקש שרת לומר כי המדיניות הישראלית (״האקטיביסטית״) נעדרת ממד של אמפתיה; מקבלי ההחלטות הישראליים אינם יורדים לסוף התפיסה הערבית של הדברים, או אינם משתדלים להבינה:

אנו היינו כה חדורים הכרת צדקתנו ההיסטורית, שלא נתנו את דעתנו על יחסיותו של צדק זה שלנו מנקודת ראותו של הצד השני. ועוד לקינו בהבנה הפסיכולוגית של הבעיה, שלא נתָנו את דעתנו במידה מספקת על עומק התודעה והתחושה הלאומית של העולם הערבי.[1]

ל״אקטיביסטים״ לא היה עניין להתעסק בתחושות הערבים. הם הניחו, כפי שאמר הרמטכ״ל משה דיין בינואר 1956, ש״הסכסוך הינו על עצם קיומה של מדינת ישראל״, לא על פיסה זו או זו של אדמה או על תביעה זו או זו;

״הערבים מערערים על עצם קיומה של מדינת ישראל וכשמציעים לנו לבוא איתם לפשרה, הרי זה מדובר באותו אדם שחברו רוצה להרוג אותו ואומרים לו: 'טוב, תעשה פשרה, בינתיים לא יהרוג אותך אלא רק יקצץ את ידך'״.

את תועלת פשיטות הגמול אין למדוד לפי השפעתן האפשרית על המאמצים או הסיכויים של חתירה לשלום ערבי-ישראלי, שכן ״סיכויים״ אלה אינם אלה אשליה. לפיכך, שיקולים מדיניים-דיפלומטיים לגבי התזמון הנאות של מבצעים ממין זה צריכים להיות כפופים לצרכים ולאילוצים מבצעיים.[2]

האסכולה ״האקטיביסטית״, בנוסף לתורת ״רק בכוח״ שלה, טענה כי ישראל צריכה ״לתקן״ ו״להשליט היגיון״ בגבולה המזרחי העקלקל והלא-טבעי ולהחליפו בגבול ישר, רצוי לאורך הירדן - ובסופו של דבר אף תעשה זאת. עיקר זה נבע מן ההנחה, כי מאחר שהעולם הערבי עוין את ישראל ללא תקנה ומבין רק את לשון הכוח, ״סבב שני״ בלתי נמנע ולפיכך מוטב שיתרחש לאורך גבולות טבעיים ובני הגנה, שיעניקו לארץ ממד של עומק אסטרטגי, גבולות ״טבעיים״ גם יסייעו באורח ניכר ללחימה בהסתננות.

דיין, הן כראש אג״ם והן כרמטכ״ל אחר-כך, חזר ודיבר בשנות ה-50 המוקדמות על אי-נמנעותו של ״סבב שני״, על הכורח שבמהלומת מנע ישראלית ועל הצורך בהתוויית הגבולות מחדש.[3]

קציני מטכ״ל בכירים אחרים החרו פעם בפעם בהתבטאויותיהם אחר תורת ההתפשטות הדיינית.[4]

לא אחת במשך שנות ה-50 המוקדמות והאמצעיות דרשו ה״אקטיביסטים״ שבממסד הביטחוני מהממשלה לנצל נסיבה מזדמנת זו או זו לכיבוש שטח ערבי, ולאו-דווקא רק לאורך גבול ירדן. ב-11 באוגוסט 1953 הציע בן-גוריון - אז בחופשה בשדה-בוקר –

״(...) כיבוש שטח חברון. עכשיו מצרים מסובכת ולא תתערב בדבר, ולא נחזיר השטח עד שנקבל ערבויות בטוחות למניעת ההסתננות״.[5]

ב-27 בפברואר 1954, בתקופת פרישתו הזמנית מהשלטון, רשם בן-גוריון - על רקע זעזועים פוליטיים עזים שהתרחשו בסוריה ובמצרים - כי שר הביטחון לבון והרמטכ״ל דיין (בלוויית ראש הממשלה ושר החוץ שרת) באו להיוועץ בו בדירתו שבתל-אביב:

״לבון הציע להיכנס למפורז [השטחים המפורזים שבגבול סוריה ישראל, ממערב לגבול הבינלאומי], לתפוס הרמות שמעבר לגבול הסורי [רמת הגולן, כולה או חלקה] ולהיכנס לרצועת עזה או לתפוס משלט מצרי סמוך לאילת״.

באותו יום, כנראה בהוראת לבון או דיין, הוציא אג״ם/מבצעים את הפקודה המבצעית ״זיתים מס' 1״, שבה הורה ליחידות צה״ל להתכונן לתפיסת השטחים המפורזים שבגבול סוריה כצעד לקראת

״קביעת ריבונות ישראלית בהם (...) מגמת המטכ״ל - [נכתב להלן בפקודה] - לנצל את המצב הפנימי בסוריה להשתלטות כוחותינו על האזורים המפורזים (...)״.

בן-גוריון התנגד למבצעים המוצעים נגד מצרים או לכניסה לתחום סוריה, אבל תמך בהשתלטות על האזורים המפורזים אגב

״הודעה, שהאנרכיה בסוריה מחייבת אותנו לשמור על יישובינו״.

״תגובת ב״ג להצעה {להשתלטות על האזורים המפורזים בגבול סוריה} הייתה חשמלית״, כתב ראש הממשלה שרת. הוא הקשה: ״מה יקרה אם נעשה זאת? הנפתח באש?״ ״לא, אנו לא נפתח״. ״מה יהיה אם הסורים יפתחו באש? לבון ניסה לסמוך עליהם כי לא יפתחו״, שרת הגדיר זאת כ״קלות דעת״. בן-גוריון אמר שישראל תשיב אש. ״ובכן זוהי מלחמה?״ הקשה שרת. ״משיכות בכתפיים במקום תשובה״, דיין - הישר בחבורת ה״ביטחוניסטים״ - אמר כי ״אם יתלקח קרב, ניאלץ להתקדם לתוך שטח סוריה כדי לתפוס משלט ולהחזיק מעמד. הרגשתי מחנק בהיאבקי יחידי נגד השלושה״, רשם שרת לאחר מעשה, ואילו באותו מעמד הציע להביא את העניין לפני הממשלה כולה: ״דיכאון ירד על פניו של לבון - הבין כי זוהי סתימת הגולל״, והוא הדין בבן-גוריון. מהלכו של שרת, שככל הנראה לא ידע דבר על ההוראות שכבר הוצאו לצבא, קטל את התוכנית.[6]

חודש לפני כן הציע דיין לכבוש שטח מצרי בראס אל-נקב, ליד אילת, או לנגוס שטח בסיני, מדרום לרפיח, עד לים התיכון. הוא הודה, כי צעדים אלה פירושם ״מלחמה״. גם הפעם פסל שרת את הרעיון.[7] במאי 1955 הציע דיין כי ישראל תספח שטח לבנוני מדרום לנהר ליטאני (ובתוך כך תתקשר בברית עם מפקד מרוני, שיכניע את המוסלמים).[8]

במישור אחד היה הפער שבין ה״אקטיביסטים״ ל״מתונים״ - שנתגלם בעיקרו בעימות בין בן-גוריון ושרת - במידה יתרה עניין שבאופי ובאורח החשיבה של שני האישים: מכאן השקפת-העולם הבן-גוריונית, הממוקדת ביהודיות ובישראליות ופונה נחרצות כלפי פנים[9] - ומכאן השקפה פתוחה יותר, קוסמופוליטית משהו, של שרת. אוזנו של שרת הייתה כרויה במחודד לחשיבה המערבית ועם זאת היה גם מסוגל לנעול לרגליו, פעם בפעם, נעלי ערבי. ברגע של גילוי לב בשיחה עם דיפלומט אמריקני ב-1951, העיר אבא אבן:

״ספק רב אם ב״ג יודע שקיים עולם ערבי; שרת - יודע היטב״.[10]

אך לפער שבין ה״אקטיביסטים״ ל״מתונים״ הייתה גם תשתית של עוינות וחשבונות אישיים. שרת מעולם לא ״הסתדר״ עם דיין ולבון. אבל היחסים המכריעים היו עם בן-גוריון. בן-גוריון ושרת היו שותפים ותיקים לחזון מדיני, שלאורו עבדו שכם אחד מאז מלחמת-העולם הראשונה. מאמצע שנות ה-30 ואילך הנהיג בן-גוריון את המערכת היישובית ושרת עמד בראש יחסי החוץ שלה. חלוקת עבודה זו נמשכה אחרי הקמת המדינה. שרת העריך וכיבד את בן-גוריון - אך גם חש את עצמו מאוים ומוצל על-ידי בן-גוריון ולעתים התקנא בו. אשר לבן-גוריון, עם שהעריך את מיומנויותיו האנליטיות והדיפלומטיות של שרת ואת כישוריו הלשוניים הבולטים בניסוח ובשליטה בשפות רבות, קינא בסגולותיו כאיש רעים להתרועע, רגיל ובקי בהליכות עולם ואמן חוש-המידה. את שרת אנשים חיבבו והעריכו; את בן-גוריון ״רק״ העריצו וחשו אימה במחיצתו.

שרת חלק לא אחת על בן-גוריון בסוגיות ראשונות במעלה. בן-גוריון התקשה להבדיל בין התנגדות וחוסר נאמנות ונטה לזהותן כמקשה אחת. בספטמבר 1948 חסם שרת את הצעת בן-גוריון לכבוש את מזרח-ירושלים ואת כל הגדה המערבית או חלק שלה. בשנות ה-50 האמצעיות חזר שרת וחסם הצעות שהעלה בן-גוריון לביצוע פשיטות גדולות-ממדים או לאסירת מלחמה על מצרים. ב-1953, כשפרש בן-גוריון המותש מן השלטון, זמנית, לא הציע כיורשו על כס ראש הממשלה את שרת (אף כי לא התנגד לבחירתו לכהונה זו; הוא המליץ על לוי אשכול). לימים, ב-1956 - אחרי שהדיח את שרת ממשרד החוץ - אמר עליו בן-גוריון:

״לא חשבתי [ב-1953] שהוא מסוגל לתפקיד ראשי ומכריע [ראשות הממשלה], באשר אין לו עוז הרוח, ראיית הנולד והבנה ממשית של מצבים מדיניים מסובכים״.

שרת, הוסיף אז בן-גוריון, היה יכול להיות שר חוץ מצוין בארץ כדנמרק.[11]

בשנות ה-50 המוקדמות והאמצעיות עלתה חשיבתו של בן-גוריון בקנה אחד עם רגשות דעת הקהל הישראלית יותר מזו של שרת, ואילו שרת היה קרוב יותר להשקפות האינטליגנציה הישראלית ולחשיבת אינטלקטואלים בעלי חניכה מערבית, כגון אלה שהיוו את צמרת משרד החוץ. אולם שרת והעומדים לימינו במשרד החוץ, שנרתעו מכביסת לבנים צואים בפומבי, התבטאו לא אחת ברשות הרבים כדרך יריביהם ה״אקטיביסטים״. להוציא 1954, שלטה הגישה ה״אקטיביסטית״ במדיניות הישראלית ובהתנסחויותיה הרשמיות.

הקרע בין ה״אקטיביסטים וה״מתונים״ נתגלע זמן ניכר לפני עליית שרת אל כס ראשות הממשלה. אותותיו הראשונים צצו ועלו כבר ב-1949, בחודשים שבהם ניהלו ישראל ושכנותיה משא-ומתן על הסכמי שביתת-נשק.

ב-1948 היה שרת רחוק מלהיות מתון הנתון בחיכוך מתמיד עם בן-גוריון וחבריו ה״אקטיביסטים״. לאורך כל אותה שנה מהפכנית היה שרת פטרונן של ״ועדות הטרנספר״ של יוסף וייץ. אבל כבר בשנים 1950-1949 נתגלה שרת כבעל חושים דקים יותר ממרבית עמיתיו בממשלה בתפיסת משקלן של המדיניות ודעת הקהל בעולם המערבי. הביקורת שמתח על התנהגות צה״ל כלפי הערבים הייתה לא אחת נוקבת.[12] הוא חזר והוקיע מבצעי חיפוש והגליה שבוצעו נגד מסתננים שניסו להתיישב מחדש.[13] חשיבתו ומודעויותיו נתרחקו והלכו בהדרגה מאלה של ממסד הביטחון, שבו מלך בן-גוריון בכיפה. הוא עמד על הצורך שהיה לכוחות הביטחון בנקיטת אמצעים נוקשים נגד ההסתננות, אבל חזר ותבע לקבוע סייגים וקבע כי צה״ל חורג מהם שוב ושוב ללא צורך.

בינואר 1952 דיבר אחמד טוקאן, הנציג הראשי של ירדן בוועדת שביתת-הנשק הישראלית-ירדנית על

״מחלוקת מדינית הקיימת, ככל שידוע לו, בין משרד החוץ הישראלי לצבא (...) הוא סבור כי שר החוץ הישראלי מבקש להתוות מדיניות מתונה יחסית (...) הוא הוסיף, כי הרושם הוא שיד מדיניות הצבא על העליונה״.[14]

ביולי הסביר {מפקד צבא ירדן לייטננט-גנרל סר ג׳ון בגוט} גלאב בפרטנות יתרה את התהפוכות במדיניות הגבול הישראלית:

״הובעה דעה, כי השינויים התכופים בגישתם {של היהודים} נובעים ממחלוקות בין משרד החוץ הישראלי והצבא הישראלי. כשהם מסכימים לשתף פעולה [עם ירדן], פירושו של דבר שמשרד החוץ ניצח בסבב. כאשר הם מתכחשים להסכם והירי מתחדש, פירושו של דבר כי שוב הייתה ידו של הצבא הישראלי על העליונה״.[15]

ביוני 1952, עם שנמנע ממתיחת ביקורת על עמיתיו בממשלה, יִידע שרת את האמריקנים בהשקפותיו. ״הוא אישית תמיד המליץ על איפוק״, אמר בהשיבו לפקיד אמריקני שטען כי ״מדיניות הגמול של ישראל היא לרועץ לה״.[16] וביולי אמר שרת לשגריר ארה״ב מוֹנֶט דייויס, כי

״התנגדותו לפעולות גמול הן בשל שיקולים שבמוסר והן בשל סיבות שבמדיניות מתועדת מכבר״.

דייויס דיווח, כי למרבה הצער

״שרת נתקל בקשיים בריסון (...) גורמים בצבא״.[17]

מאוחר יותר אותו חודש נקט שרת צעד חריג בספקו לדייויס ״הוכחה״ להתנגדותו בעבר לפעולות גמול: דוחות מדיניים של הסוכנות היהודית מ-1937 ומ-1939, המעידים על פסילתו תגובה יהודית אלימה על פיגועי טרור ערביים בתקופת המרד הערבי.[18]

מתינותו של שרת ניזונה בלי ספק ממגעיו עם פקידי רשות ודיפלומטים מערביים; היא נתחזקה מכוח תשומות שקיבל מעוזריו במשרד החוץ בירושלים ומנציגי ישראל בחו״ל. במרס 1953, למשל, הבריק אבן מוושינגטון:

״עלינו לתת דעתנו מראש (...) על התוצאות האפשריות [בוושינגטון] של פעילותנו בגבולות״.[19]

אולם אף ששרת הרבה לחלוק, נמצא שלא אחת בתקופה שקדמה למבצע קיביה ״הסביר״ את הקו ה״אקטיביסטי״ ואף לימד עליו סנגוריה. כך היה בהתכנסות הסגל הבכיר של משרד החוץ ב-2 בפברואר 1953, שם אמר לאנשיו:

״ייתכן שזו מדיניות מוטעית, אולם עובדה היא כי זוהי המדיניות הקבועה. כל פעם שהתפרעויות מגיעות לשיא, יש להגיב״.

להלן הסביר כי פעולות הגמול שכנעו את הכפריים הירדניים לבלום את ההסתננות, דירבנו את ממשלות ערב לפעול נגדה וחיזקו את רוחם של מתיישבי הספר הישראליים ושל הצבא. בלי מדיניות גמול, אמר,

״תשתרר הפקרות ותהיה מנוסה בגבולות״.[20]

בסיכומו של חשבון שלל שרת את הגישה ה״אקטיביסטית״, אולם הוא הבין אותה וידע להעריכה די צורכה כדי להסבירה באורח משכנע לכפופים לו במשרדו - אף שבדיוני הממשלה נקט לגביה קו שוללני יותר ויותר, חלקית כדי לרסן את ה״אקטיביסטים״.

הוויכוח שניטש בין ה״אקטיביסטים״ וה״מתונים״ התלהט במהלך 1953 ככל שתכפו פשיטות הגמול וככל שהתרחבו ממדיהן. הוויכוח לבש אופי חריף ומעשי יותר כאשר ביולי 1953 יצא בן-גוריון לחופשה ממושכת, שאחר-כך נתמשכה במקוטע עד להתפטרותו מראשות הממשלה (וממשרד הביטחון) בדצמבר (והליכתו הראשונה לשדה בוקר). שרת, ממלא-מקום ראש הממשלה, התעמת שוב ושוב עם לבון, ממלא-מקום שר הביטחון, ולעתים גם עם דיין, שנתמנה רמטכ״ל בדצמבר. ומאחורי הקלעים, דרך קבע, ריחף צלו המאיים של בן-גוריון.

יומנו של בן-גוריון פותח סדק הצצה אל הוויכוח המתמשך. בדווחו על שיחה עם שרת על סף מבצע ״נקם ושילם״ {פשיטות צה״ל בלילה אור ל-2 באוג' 1953 על מספר כפרים בדרום ירושלים}, רשם בן-גוריון:

״בניגוד לדעת משה (...) יש הכרח בתגובות. אין לסמוך בביטחון חיינו על משקיפי או״ם ומדינות זרות. אם לא נפסיק רציחות אלה עכשיו, ילך המצב ויורע״.[21]

הפשיטה על קיביה באוקטובר 1953 {ר' להלן עמ' 390} והנשורת השלילית החמורה ביותר שהתחוללה בעקבותיה עוררו את שרת לדרוש שינוי בנוהל קבלת ההחלטות על ביצוע פעולות גמול.[22] בן-גוריון, לדעת שרת, הפגין ״אטימות״ וניסה להוליך שולל את עמיתיו בממשלה לגבי חלקו בהחלטה לפשוט על קיביה, ובד-בבד עם זאת שכנע את הממשלה להסתיר את אחריות ישראל לפשיטה ולייחסה לויג'ילנטים אלמונים מקרב מתיישבי הספר. לבון לימד סניגוריה על הפשיטה {בישיבת הממשלה ב-18/10/1953} ונתמך בידי השרים גולדה מאיר ודב יוסף. שרת הגיב בהתמקדו בעקרונות כלליים:

התרעתי על הניגוד המשווע בין תלותנו האובייקטיבית המוחלטת בעזרתו ובאהדתו של העולם וניתוקנו הנפשי הסובייקטיבי מן העולם - הסתגרותנו בתוך עצמנו וקהותנו הגמורה כלפי תגובות דעת הקהל העולמית למעשינו. הוקעתי את צרות ההשקפה שלקינו בה (...) הבאתי לדוגמה את הלך רוחו של בן-גוריון בבוקר.

ביקורת ישירה שכזאת על בן-גוריון מפי שרת (או כל שר אחר) בישיבת ממשלה הייתה תופעה נדירה. עד מהרה נתחוור לשרת, שהוא ניצב בדד. עמיתיו למפלגה תמכו בבן-גוריון ובלבון - או נאלמו דום.[23]

לפני פרישתו הנחית בן-גוריון על שרת מהלומה רבתי אחת אחרונה בהתגוששותם לאחר פרשת קיביה: הוא עייל בממשלה את מינוי דיין לכהונת רמטכ״ל. דיין, אז בן שלושים ושמונה, נכנס לתפקידו בדצמבר, אך כבר באוקטובר שטח שרת את חששותיו נוכח מינוי ממשמש-ובא זה: ״חרדתי״ - כתב - ״להתפתחות העניינים בצבא״.[24] אבל, כרגיל, נסוג שרת בעימות סביב דיין (כמה שרים אחרים פקפקו בהיגיון המינוי) ותמך בבן-גוריון אף שבאותו זמן כתב לגולדה מאיר מספר מילים דו-משמעיות:

״משה דיין איננו איש צבא ואיננו איש משמעת. הוא לוחם-פרטיזן נועז במלחמה ומדינאי הרפתקן מחונן בשלום״.[25]

יחסי שרת עם דיין התערערו בהתמדה. דיין סבר, שמדיניות הריסון (המוגבל) של שרת שגויה. שרת חשש מפני הרפתקנותו של דיין, הגובלת בחוסר כל בלמים, שתוליך למלחמה לא נחוצה. בראשית 1955, משחזר בן-גוריון לממשלה כשר ביטחון, ניהל דיין בגלוי ״לוחמת תעמולה״ נגד מדיניות שרת.[26] לדידו של שרת היה ברור, שדיין ״פניו למלחמה״.[27]

במידה מסוימת התקבל על דעת שרת טיעונם של ה״אקטיביסטים״, כי פשיטות הגמול מצמצמות, ולו גם זמנית בלבד, את ההסתננות הכלכלית ואת חציות הגבול למטרות אלימות באזורים מסוימים. למשל, באמצע 1955 טען שרת, שאחרי פשיטת קיביה והפשיטה על נחלין (באפריל 1954) ״נבלמה ההסתננות הרצחנית״.[28] ב-12 באפריל 1954 אמר שרת לסגל הבכיר של משרד החוץ, שאנשיו שללו את מדיניות הגמול:

״זהו שיקול חד-צדדי הרואה את המצב מבחינה בינלאומית יותר ולא לאומית״. ״האקטיביסטים״ - אמר ראש הממשלה - אינם ״צמאי דם [ו]חמומי מוח ... כשם שקיימים שיקולים מכריעים נגד מעשי תגובה, כן קיימים שיקולים מעשיים בעד מעשי תגובה״, והוא שאל את שומעיו: מהי החלופה הזמינה? כיצד תוכל ישראל לשים קץ לגניבות ולהסתננויות אחרת?״

זאת ועוד: ״אין להתעלם מגורם המורל״ הן מבחינת הצבא והן מבחינת מתיישבי הספר:

אם מתחשבים אנו במה שאומרים בלונדון, וושינגטון וניו-יורק, עלינו קודם כל להתחשב במה שאומר יוסף מזרחי ושלמה אלקבץ הנשלחים על-ידינו למקומות כאלה שאין למוש מהם. בשביל יהודים כאלה עובדה היא כי [מסתננים] נכנסים לילה לילה, גונבים והורגים (...).

אלמלא בוצעו פעולות גמול - הוסיף והסביר שרת - היו מתיישבי הספר מתרשמים כי שרי הממשלה ״אדישים״ לגורלם והיו נוטשים את היישובים.

״יש כאן זרם דעת קהל שאי-אפשר לעמוד בפניו, וממשלה אינה יכולה להתעלם ממנה אם רוצה היא לשלוט בעניינים ולא לאבד את הקרקע מתחת לרגליה״.

ועם זאת, הזהיר:

יש להמעיט ולרסן מעשי תגובה (...) [אך] ישנן די סיבות להניח, כי מעשי תגובה מדרבנים גם את הערבים וגם את המעצמות לחפש פתרון כללי לבעיית מצב הגבולות (...) עם זאת ברור לנו, כי תגובה העוברת את מסגרת הפגיעה הישירה בקן המתקיפים (...) שכרה יוצא בהפסדה.

באחת, סיכם שרת,

״העניין מורכב ודרוש שיווי משקל עדין, אולם אי-אפשר (...) רק למנוע או לאסור (...) על מעשי תגובה בכלל״.[29]

חודש לפני כן הגדיר שרת את מדיניותו

כ״התאפקות ושיקול ומדיניות מאוזנת בין איום בכוח וגיוס סעד בינלאומי״.[30]

את ״המדיניות המאוזנת״ הזאת אמר לממש משנתמנה לראש הממשלה בינואר 1954.

ואז בא מעשה קיביה. אחרי חצות אור ל-13 באוק׳ 1953 הטילו מסתננים רימון על בית בשוליה המזרחיים של יהוד, ובהתפוצצות נהרגה סוזן קניאס ושניים מילדיה. עקבות המסתננים הוליכו אל גבול ירדן.[31] אחרי תקרית יהוד הציע גלאב, שחשש מפעולת גמול, כי גששים ישראליים עם כלבי גישוש יעקבו אחר מְבצעי התקיפה גם בתוך שטח ירדן. הייתה זו פעם ראשונה, שירדן הציעה הצעה שכזו.[32] אלא שהכלב והגשש איבדו את העקבות והריח במרחק קצר מעבר לגבול. גלאב אמר לישראלים, כי ירדן ״תעשה כל שביכולתה להעמיד לדין את האשמים, אם הם מצויים בשטח ירדן״.[33] בישיבת ועדת שביתת-הנשק הישראלית-ירדנית ב-14 באוקטובר הצביע נציג ירדן, שלא כרגיל, עם נציג ישראל ועם היו״ר האו״מי בעד החלטת גינוי של ההתקפה ביהוד. שרת הביע דעתו, כי הירדנים נחושים בדעתם להעניש את המבצעים. הוא טען כי אם, חרף זאת, תבצע ישראל פעולת גמול, נחישות זאת תתערער.[34]

בבוקר 13 באוקטובר נועד בן-גוריון, שבאותם ימים נפש בטבריה, עם ממלא-מקום שר הביטחון לבון, הרמטכ״ל מרדכי מקלף וראש אג״ם דיין במורדות גבעה ממערב לכנרת, שם התנהל תמרון צה״לי (שרת לא הוזמן), והחליטו להגיב בחריפות על תקרית ההרג ביהוד. נראה, שאחד הנוכחים הציע שהיעד יהיה קיביה, והוחלט כי 50 מכלל 280 בתי כפר זה יפוצצו. הכפר, העומד באמצע הדרך בין מובלעת לטרון וקלקיליה, צוין דרך קבע בדוחות המודיעין של ישראל בשנות ה-50 המוקדמות כאחד מ״בסיסי ההסתננות״.[35]

משנודעה תוכנית הפשיטה לשרת מפי גדעון רפאל, יועצו לענייני המזרח התיכון, ניסה לעצור בעד ביצועה בעוד מועד, אך לא עשה זאת בנחישות יתרה. ב-14 באוקטובר, בשעת הפסקה בישיבת הממשלה, סיפר לבון לשרת כי ניתנה הוראת ביצוע והפשיטה בעיצומה, שרת אמר כי ״זהו משגה חמור״, בייחוד לאחר שירדן הבטיחה לעשות כמיטב יכולתה להביא את הנאשמים על עונשם, ״פנחס [לבון] חייך אופיינית (...) נראה, כי שר הביטחון רואה עצמו חייב להמציא סיפוק לאנשיו״ [הסגל הפיקודי הבכיר של צה״ל]. לבון אמר שגם בן-גוריון אינו מסכים עם שרת, כלומר ״יש כאן הכרעת שניים נגד אחד״ (כלומר (ממלא מקום) שר הביטחון וראש הממשלה (הנופש) נגד שר החוץ).[36]

הפשיטה התבצעה בלילה אור ל-15 באוקטובר, יומיים אחרי רציחות יהוד, ונטלו בה חלק 130 חיילי צה״ל, כשליש מהם לוחמי יחידה 101 והיתר צנחנים (גדוד 890). על הכוח המשולב פיקד {רב-סרן אריאל} שרון. אחרי הפשיטה דיווח שרון, כי אבידות הערבים מסתכמות בעשרה-שנים-עשר הרוגים, לצה״ל לא היו אבדות. ביומיים-שלושה שלאחר מעשה, משנבדקו ההריסות, נתחוור לירדנים כי מספר הרוגיהם שישים ותשעה (לפי דוחות אחרים, שבעים), רובם נשים וילדים.[37] לפי הסברים ישראליים מאוחרים יותר, לא היו רוב ההרוגים הירדניים קורבנות טבח מכוון, אלא קורבנות טעות - הם נהרגו משום שחיילי צה״ל, שפוצצו את בתיהם, חשבו שאין בהם איש. אולם הדוח הראשוני של ״הלגיון״ מ-16 באוקטובר - עד למועד זה נתגלו רק ארבעים ושתיים גוויות, שלושים ושמונה מהן של נשים וילדים - קבע כי ״כולן כמעט נמצאו פגועות בקליעי רובים או ברסיסי רימונים״. לפי שתואר בדוח זה עברו החיילים הישראליים מבית לבית ״בהורגם בשיטתיות״ את יושביו לפני שפוצצוהו.[38]

למשמע דיווח ראשון על תוצאת הפשיטה רשם שרת ביומנו:

״נהרסו בכפר אחד [קיביה] בלבד כשלושים בית. תגובה בהיקף ובכוח מחץ כזה עוד לא הייתה. התהלכתי בחדרי אנה ואנה אובד עצות ומדוכא עד היסוד מהרגשת חוסר אונים״.[39]

ולמחרת רשם:

"אילו היה לי חשש כלשהו להרג רב כזה, הייתי מרעיש עולמות [נגד הפשיטה]״.[40]

המצדדים במדיניות ביטחון נוקשה, כבן-גוריון וגולדה מאיר, פקפקו - או לפחות אמרו שהם מפקפקים - בכנות ביטויי הזעם המוסרי שנשמעו בבירות המערב נוכח תקיפות דמים ישראליות נוסח קיביה. לשרים אלה חסר הממד של ראיית דברים מקרוב מכוח מגעים הדוקים עם פקידי רשות זרים, לא כן, למשל, הרצל ברגר, ח״כ משורות מפא״י ועיתונאי ותיק, שביקר בארה״ב זמן קצר אחרי הפשיטה ובשובו דיווח לסיעתו בכנסת:

אנחנו צריכים להבין כי מה שהיו יכולים אולי להבין ולמחול לגבי מה שנעשה [על-ידי האצ״ל והלח״י] פה, במקום שאינו רחוק מירושלים [דיר-יאסין] בימי מלחמת השחרור, זאת לא מקבלים ולא מוכנים למחול כאשר זה לא נעשה (...) בימי מלחמה ממש (...) [ולא על-ידי] תנועה פורשת.[41]

דיפלומטים מערביים הביעו דעתם, שהפשיטה מעמידה בסכנה חמורה את מעמד בריטניה בעמאן ואולי אף במזרח התיכון כולו. ראסל, מיופה הכוח האמריקני בתל-אביב, אמר לשרת:

״אילו התכוונה ישראל לחבל במעמד בריטניה בירדן, כי אז לא יכלה למצוא דרך יעילה יותר. מבצע קיביה הנחית מכת מוות על אנגליה והרס כל אמון בה [בעמאן]״.

הפשיטה - הוסיף - גם ערערה את השליטה ההאשמית בגדה המערבית. באווירה שעל סף היסטריה, שנשתררה מייד לאחר מעשה קיביה, דחק גלאב בממשלת בריטניה להטיל סנקציות כלכליות על ישראל או לנתק את היחסים הדיפלומטיים עמה.[42]

תגובות התיעוב והדיבורים על סנקציות בחו״ל העמידו את מקבלי ההחלטות בישראל במצב קשה. האפשרות להביע התנצלות לא עלתה כלל ברצינות על הפרק; מלוא ההעדפה ניתנה להפצת מידע מטעה, למרבה התואם עם הרוח הכללית ששררה בציבור הישראלי. בהתייעצות של אנשי משרד החוץ עם קציני צה״ל, שנערכה ב-16 באוקטובר, הציע שמואל בנדור, פקיד בכיר של המשרד, כי ישראל תכריז כי

״לצבא לא היה חלק במבצע, אלא תושבי הספר, שבערה חמתם להשחית על הרציחות האחרונות, ויצר הנקם נשתלהב בלבם, קמו כאיש אחד ועשו שפטים בשכניהם״.[43]

תליית האשמה בוויג׳ילנטים עלתה בקנה אחד עם מנהגה של ממשלת ישראל בעבר. שרת, לפי שרשם ביומנו, שלל תחילה גרסה זו של האירועים, בטענו שהיא

״חסרת כל שחר ועושה אותנו לצחוק ולביזיון, שכן ברור לכל בר-בי-רב כי יד צה״ל בדבר״.[44]

את מעשה קיביה הגדיר {שגריר ישראל בוושינגטון} אבא אבן

כ״נזק הגדול ביותר לביטחון המדינה מאז תום מלחמת העצמאות״.[45]

הצעדים המעשיים שנדרשו לצמצום הנזקים בתקופה שלאחר מעשה קיביה יצרו בין שר החוץ שרת וראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון סבב עימותים רבי-עוצמה, שבהם, כרגיל, הייתה יד שר החוץ על התחתונה. השניים נועדו ב-18 באוקטובר לדיון בסדר-היום לישיבת הממשלה הבאה. למרבה פליאת שרת ואכזבתו, ביקש בן-גוריון להציג בישיבה את תוכניותיו לשינוי מבנה הצבא. שרת סבר, שעל הממשלה לשמוע דוח על מעשה קיביה והגלים שהיכה. הוא דרש תיקון בתהליך קבלת ההחלטות לגבי ביצוע פעולות גמול. בן-גוריון, ששימש בכהונות ראש ממשלה ושר ביטחון גם יחד, הוא שהיה עד כה מחליט יחיד בתחום זה לאחר שנועץ באלוף או שניים. עכשיו, טען שרת, יש למסד מסגרת החלטה רחבה יותר בדמות הגוף הרדום של ועדת שרים לביטחון. שרת הציע, שסוגייה זו תידון בישיבה של מליאת הממשלה.

בן-גוריון הגיב כנגד זה בדרישה, שהסוגייה תובא תחילה בידי שרת לפני ״שרינו״ - סגל שרי מפא״י בממשלה. שרת נעתר. בשעה מאוחרת יותר אותו יום שיקר בן-גוריון לממשלה (בלשון שרת: ״ניסוח משונה במקצת של העובדות״), באומרו כי

״הוא לא נשאל על מעשה קיביה, שכן היה בחופשה, אבל אילו נשאל היה מחייב את הפעולה״.[46]

הממשלה הסמיכה את בן-גוריון לנסה הודעה על מעשה קיביה. שרת ביקש שתיכלל בה התנצלות, אך בן-גוריון עמד על כך שההודעה תנקה כליל את צה״ל (ואת המדינה) מאחריות; האחראים למעשה היו מתיישבי הספר הישראלים, אמר בן-גוריון, שהתווה באופן זה את כיוון ההודעה המתוכננת.[47]

אחרי ישיבת הממשלה נועדו שרי מפא״י לשיחה ואז העלה שרת את הצעת השינוי שהעלה לגבי הליך קבלת ההחלטות על פעולות גמול. בן-גוריון הגיב באומרו כי מעתה ואילך ייוועץ בשרת; אם תתגלה אי-הסכמה, יבוא הדבר להכרעת הממשלה כולה. שרי מפא״י קיבלו את הצעת בן-גוריון: ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ הם שיחליטו; אם יתגלו מחלוקות, יהיה כל אחד מבין השלושה רשאי להביאן להכרעת מליאת הממשלה. רק שר האוצר אשכול ״התריס [בהתוועדות זו] נגד ההיקף המופרז של המבצע״.[48]

למחרת, ב-19 באוקטובר, התכנסה הממשלה שוב לישיבת חירום ובן-גוריון קרא באוזני הנוכחים את טיוטתו לגילוי הדעת על מעשה קיביה. השרים אישרו את ההודעה ושרת ליטש אחר-כך את הנוסח בלשכתו של בן-גוריון.[49] להלן שידר בן-גוריון אישית את גילוי הדעת לאומה, {שהסתיים בפסקה:}

״כל אחד מאיתנו מצטער ודואב על הדם שנשפך באיזה מקום שהוא ואין איש מצטער יותר מממשלת ישראל אם במעשה התגמול בקיביה נשפך דם נקיים. אולם כל האחריות מוטלת על ממשלת עבר הירדן. (...) ממשלת ישראל דוחה בכל תוקף את הגרסה האווילית והפנטסטית, כאילו שש מאות איש מצבא הגנה לישראל השתתפו [בפעולה] נגד כפר קיביה. עשינו בדיקה מדויקת ונתברר לנו בהחלט, כי אף יחידה צבאית קטנה ביותר לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה בקיביה״.[50]

לאורך כל הפרשה נהג שרת גמישות מוסרית מרחיקת לכת תוך שבעת ובעונה אחת גם הורה לדיפלומטים הכפופים לו לכזב בסוגיית קיביה וגם ביטא את פליאתו נוכח הכזבים הבוטים של בן-גוריון. לאשתו צפורה אמר שרת:

״הייתי מתפטר אילו הוטל עלי להתייצב לפני המיקרופון ולשדר באוזני העם היושב בציון והעולם כולו גרסה בדויה על מעשה שהיה״.[51]

כפי שהתגלגלו דברים, הייתה ההחלטה שקיבלה מועצת הביטחון ב-24 בנוב׳ 1953, שגינתה את ישראל ״גינוי חריף ביותר״, ״גרועה מכל ששיערנו״ - לטעמו של שרת. החלטת מועצת הביטחון הציתה ויכוח לוהט בישיבת ממשלת ישראל. שרת, שתקף את ה״אקטיביסטים״, אמר שמעשה קיביה

״חולל זעזוע חזק מאוד בדעת הקהל״, הביך את ידידי ישראל בחו״ל ו״גרם לבידודנו הגמור במועצת הביטחון״.

גולדה מאיר גינתה אותם ישראלים, כגון שרת, המוסיפים חטא על פשע בצעדם בעקבות מגמת מועצת הביטחון, לא להט מוסרי - טענה - אלא חישובים מדיניים הם הנעוצים בשורש עמדתן של המעצמות. שר הפנים ישראל רוקח מתח ביקורת על נטייתם של כמה ישראלים ל״הלקאה עצמית״. שרת נותר בודד ומבודד.[52]

תוצאות מעשה קיביה לאורך ימים נשארו שנויות במחלוקת, שנתהדהדה שנים רבות במסדרונות הממסד בישראל.[53] אולם זכות דיבור אחרונה על מעשה קיביה שמורה למשה דיין, אחד מאדריכלי הפשיטה. מעשה קיביה וגינויו אחר-כך ברחבי עולם - לטעמו של דיין - הוכיחו כי

״מה שמותר לערבים, ואף לעמים אחרים, לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל״. המערב, יהודי העולם ואזרחי ישראל ״מצפים מאיתנו ל׳טוהר הנשק' הרבה יותר מן המקובל באיזה צבא שהוא״. יתר על כן, ״ישראל למדה״ - כדברי דיין - ״שגם כאשר הערבים פוגעים באזרחים שלווים, עלינו להפנות את תגובותינו לאובייקטים צבאיים״.[54]

ואומנם, מכוח זה נמצא שמעשה קיביה הרה והוליד במישרין מהפך עקרוני גורלי באסטרטגיית הגמול: אחרי מעשה קיביה הלם צה״ל ביעדים צבאיים ערביים ולא עוד בכפרים ובעיירות. לפיכך אפשר לומר על מעשה קיביה, כי הוא שזרע סדרת פשיטות ישראליות על הצבא המצרי במהלך 1954 ובתחילת 1955, שהן, בתורן בשלשלת, הניבו היגבים מצריים - תקיפות פידאיון ו״עסקת הנשק הצ'כית״ - אשר, לבסוף, הפריצו את מלחמת סיני-סואץ של 1956.

פרק תשיעי - ישראל, מדינות ערב והמעצמות הגדולות: 1956-1952

תפיסת השלטון במצרים בידי נאצר ו״הקצינים החופשיים״ ביולי 1952 הצמיחה בירושלים ניצני אופטימיות. בספטמבר 1952 נאמר בחוזר פנימי של משרד החוץ הישראלי:

״אין אנו רואים את משטרו של נגיב [כלומר משטר ״הקצינים החופשיים״] כמשטר של איבה (...) מיגורו של פארוק סילק מהזירה את אחד הנושאים המרכזיים של יצר הנקם בישראל (...) אין להניח כי מגמת פני המשטר החדש (...) היא לחידוש התוקפנות כלפי ישראל על-ידי הרפתקת סיבוב שני״.[55]

משעלה בידי נאצר לשכנע ב-1954 את בריטניה להסכים להתפנות מאזור תעלת סואץ, הנחית בשנתיים הבאות סדרת מהלומות, שהפלישה הבריטית-צרפתית-ישראלית באוקטובר-נובמבר 1956 השתלשלה מהן במישרין. בכלל הימורים היסטוריים ודרמטיים אלה היו חתימת מצרים על עסקת נשק רבתי עם הגוש הסובייטי באמצע 1955 והפעלת חוליות פידאיון בסדרת מבצעים נגד ישראל החל מאוגוסט 1955.

ההפתעה הגדולה הראשונה של נאצר הייתה עסקת הנשק המכונה ״צ׳כית״, שערבה להספקה רבתי של נשק סובייטי למצרים תמורת כותנה מצרית וככל הנראה נחתמה ב-20/5/1955.

לישראל הייתה ״העסקה הצ׳כית״ בבחינת פרשת מים. עד כה שרר במטכ״ל צה״ל ביטחון ביכולת הצבא להביס כל צבא ערבי או כל שותפות צבאית ערבית. ״העסקה הצ׳כית״ הפכה את הקערה על פיה. דיין הניח, שיידרשו לצבא המצרי שישה עד שמונה חודשים (״בין ינואר ואוגוסט 1956״) עד לקליטת הנשק. הוא ובן-גוריון היו משוכנעים, כי לאורך ימים חותר נאצר להשמדת ישראל

״אני מניח שהם יתקיפו בראשית הקיץ. אסור לנו להניח שלא יתקיפו. ההיגיון אומר שהם עלולים להתקיף כאשר ירגישו שהם עלולים לנצח״,

אמר בן-גוריון לדיין בדצמבר1955 .[56]

״העסקה הצ׳כית״ עוררה לאלתר את הגולם המאיים של מלחמת-מנע ישראלית נגד מצרים - בטרם תקלוט זו את מיני הנשק החדשים ותיעשה חזקה מדי.[57] ואומנם משנודע דבר העסקה לדאלס, צפה כי זו עלולה להיות התגובה הישראלית, והוא הדין בבריטים. שרת, שנשאר שר חוץ עד אמצע יוני 1956, המשיך להתנגד ל״סבב שני״ יזום-ישראל, לצורך מנע או כל צורך אחר. הוא שקל, שקרוב לוודאי כי צעד זה לא יפתור דבר, ומה גם שייתכן כי יוליד בעיות חמורות, בלתי צפויות לפי שעה, והוא יעשה לאל את סיכוייה של ישראל להשיג נשק מן המערב.[58]

תגובתו המתועדת הראשונה של בן-גוריון על ״העסקה הצ׳כית״ הייתה התבטאותו בישיבת הממשלה ב-3 באוקטובר 1955:

״אם הם יקבלו באמת ׳מיגים׳ (...) אהיה בעד הפצצתם״.[59]

הוא דיבר על תוכניות לאורך ימים לכיבוש מְצרי טיראן ו/או רצועת עזה.[60] אין ספק, הרמטכ״ל דיין היה חסיד מלחמת-מנע המושבע והתקיף ביותר. ב-23 באקטובר, מייד לאחר שנועד עם בן-גוריון, אמר דיין לסגנו ולראש אמ״ן יהושפט הרכבי:

״את ההתמודדות יש לחולל בשיטת ההידרדרות. (...) ישראל תגיב בחריפות על כל תוקפנות מצרית. סופה של מדיניות כזו להביא את המתיחות לידי התפוצצות״.[61]

שורת ההיגיון של דיין אמרה, שבלא פרובוקציה מקדימה מנועה ישראל מיציאה להתקפה כוללת על הצבא המצרי, שהרי אם תתקוף ראשונה ותוכרז כתוקפן, לא תוכל לצפות לחידוש אוצר הנשק שלה מידי מעצמות המערב לקראת ״סבב שלישי״. המדיניות המכוונת להפלת נאצר בפח המלחמה חושלה בין בן-גוריון ודיין בדיון שנערך ב-23 באוקטובר 1955, אז הורה בן-גוריון לדיין להתכונן לכיבוש המְצרים שבמבואות מפרץ אילת.[62] דיין דיבר על תקיפת המְצרים בתוך שישה-שבעה שבועות. הוא הניח, כי מצרים לא תוכל להבליג ותפתח מלחמה בקנה-מידה מלא ״לא יאוחר מחודש ינואר 1956.[63] בן-גוריון רמז על מדיניות זאת בנאום שנשא בכנסת ב-2 בנובמבר 1955.

דיין לא השתהה בהוצאת מדיניות ההסלמה לפועל ועשה זאת בהפעילו את צה״ל בשלושה מבצעים גדולים. בלילה אור ל-28 באוקטובר תקף גדוד צנחנים של צה״ל את המוצב המצרי שבכונתילה, בחצי-האי סיני. אבל המצרים הבליגו. דיין ניסה שיטתו שנית ב-2 בנובמבר, אז תקף צה״ל עמדות מצריות באל-סבחה, בסמוך ל״מפורז״ ניצנה. הפעם, לאור הלקח שנלמד בכונתילה, ביקש דיין מבן-גוריון אישור להשארת כוח צה״ל בשטח המצרי במשך הלילה, בתקווה שהדבר יוליד התקפת-נגד אשר תעורר את המלחמה המיוחלת מכבר. אבל בן-גוריון, ככל הנראה מתוך חשש מפני סנקציות בריטיות-אמריקניות, הורה לכוחות לחזור לשטח ישראל. אבל רכיב אחר באישיותו של בן-גוריון חתר בבירור למלחמה מקדימה, תהיה אשר תהיה הפרובוקציה שתוליד אותה. ב-6 בנובמבר, ואפשר שבמועד סמוך, ביקש בן-גוריון מהממשלה אישור למבצע ל״פריצת ההסגר״ - כלומר לכיבוש שרם א-שיח' - אלא שרוב השרים, לפי בן-גוריון, ״ומ״ש [משה שרת] בראשם״, שללו את ההצעה.[64]

דיין לא שקט על שמריו, לאורך נובמבר-דצמבר המטיר על בן-גוריון שפע מכתבים ומזכרים, שבהם קרא לביצוע מגוון התקפות על מצרים. ואומנם ב-11 בדצמבר, באישורו של בן-גוריון, ביצע צה״ל התקפה רבת-ממדים, ללא פרובוקציה קודמת, פחות או יותר, שכונתה ״מבצע עלי זית״ (או ״מבצע כנרת״), שבמהלכה הרסו יחידות צה״ל שרשרת מוצבים סוריים לאורך החוף הצפוני-מזרחי של הכנרת. שבועות מספר לפני כן, ב-19 באוקטובר, כרתו סוריה ומצרים ברית הגנה הדדית. מטרת המבצע הייתה להפעיל ברית זאת ולגרות את המצרים לפעולת גמול נגד ישראל, כדי לחולל מלחמה ישראלית-מצרית. ״מבצע עלי זית״ היה ״ניסיון אחרון לגרור את נאצר למלחמה".[65] אולם מבחינה זו המבצע נכשל - כקודמיו - שכן נאצר אומנם השמיע כמה מילים מתלהמות, אך סירב להיגרר לזירת הקרב.

ניסיונו האחרון של בן-גוריון ללבות מלחמה חרף דעת הרוב בממשלתו ובניגוד לה, עלה אפוא בתוהו. והשרים, שרגזו מאוד על המבצע, העתירו על בן-גוריון ביקורת חסרת תקדים. ישראל גונתה פה אחד במועצת הביטחון. ב-15 בדצמבר, או בסמוך למועד זה, חזרה הממשלה והביעה את התנגדותה האיתנה למלחמה יזוּמת-ישראל - מקדימה, מוסלמת בהדרגה, או אחרת. הממשלה גם החליטה כי מעתה ואילך יידרש אישור מליאתה לביצוע פשיטות גמול. השרים סירבו להיתמרן למלחמה. בן-גוריון נאלץ להסכים להתניה זו חרף רצונו. מדיניות המלחמה המקדימה נתפצפצה; הוראות מתאימות הוצאו לדיין. כוננות צה״ל וההכנות לכיבוש שרם א-שיח' - בוטלו.

הודעתו הפומבית של נאצר על ״העסקה הצ׳כית״ הטילה את ישראל למאמץ נואש של רכש נשק ושל חתירה לקבלת ערובות מערביות לביטחונה.[66] ישראל עומדת ״על פי תהום״, הכריז שרת[67] והמריא לאירופה לבקש נשק. הוא נועד עם שר החוץ האמריקני דאלס, עם שר החוץ הבריטי מקמילן, ואפילו עם שר החוץ הסובייטי מולוטוב.[68]

דאלס ושרת כאחד חששו מפני מירוץ זיון בלתי מוגבל. שרת סבר כי הדבר ימוטט את המשק הישראלי וכי בתחרות בשכנות גדולות יותר ועשירות-בכוח יותר נגזר על ישראל שתנוצח. כך יוכל נאצר ״להביס״ את ישראל בלי לירות יריה אחת.[69]

באביב 1956 הגיעו מנהיגי צרפת לכלל מסקנה, שהתגברות על ההתקוממות האלז׳ירית, או לפחות בלימתה, לא תיתכן בלי הפלת נאצר ומשטרו. קברניטי הביטחון והגנרלים הצרפתים החלו להשתעשע ברעיון לתקוף את מצרים אם בשותפות עם ישראל ואם בהפעלת צה״ל בשלט-רחוק. רעיון זה הוא ששימש תשתית ל״ועידת שנטיי״ {״ועידת ורמאר״} ולהסכם ההרכשה רב-הממדים שסוכם שם ב-23 ביוני. ימים ספורים לפני התוועדות זאת, אילץ בן-גוריון את שרת, ראש ״המתונים״ בממשלתו, להתפטר {ב-18 ביוני}, ובאופן זה פינה את הדרך לתקיפת מצרים. הספירה לאחור לקראת מלחמת סיני-סואץ החלה.

פרק עשירי - שנת שרת - 1954

״ישנם יסודות של 'טרגדיה גדולה' במשה שרת, ראש הדוגלים במתינות״,

כתב דיפלומט אמריקני באמצע 1954,[70] תוך שטרגדיה זו מתחוללת ומתממשת במשך השנה-ומשהו, שניצב איש זה בלב זירת התרחשותה של הדרמה המזרח-תיכונית.

בן-גוריון התפטר מכהונותיו ב-7-6 בדצמבר 1953. שרת היה ממלא-מקום ראש הממשלה עד שהושבע ב-26 בינואר 1954 לכהונה זו כיורשו של ״הזקן״, עם ששימר בידיו את תיק שר החוץ. חלפו אך מעט יותר משנים-עשר חודשים עד שוב בן-גוריון לממשלה (כשר הביטחון) - שנים-עשר חודשים שבהם יכול שרת לתפקד בחירות יחסית מאותה יישות שולטנית, אף כי שלוחיו של בן-גוריון - לבון ודיין - נשפו מקרוב בעורפו של שרת, עוללו לו צרות-צרורות ויִידעו את בן-גוריון במתרחש. שנים-עשר החודשים הללו היו מבחן בלתי פוסק לסגולותיו של שרת כמנהיג לאומי ומפלגתי ולכושר הקיום של מדיניות הדוגלת במתינות.

אך המסתננים לא העניקו לשרת שום תקופת חסד. ב-16 בדצמבר 1953 נורו למוות שני חיילי צה״ל בידי צמד מסתננים, שיצאו לציד תרנגולות-בר באזור בית גוברין, בעומק קילומטר בשטח ישראל. בלילה אור ל-19 בדצמבר, בתגובה לרצח, הניחו שתי חוליות של ״יחידה 101״, אחת בפיקודו של מאיר הר-ציון ואחת בפיקודו של שלמה באום, מארב על כביש בית-לחם-חברון, ירו על מכוניתו של רופא צבאי ירדני והרגוהו.[71] המארב לקצין ״הלגיון״ הכעיס את שרת, בייחוד מאחר ששר הביטחון החדש לבון לא יידע אותו על הפעולה לפני ביצועה.

התפתחותו הפוליטית-רעיונית של לבון הייתה מן היחידות בתולדות מדינת ישראל. בתוך תקופה שלא עלתה על שבועות אחדים השתנה אדם זה מאחד מראשי ״המתונים״ במפא״י לחסיד ״יד קשה״ מושבע. ״האקטיביזם ההרפתקני״ של לבון ב-1954, שכלל תוכנית לפוצץ אתרים אמריקניים בעמאן כדי לסכסך בין ירדן וארה״ב, עורר רתיעה אפילו בקרב כמה מבכירי הצבא. ניסיונו לטרפד את התפנות הבריטים מאזור תעלת סואץ באמצעות רשת חבלה של יהודים ישראליים ומצריים, שהופעלה בקהיר ובאלכסנדריה, הוא שהוליך לנפילתו (פרשה שכונתה ה״עסק ביש״ ו״פרשת לבון״), ״איש מסוכן״ - כך אפיינוֹ הרמטכ״ל מרדכי מקלף ב-[72].1953

"אקטיביזם הרפתקני״ זה של לבון הכעיס את שרת שוב ושוב, ואישיותו הצורבנית והפתלתלה כלשהו הנכירה ממנו את שני ראשי הכפופים לו - הרמטכ״ל משה דיין ומנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס. לבון, לפי שרת, גם הסתיר ממנו עובדות חיוניות על פעולות צה״ליות (וערביות) וגם שיקר לו, ובלשונו של דיין: ״[לבון] לא דיווח את מלוא האמת״.[73]

שרת עמד נדהם מול

״המהפך שחל בהלך מחשבותיו ובכל נטיות רוחו של אדם חכם ומוכשר זה״.

משנודע לשרת על הריגת רופא ״הלגיון״, כתב ללבון כי אינו יכול להסכים שפעולות ממין זה יבוצעו ״בלי ידיעתי".[74] מסר זה היה אופייני למשטר היחסים שנתרקם בין שני האישים במהלך 1954, שלעצמו היה חלק בלתי נפרד של המחלוקת בין ״אקטיביסטים״ ל״מתונים״. לבון, אף שלא היה תככן כמידתו של בן-גוריון, נראה כמי שפשוט נכנס לנעלי רבו.

בלילה אור ל-27 במרס 1954 תקפה חוליית מסתננים את מושב כסלון שבפרוזדור ירושלים והרגה שומר ופצעה את חברו. לבון ביקש משרת אישור לפעולת גמול ״מצומצמת״. הוא טען כי הימנעות מהיגב עכשיו תתפרש כ״התרה גמורה של הרצועה״, שרת, שהעריך נכונה את דעת הקהל, נעתר.[75] בישיבת הממשלה ב-28 במרס דרשו שרים נוספים פעולת גמול. שרת הבריק לשגריריו בוושינגטון ובלונדון:

בארץ דיכאון מאי-תגובה לעקרבים {תקיפת אוטובוס במעלה עקרבים בלילה אור ל-17 במרס 1954 ורציחת 11 נוסעים} המתפרשת כאוזלת-יד וכהפקרת חיים (...) ברחבי המפלגה [מפא״י] מבוכה ואי-ביטחון פנימי בנכונות דרכי. בקצונה אי-שקט כבוש וחוששני אי-אמון גובר (...) רצח כסלון, המפגין שוב כי הספר מופקר, הזורע דיכאון נוסף והמאיים בשברון רוח המתיישבים, תבע תגובה מקומית, שאישרתי. אני בחזית מורכבת ביותר והשיקולים מסועפים ומחייבים גם כלפי פנים איזון מדוקדק [בין תגובה ואיפוק].

אבל שרת הזהיר את לבון מפני פעולת גמול נרחבת, לבל תתפרש כהיגב על טבח מעלה עקרבים, שלגביו עדיין המשיכה ישראל לפעול במישור הדיפלומטי. לבון נתן דיברתו לשרת ומסר לו פרטים על הפשיטה העומדת להתבצע.[76] פשיטת הגמול בוצעה בלילה אור ל-29 במרס נגד הכפר נחלין שבדרום הגדה המערבית, כפר שנחשב קן מסתננים.

ההידרדרות הביטחונית שהתחולה אותו קיץ לאורך גבול רצועת עזה הטרידה את ראשי השלטון בישראל. שרת נראה ״מוטרד ומודאג״ ותהה כמה זמן יעלה בידו ״לרסן״ את ״האקטיביסטים״.[77] בסוף ספטמבר הציע דיין לבצע פעולת גמול גדולה נגד בניין של השלטונות המצריים בעיר עזה. אם ישראל תימָנע מפעולה, טען דיין, תגרום ההסתננות הגוברת והולכת ״התמוטטות גמורה ביישובים [בספר]״. פעולת גמול רבתי תשכנע את המצרים לבלום את הסתננות. שרת, ששלל שיקול זה, טען כי קרוב לוודאי שהפעולה המוצעת תעלה בקורבנות רבים מדי.[78]

ההידרדרות המחריפה לאורך גבולה הדרומי של ישראל התחוללה על רקע נביטתו ההדרגתית של משבר ביחסי ישראל-מצרים, שלשיאו הגיע לבסוף במערכת סיני. המשבר פרץ בשל כמה וכמה סיבות, שראשונה בהן הייתה הפעלת רשת חבלה וריגול, מנוהלת בידי ישראל, בקהיר ובאלכסנדריה, ונפילתה של רשת זו ב-24-23 ביולי 1954 בידי שירות הביטחון המצרי. שרת, ראש הממשלה, לא ידע שמץ דבר על המבצע - לא לפני הפעלת הרשת ולא אחרי נפילתה. במשך יותר מחודשיים ימים הניחו אותו קברניטי הביטחון - לבון, דיין, {ראש אמ״ן בנימין} גיבלי - באפלה גמורה. רק בתחילת אוקטובר, משהודיע רדיו קהיר על לכידת חברי הרשת והעמדתם לדין, דווחה הפרשה לשרת. הוא רתח מזעם.[79]

ב-27 בינואר הודיעה קהיר, כי שניים מן המורשעים, משה מרזוק ושמואל עזאר, נידונו למוות. השאר, להוציא שניים שזוכו, נידונו לעונשי מאסר קשים. מרזוק ועזאר הועלו לגרדום ב-31 בינואר. לביצוע גזרי הדין נודעה השפעה מרחיקת לכת על יחסי ישראל-מצרים, שכן הדבר קטע באחת את מהלך מגעי השלום המצריים-ישראליים שיזם נאצר בסוף נובמבר 1954. במסר על-פה, ששלח נאצר לשרת באמצעות איש-ביניים, דיבר על פתרון בדרכי שלום של הבעיות הדו-צדדיות החשובות, לרבות שיט ישראלי בתעלה ובמצרי טיראן.[80]

נראה, שנאצר כיבד את שרת, ואכן דיבר עליו כעל ״איש ישר ומתון״.[81] בין שני האישים נקשרה חליפת מסרים. ישראל התנתה התקדמות ביחסים הדו-צדדיים, בשיט ישראלי חופשי בנתיבים הימיים ובפסקי דין מתונים במשפט קהיר.[82] בינואר 1955 הסכים נאצר להיוועד בקהיר בחשאי עם שליח ישראלי - הרמטכ״ל לשעבר יגאל ידין. גזרי הדין הקהירים שמו באחת קץ לכל אלה.[83]

ההוצאות להורג גם ערערו את מעמדו של שרת ואת הקו ״המתון״, והשגריר הבריטי בתל-אביב העריך, כי ״אם יבואו חדירות נוספות מרצועת עזה, שיגרמו למות ישראלים, יתקשה שרת מאוד לעמוד בפני דרישות לפעולות גמול״.[84]

פרק אחד-עשר - פשיטת עזה ועוללותיה

חוליה (או שתי חוליות) שהפעיל המודיעין הצבאי המצרי חדרה ב-23 בפברואר 1955 למתקן ביטחוני בראשון לציון ואנשיה גנבו מפות ומסמכים. נראה שהם גם פרצו למכון ללוחמה ביולוגית בנס-ציונה וגנבו שם מצרכי מזון, תנור הסקה וטלפון. כעבור יומיים הם הרגו רוכב אופניים ישראלי ליד רחובות.

לשרת לא היה שמץ ספק, כי בן-גוריון, שאך זה חזר לכהן כשר הביטחון, ״ידרוש מעשה תגמול״.[85] ראש הממשלה לשעבר בא תחת לבון ב-21/20 בפברואר אחרי שהאחרון אולץ להתפטר בשל פרשת החבלות בקהיר. בחודשי 1954 האחרונים ובינואר 1955, על רקע היחלשותו הניכרת של לבון עקב נפילת הרשת במצרים והחשדות בחלקו-הוא בפרשה, ניתן לשרת לנקוט מדיניות מתונה בקלות יחסית. שיבת בן-גוריון לממשלה היטתה מייד את הכף לטובת ״האקטיביסטים״. ואומנם בן-גוריון לא איחר לאותת את כוונותיו. ב-20 בפברואר, אחר שבילה בוקר עם דיין, אמר בן-גוריון לשרת כי

״אף על פי שהביטחון קודם לכל, יש לחתור כל הזמן לשלום״, ומניה-וביה הוסיף כי ״הוא מחייב (...) שיטת תגובות אם גם לא בכל מקרה״.

משמעותם של דברים אלה, לדידו של שרת, הייתה כי

״ביטחון קודם לכל ולכן מותרים מעשי תגמול גם אם מרחיקים את השלום״.[86]

הפיקוד העליון של צה״ל שש לשוב בן-גוריון. אמ״ן העריך, שמצרים צופה כי שובו של בן-גוריון ישים קץ לריסון (היחסי) הישראלי; מכאן העצבנות המצרית, שככל הנראה הוליכה לתגבור החדירות המצריות לצורכי איסוף מודיעין.[87]

שרת והמצרים ראו נכוחה. ב-27 בפברואר 1955 התייצבו בן-גוריון ודיין בלשכתו של שרת ובפיהם הצעה לביצוע פעולת גמול נגד מחנה צבא מצרי בעיבורי העיר עזה. דיין, שאמר כי צה״ל יפעיל שתי פלוגות, חזה ״10״ הרוגים מצריים. בן-גוריון הטעים, שהמטרה תהיה להרוס בניינים, לא להרוג מצרים; אם הם יברחו - אמר - אפשר שלא ייפגעו כלל. שרת נתן הסכמתו תוך שהזהיר מפני שפיכת דם סיטונית; בן-גוריון השיב בלשון מרגיעה, ואכן פקודת המבצע נוסחה כך:

״לא לפגוע בחיילי האויב אלא במידה שזה הכרחי לביצוע המשימה ['לחדור למחנה הצבאי בתחנת הרכבת בעזה, לפוצץ ולחבל את מתקניו'] ולהגנת חיילינו״.[88]

מבצע הפשיטה, שכינויו היה ״חץ שחור״, גבה מן המצרים, כפי שנתחוור לאחר מעשה, מחיר דמים שלא היה כמוהו מאז מלחמת 1948 וגרם הלם עז להם - ולמעשה למזרח התיכון כולו. הפשיטה בוצעה בלילה אור ל-1 במרס. דיין, שהמתין לפושטים בקיבוץ כפר עזה, היה מזועזע נוכח מספר האבידות - 8 הרוגים ו-13 פצועים.[89] אבידות המצרים היו 14 חיילים הרוגים ו-15 פצועים, נער פלסטיני בן שבע וגבר אחד נהרגו גם הם ושני אזרחים נפצעו. בינתיים בלם כוח המארב על כביש חאן-יונס-עזה שיירת תגבורת מצרית, שמנתה ארבע משאיות, הרג 22 חיילים ופצע 13 וחזר לישראל. צנחן אחד נפצע שם קל.[90]

שרת נסער:

״מספר זה [של מצרים הרוגים] - רשם ביומנו - משנה לא רק את ממsי התקרית אלא את עצם מהותה. הוא הופך את התקרית למאורע העלול להיות כרוך בסיבוכים ובסכנות חמורים (...) מדיניים וביטחוניים״.[91]

היה נהיר לו, שהפשיטה תיתפס בחו״ל כמסמנת את קץ מדיניות האיפוק.

בתוך כך פרסם צה״ל בהוראת בן-גוריון הסבר שקרי: יחידה מצרית הניחה מארב לסיור ישראלי בתוך שטח ישראל; היחידה הישראלית קיבלה תגבורת ורדפה אחרי המצרים אל מעבר לגבול, הגיעה למחנה עזה ותקפה אותו. החיילים הישראליים תודרכו לשקר למשקיפי או״ם - למקרה שיתוחקרו. דוברי ישראל דבקו בסיפור זה על ״המרדף החם״ במרוצת החודשים הבאים - ושרת שאל ביומנו: ״מי יאמין לנו כי דְבָרנו אמת?״[92]

בינו-לבינו, ביומנו, שקל שרת כי אפשר שהפשיטה על עזה הייתה ״הכישלון הגדול ביותר שלי כראש ממשלה״, ותהה על ״התוצאות המדיניות והביטחוניות״ שלה.[93] הוא היה משוכנע, כי הפשיטה דינה ״להרחיק את סיכויי השלום״ עם מצרים ולשבש את הסיכויים לקבל מארה״ב נשק וערובות ביטחון.[94]

נראה, שלפשיטה נודעה השפעה מיידית ועמוקה על נאצר עד כי חש צורך לצאת בעקבותיה לביקור ראשון ברצועת עזה מאז המהפכה.[95] שנים רבות אחר-כך המשיך לדבר על הפשיטה, ונראה שעשה זאת לאו-דווקא לצורכי תעמולה או הצדקה-עצמית (אף שהפשיטה שירתה בבירור גם תכליות אלה). בחודשים שלאחר הפשיטה לא נלאה נאצר מלספר שוב ושוב למבקרים מן החוץ על ״ההלם האדיר״ שחוללה, וכיצד ״שינתה באורח קיצוני״ את השקפותיו על אפשרות של דו-קיום עם ישראל.[96] הוא חדל לתת אמון בהצהרות שוחרות-השלום של ישראל.[97]

למעט שרת, טחו עיני המנהיגות הישראלית כליל מראות את רישומה של הפשיטה על נאצר ועל מצרים. המודיעין של צה״ל לא צפה, כי מכאן ואילך תתמקד מדיניות החוץ וההגנה של מצרים בישראל ובצורך להתעמת עם המדינה היהודית (ואולי להשמידה), וכי נאצר

(א) יארגן - ולבסוף יפעיל - פשיטות פידאיון;

(ב) ינהל משא-ומתן ויעייל עסקות נשק גדולות עם בריה״מ (״העסקה הצ׳כית״), כדי לאיין את העליונות הצבאית הישראלית.[98]

חיזויי שרת בדבר ההשפעה האפשרית שתיוודע לפשיטה על יחסי ישראל עם ארה״ב ובריטניה נתאמתו חיש מהר. שתי המדינות הללו גינו את הפשיטה. {השגריר הבריטי בת״א} ג' ניקולס נתן לשרת,

״במהירות של הכתבה, אזהרה חמורה לגבי התוצאות [שיהיו מפשיטות נוספות] על יחסי ישראל-הממלכה המאוחדת ו[על] עתיד ישראל״.[99]

משרד המזרח התיכון של בריטניה בקהיר פירש את הפשיטה כמצביעה על חזרה ל״מנהגי התנ״ך״ ועל תבוסת שרת.[100] בריטניה עצרה (זמנית) משלוח טנקי ״סנטוריון״ לישראל,[101] וארה״ב השעתה ״לפחות בחודשיים״ את ״בדיקת״ צורכי הביטחון של ישראל, כלומר את שקילת בקשותיה לנשק ולערובת ביטחון. ארה״ב - כתב דאלס לשרת - תצטרך ״לערוך מחדש״ את הבדיקה הזאת כדי להביא בחשבון את הפשיטה, ש״ליבתה מחדש משטמות באזור״.[102] בעקבות הפשיטה הוציא נאצר מכלל חשבון מגעים חשאיים נוספים עם ישראל.[103]

{אבא} אבן, שמכוח תפקידו הוצרך ללמד סניגוריה על הפשיטה באו״ם, נטה אהדה עקרונית להחלטה שנתקבלה במועצה {לגינוי ישראל} והוקיע את הפשיטה (בשיחות פרטיות). מברקו לשרת בנושא זה עורר עליו את חמתו של בן-גוריון, אבל שרת היה תמים-דעים עם אבן, כי ״התגמולים אינם משיגים מטרתם המוצהרת״ וגורמים נזק ליחסים הבינלאומיים של ישראל.[104] תשובת בן-גוריון לגינוי שניפק האו״ם באה ב-4 באפריל, אז מסר לפרסום בעיתונות מכתב בן שלושה עמודים ששלח לרמטכ״ל, שם העלה על נס את גבורת הצנחנים בפשיטתם על עזה.[105]

בעוד שלמשקיפים מערביים היה נהיר, שהמצרים לא יבצעו מכת נגד בכוח צבאי גדול

(״הצבא המצרי אינו בגדר איום על אף אחד״ ו״אינו משתווה כלל לצבא הישראלי״),[106]

הם החלו לנקום נקמתם שבועיים אחרי הפשיטה ועשו זאת ״בזעיר אנפין״. התקיפות המצריות הגיעו לשיאן בשתי תקריות עיקריות - בפטיש, וכעבור שבוע בסמוך לנחל עוז.

בלילה אור ל-25 במרס הטילה חוליית מסתננים מרצועת עזה שני רימונים וירתה אש אוטומטית לעבר קהל חוגגים בחתונה שנערכה במושב פטיש. אישה אחת נהרגה ו-22 נפצעו. על ישראל כמו עבר גל הלם. בן-גוריון הציע שצה״ל יכבוש את רצועת עזה. שרת התנגד. גולדה מאיר ולוי אשכול תמכו בבן-גוריון. מליאת הממשלה דנה בהצעה ב-27 במרס, אך דחתה את ההחלטה בשבוע.[107] כעבור יומיים מנה שרת את ״ההשתלשלויות״ האפשריות מכיבוש רצ״ע בידי ישראל:

הפעלת ״ההצהרה {המערבית} המשולשת״ מ-1950, לרבות אפילו התקפה על ישראל; הסגר נשק מערבי; טרפוד המאמץ להשגת ערובת ביטחון אמריקנית, ״מה שהצלחנו לבצע בשנת הרת עולם של 1948״ [כלומר כיבושי שטחים] - רשם שרת - ״אין לחזור עליו לפי חפץ לבנו (...) בתקופה זו גזירה עלינו לקבל דינם של גבולותינו הקיימים ולחתור לשלום [עם שכנותינו]״.

בן-גוריון השיב כי אם לא תיבלם ״השפעתה״ של מצרים, היא תתפשט ברחבי אפריקה; ארה״ב לא תגיב על כיבוש רצועת עזה באורח ממשי ובריטניה לא תפלוש לנגב; ואם תפלוש - ״נגרשנה בחרפה״; ואשר לפליטים הפלסטינים שברצועה - ״נבריחם לירדן״, ואפילו יישארו צמודים למקומם, ״איך-שהוא נסתדר״.[108] הממשלה הצביעה על הצעת בן-גוריון ב-3 באפריל. ארבעה שרים הצביעו עם בן-גוריון, תשעה נגדו, שניים נמנעו.

״כך - רשם שרת ביומנו - "נחלצנו מאסון אשר מי יודע במה היה מסתיים".[109]

את תבוסתו זו לא שכח בן-גוריון לשרת לעולם.

התקרית השנייה, שאירעה שבוע אחרי התקיפה בפטיש, הולידה אף היא הצעות לכיבוש שטח מידי מצרים. ב-3 באפריל פתחו חיילים מצרים באש על רכב סיור של צה׳׳ל ליד נחל עוז. שני הצדדים הזעיקו תגבורות והפעילו מרגמות. ב-4 באפריל הורה דיין לראש אג׳׳ם:

"אם יחידה המסיירת לאורך רצועת עזה תותקף על-ידי כוח מצרי, תוכל, לצורך הגנה עצמית, להשתמש גם באש ארטילרית נגד התוקפים, ואם יהיה הכרח בדבר - לתקוף את המוצב המצרי ולכבשו לשם חילוץ יחידתו למשך זמן החילוץ".[110]

אותו יום, בישיבת הממשלה, הציע בן-גוריון שישראל תבטל חד-צדדית את הסכם שביתת-הנשק עם מצרים. שרת הגיב כי למעשה חוזר בן-גוריון ומציע לכבוש את רצועת עזה. התיקו שהושג בהצבעת השרים על ההצעה - שישה כנגד שישה - הסירה מעל סדר-היום וגילם תבוסה נוספת לבן-גוריון.

הפשיטה על עזה, כמתחוור, הייתה נקודת מפנה ביחסי ישראל-מצרים ובתולדות המזרח התיכון. שתי המדינות הפסיקו - באורח ממשי מאוד - להידרש לאפשרויות של גישור והסדר וגלשו מטה, בעיניים פקוחות לרווחה, אל ערוץ המלחמה. ב-1956, אחרי שהודח מן הממשלה, אמר שרת כי הפשיטה על עזה שמה קץ למגעי השלום הישראליים-מצריים החשאיים, וקהיר, שלא הייתה מסוגלת לעבור בשתיקה על המהלומה שספגה, פתחה במסע הטרדה לאורך הגבול, שהגיע לשיאו בגל מבצעי הפידאיון באוגוסט 1955.[111]

הצליפות והמיקושים השיטתיים, שכמה מפקידי או״ם ייחסו לעצבנות המצרית שגברה בעטיה של הפשיטה על עזה, ואילו פקידי רשות ישראליים, לרבות שרת, ייחסו לשאיפת המצרים להינקם על הפשיטה,[112] התמשכו על פני אפריל ותחילת מאי. ב-17 במאי חצתה חוליה מצרית את הגבול ליד כיסופים והניחה בשטח ישראל שני מוקשים, שבהתפוצצות אחד מהם נהרגו שלושה חיילי צה״ל ושלושה נפצעו. חמשת שרי מפא״י בממשלה התכנסו ושמעו מפי דיין הצעה למבצע הסתערות על מוצב מצרי המאויש במחלקה, מול כיסופים והריסתו. שרת העלה הסתייגויות, אך לבו לא נתנו להתייצב מאחוריהן בנחישות. ישראל הפגינה איפוק אחרי שלוש תקיפות קודמות; עתה מלאה הכוס. שרי המפלגה השלטת הסכימו, כי הנחת המוקשים מחייבת מענה, בייחוד לאור הבחירות לכנסת הממשמשות ובאות (ב-20 ביולי), שבמערכה לקראתן עלולה אי-תגובה להתפרש כחולשה (של מפא״י). בן-גוריון הוסיף בקול מתחזק, כי את נאצר יש ללמד לקח, או אף למוטט:

״אפשר בהחלט להפילו ומצווה לעשות זאת. מיהו בכלל - 'נאצר-שמאסר' זה?״[113]

אף על פי כן, לא נתקבלה בסיכומו של הדיון שום החלטה.

שרי מפא״י חזרו ונועדו למחרת. זלמן ארן, שר בלי-תיק, טען שהפשיטה המוצעת לא תשפיע לרעה על יחסי ישראל-ארה״ב; גולדה מאיר הציעה לפעול בשיטת מידה-כנגד-מידה - במיקוש דרכי סיור ברצועת עזה. השרים הכריעו בעד פעולה ושרת, חרף הסתייגותו, הניח את ההצעה על שולחן מליאת הממשלה. אך בעקבות דיון זה שקל שרת התפטרות:[114]

״אני לא אפעיל סמכותי כראש ממשלה בניגוד למפלגתי״ - רשם ביומנו - ״מוטב לי להתפטר״.[115]

צה״ל תקף בלילה אור ל-19 במאי. הפושטים, פלוגה מגדוד 890, הסתערו על המוצב המצרי, הבריחו את חייליו, פוצצו את הבונקרים וחזרו לשטח ישראל עמוסי נשק שלל. ככל הנראה לא נגרמו אבידות לשום צד. משקיפים זרים פירשו את הפשיטה כ״תבוסה חלקית לשרת ול׳מתונים״׳.[116] המצרים נחלו מפלה משפילה (פעם נוספת) - ולקחו נקם חיש מהר. ב-30 במאי הם יזמו חילופי אש שהסלימו לדו-קרב תותחים, שבמהלכו הופגזו הקיבוצים נירים, כיסופים ועין השלושה. שני ישראלים, אחד מנירים, נהרגו ו-8 נפצעו. שרת כתב:

״ברור לי, כי זו הייתה תגובה על כיבוש המוצב המצרי מול כיסופים (...) ואותו כיבוש היה מעשה תגמול על המיקוש הרצחני שבו קיפחו חייהם שלושה מקצינינו. כך נמשכת השלשלת!״[117]

אחרי הפשיטה על עזה נתן נאצר דיברתו, כי שום התקפה עתידית של צה״ל לא תישאר בלי מענה. ב-25 באוגוסט 1955, מקץ חודשי הכנה לא מעטים, תקפה מצרים בתגובה לפשיטת צה״ל ב-22 באוגוסט מול מפלסים. כתריסר חוליות פידאיון, שמנו בסך הכל כשישים איש, נשלחו אל מעבר לגבול רצועת עזה במשימות הרג וחבלה. הייתה זו פעם ראשונה שהפעילה מצרים מספר חוליות רב, ובו-בזמן, בתגובה אסטרטגית על פשיטה ישראלית. ישראל נסערה עמוקות עקב הפשיטות, בייחוד אחרי הפשיטה הרצחנית והמעמיקה-חדור ליד קוביבה (באזור יבנה).[118] יומן לשכתו של דיין מלמד על הערכתו הוודאית - לפחות ב-26 באוגוסט - כי בן-גוריון לא יאשר פשיטת-נגד גדולה. משום כך הציע להוציא לפועל סדרת דקירות-מחט ברצועת עזה, אבל בן-גוריון ושרת החליטו שלא לעשות דבר עד להתכנסות הממשלה לישיבתה ב-28 בחודש. בישיבה נתגבשה תמימות-דעים סביב הצעה לביצוע פשיטות קטנות יותר, על-ידי חוליות קטנות. לפחות פשיטה אחת ממין זה בוצעה אותו לילה, אבל ברגע האחרון ביטל שרת פשיטות נוספות לאור בקשתו של האמריקני אלמור ג׳קסון, ממנהיגי ה״קווייקרים״, שתיווך בחשאי בין קהיר וירושלים ועתה ביקש לפתוח בסדרת שיחות חדשה.[119]

אבל אותו לילה, אור ל-30 באוגוסט, הלמו הפידאיון בחוזקה - עמוק בתוך ישראל. למחרת הבוקר הגיש דיין את התפטרותו, בהתלוננו על הפער שבין מדיניות הממשלה ובין השקפותיו-הוא: מצב זה - אמר - ״מונע ממני את האפשרות לשאת באחריות הנדרשת״. בן-גוריון הניח את מכתב ההתפטרות לפני סגל שרי מפא״י והודיע אולטימטיבית: על השרים לנקוט קו ברור - של שרת או שלו. השרים סירבו להחליט וכך חלפה יממה של תיקו.

בינתיים נמסר על תקיפות פידאיון נוספות. שרת נכנע - ובישיבת ממשלה שלא מן המניין, שכינס בשעה מאוחרת יותר אותו יום (30 באוגוסט), תמך בפשיטה גדולת-הממדים שהציע דיין. הממשלה נתנה הסכמתה.[120] הפשיטה הישראלית בוצעה בלילה אור ל-1 בספטמבר. הופעלו שלוש פלוגות צנחנים. התקיפה העיקרית התקדמה עד עיבורי חאן יונס. 72 מצרים ופלסטינים נהרגו ו-58 נפצעו. לצה״ל היה הרוג אחד ו-11 פצועים.

בלילה אור ל-13 בספטמבר חצו שלושה חבלנים את הגבול {מלבנון} והטמינו פצצות ליד שני בתים ורפת במושב עלמה. המבנים ניזוקו קשה אך לא היו אבידות בנפש. כעבור עשרה ימים חצתה את הגבול חוליה שיצאה מהכפר מרון א-ראס, ירתה אש אוטומטית על אוטובוס שנסע בכביש צפת-חיפה ליד מירון והטילה עליו רימונים. שני ישראלים נהרגו ועשרה נפצעו. לא היה כמעט ספק, ששתי התקיפות אורגנו בידי המצרים.[121]

שר הביטחון בן-גוריון הורה לדיין להניח ללבנון כל עוד נוקטים הלבנונים ״אמצעים נמרצים״ לבלום חדירות. אבל בן-גוריון הביע דעתו, כי יש לדרוש מהלבנונים לפצות את משפחות נפגעי המארב. שרת שלל רעיון זה והגדירו ״צעד ללא תקדים״. הוא חשד בדיין שהוא ״חותר למעשה תגמול ויהי מה״ נגד לבנון. לבנון לא עצרה את החשודים בתקריות האחרונות, ודיין תבע ביצוע פעולת גמול עזה נגד הכפר הלבנוני מרון א-ראס, שכן לדעתו יאלץ צעד שכזה את הלבנונים לבלום את הסוכנים הסורים-מצרים ואת הכנופיות המקומיות שלהם. אבל שרת עמד איתן. בן-גוריון, שתמך בדיין, נסוג נוכח נחרצותו של שרת. קרוב לוודאי שחש כי אם יגיעו דברים לכלל הצבעה, תתייצב הממשלה לימין שרת.[122]

אמצעי ביטחון מוגברים שנקטה לבנון, לרבות מעצר קומץ מסתננים ותיקים, השרו בסופו של דבר רגיעה מחודשת בגבולה הצפוני של ישראל.

פרק שנים-עשר - הידרדרות למלחמה

ב-26 באוקטובר תקף כוח מצרי את מוצב ״המשטרה״ של ישראל בביריין (בארותיים) ליד אל-סבחה - 200 מטר בתוך ״המפורז״ {הדרומי} - הרג ישראלי אחד, פצע ארבעה ושבה שניים. הפשיטה הייתה, ככל הנראה, מענה מצרי לשביית חמישה חיילים סורים ליד גשר בנות יעקב ב-23 באוקטובר בידי צה״ל. מצרים וסוריה חתמו הסכם הגנה הדדי ב-19 באוקטובר, וסביר שנאצר ראה צורך להפגין סולידריות. היה ברור אפילו לשרת - שעדיין היה ראש ממשלה ובאותם ימים עשה בפריס - כי ישראל לא תוכל שלא לגמול.[123] בלילה אור ל-28 באוקטובר בוצעה פשיטה (״מבצע אגד״) על משטרת כונתילה שבסיני, שלושה קילומטרים ממערב לגבול הבינלאומי ובערך באמצע הדרך בין אילת ל״מפורז״. פקודת המבצע הגדירה את ״הכוונה״ כ״לשבות כ-15 חיילים ממשטרת כונתילה״, אלא שהפעם לא היה מדובר בעין-תחת-עין או בסילוק המצרים מהאזור. בן-גוריון ודיין החליטו ארבעה ימים לפני כן, בתגובה לידיעות בדבר עסקת הנשק ״הצ׳כית״, להתגרות מלחמה במצרים באמצעות פשיטות גמול שידחקו במצרים לבצע התקפות-נגד, אשר יעניקו לישראל עילה לאסור מלחמה. ואומנם מטרה זו עמדה ביסודן של שלוש פשיטות גמול רבות-עוצמה, שבוצעו באוקטובר-דצמבר 1955: בכונתילה, בסבחה ובחוף הכנרת (״מבצע עלי זית״).[124]

הפשיטה בכונתילה לא גרמה למצרים לסגת מהעמדות שבהן התחפרו ב״מפורז״. ב-31 באוקטובר, בעוד שרת נעדר מן הארץ לרגל מסעו באירופה, החליטו ארבעת שרי מפא״י שנותרו בארץ - בן-גוריון, גולדה מאיר, לוי אשכול וזלמן ארן - לשים קץ לפרשת האזור המפורז {הדרומי} אחת ולתמיד על-ידי גירוש המצרים משם. לוי אשכול, ממלא מקום ראש הממשלה, נרתע וביקש לדחות את ההחלטה עד להיוועצות בשרת, אבל בן-גוריון, שבתוך זמן קצר עמד לכהן כראש הממשלה - לאחר שאך זה סיים את המשא-ומתן על הקמת קואליציה חדשה - תבע פעולה מיידית ועמד על דעתו בעקשנות. שלושת השרים השלימו עם תביעת בן-גוריון ואישרו את הפעולה, אולם דומה שלא ידעו כי מטרתו העיקרית של ראש הממשלה ושר הביטחון הייתה לגרות ולגרור את מצרים למלחמה.

שרת חזר מאירופה וביומו האחרון כראש ממשלה (2 בנובמבר) הביע ״ספק לגבי המועד״: אותו יום הציג בן-גוריון את ממשלתו החדשה בכנסת ובנאומו הראשון כראש ממשלה הביע נכונותו להיוועד עם נאצר למשא-ומתן על שלום.

״בן-גוריון״ - ציין שרת ביומנו - ״לא ראה, כמובן, שום סתירה הגיונית בין ההפגנה המילולית והמבצע הצבאי המעשי״.[125]

אכן, אפשר שהצעתו הפומבית של בן-גוריון נועדה, לפחות במידה מסוימת, להסיח את שימת לבם של המצרים מן העומד להתרחש.

באותו לילה, אור ל-3 בנובמבר, פתח צה״ל בהתקפה מפוצלת על עמדות מצריות משני עברי הגבול, שבוצעה בידי כוח בסדר-גודל של חטיבה (״מבצע הר געש״). מטרת המבצע הוגדרה כתגובה על הפרת הסכמי שביתת-הנשק ב״מפורז״ על-ידי מצרים ו״נכונות לביצוע מבצע 'שחר'״, כלומר כיבוש רצועת עזה (צעד שנתפש במטכ״ל כמוליד מלחמה כוללת עם המצרים בסיני).[126] הפעולה, שהתנהלה באל-סבחה ובוואדי סיראם, בוצעה חרף התחייבות של ישראל ל{ראש מטה משקיפי או״ם לויטננט-ג׳נרל} ברנס, כי תימָנע מכל צעד שעלול ״להחריף את המצב״ בתקופת היעדרותו עקב צאתו להתייעצויות עם המרשלד בניו-יורק. 81 חיילים מצריים נהרגו ו-55 נשבו. 5 חיילי צה״ל נהרגו ו-35 נפצעו. כל העמדות המצריות נכבשו ונהרסו.

הפעולה הייתה הגדולה ביותר שביצע צה״ל מאז מלחמת 1948. במהלך הפשיטה ביקש דיין מבן-גוריון רשות להשאיר את היחידות התוקפות של צה״ל בעמדות שכבשו בעבר המצרי של הגבול למשך יממה - בתקווה שהמצרים יבצעו התקפת-נגד ויעניקו לישראל הזדמנות להסלים את ההתנגשות, אך בן-גוריון סירב; נראה, כי חשש לתגובת המערב.

בן-גוריון ודיין לא הצליחו להתגרות מלחמה במצרים באוקטובר-נובמבר 1955 (בפשיטות על כונתילה וסבחה). שמא תיגרר מצרים למלחמה מכוח התקפת צה״ל על בעלת-בריתה סוריה? זה היה ההיגיון שביסוד המהלומה שהנחית צה״ל בלילה אור ל-12 בדצמבר 1955 (״מבצע עלי זית׳״ או ״פעולת כנרת״) בהתקיפו את שרשרת המוצבים הסוריים שלאורך החוף הצפוני-מזרחי של הכנרת. לפעולה זו, שבוצעה בכוח של חטיבה, לא קדמו שום צעדים סוריים אלימים בולטים או הרעה מתמדת במצב הביטחון לאורך הגבול המשותף. לפי מסמכי צה״ל עצמו, ״לפעולה לא קדמה שום התגרות ספציפית מצד הסורים״.[127] ואומנם לישראלים רבים, לרבות כמה שרי ממשלה, באה ההתקפה רחבת הממדים כרעם ביום בהיר.

ב-10 בדצמבר, יום קודם הפשיטה, ירו הסורים על ספינת משטרה ישראלית שקרבה אל החוף המזרחי של הכנרת. לא היו נפגעים. ככל הנראה שוגרה הספינה במיוחד בכוונת פרובוקציה, כדי למשוך אש סורית.[128] בן-גוריון אישר את ״מבצע עלי זית״ בפגישותיו עם דיין ב-8 וב-11 בדצמבר. הוא לא נועץ בממשלה ולא יידע אותה. שרת, אז בארה״ב, רשם במרירות כעבור ימים מספר:

״חשבתי: בן-גוריון שר הביטחון התייעץ עם בן-גוריון [ממלא-מקום] שר החוץ, וקיבל אישור מבן-גוריון ראש הממשלה״.[129]

בשלהי נובמבר הפגיע שרת בבן-גוריון במיוחד להימנע מפעולות גמול בעוד הוא עושה בארה״ב ופועל שם להשגת נשק אמריקני. ברי היה לו, כי פעולות גמול עלולות לשבש את מאמציו. דאלס הבטיח להשיב לבקשות הרכש של ישראל בתחילת דצמבר ופקידי רשות ישראליים, לרבות השגריר אבן, העריכו כי התשובה תהיה היובית.[130] אחרי הפשיטה הודיעה ארה״ב כי היא משעה את החלטתה.[131] כשנודע דבר ״מבצע עלי זית״ לשרת, והוא אז בניו-יורק, ניחש זאת בדיוק:

״חשך עולמי. עניין הנשק [מארה״ב] נרצח (...) התפלצות (...)״.

הפשיטה גם סיכלה פגישה חשאית אפשרית בין נאצר ונציג ישראלי והותירה רושם כי ישראל מתגרה מלחמה.[132]

אולם נראה כי בתוך ימים ספורים חש בן-גוריון חרטה ״על המועד ועל ההיקף״ של הפשיטה, אם גם נשאר משוכנע כי לא היא קרקעה את עסקת הנשק עם ארה״ב.[133] כך או כך, אפשר שיותר מכל פשיטה אחרת עוררה זו על הצבא ועל בן-גוריון עצמו ביקורת מצד קשת נרחבת של גורמים פנים וחוץ ישראליים. ישיבת הממשלה ב-25 בדצמבר, שבה דיווח שרת לשרים על מסעו לארה״ב, התאפיינה במתיחת ביקורת נרחבת. אפילו שרי ״אחדות העבודה״ ״האקטיביסטים״ משה כרמל וישראל בר-יהודה ערערו על עיתוי הפשיטה. אפילו ח״כ מנחם בגין, ראש מפלגת ״חרות״, שבדרך כלל לא דגל בטיפול בכפפות משי בערבים, מתח ביקורת על המבצע.[134]

שרת הוקיע את הפשיטה בישיבת הוועדה המדינית של מפא״י, שהתכנסה ב-27 בדצמבר 1955, וכרך את ביקורתו ב״עסקה הצ׳כית״: ישראל חייבת להשיג נשק ותמיכה מְאַזנים מן המערב; ״מבצע עלי זית״ מיקש תמיכה זו. השטן עצמו - אמר שרת - לא היה יכול להמציא דרך טובה מזו להזיק לישראל. שרת גם שלל בתוקף את רעיון מלחמת המנע, באומרו כי היא

״מוכרחת לקומם [את העולם] נגדנו״ ומשום שהיא לא תפתור דבר.[135]

חרף הצפי הישראלי, החליט נאצר הפעם לתקוף את ישראל ישירות מרצועת עזה באמצעות הפידאיון. מסע הפידאיון החל ב-7 באפריל 1956 והסתיים ב-11-10 באפריל - הם הרגו 8 או 9 אזרחים ישראליים ו-2 חיילים, ופצעו 32 אזרחים ו-17 אנשי צבא. אבדותיהם הסתכמו ב-16 הרוגים, 2 נעדרים ו-5 שבויים. המסע הגיע לשיאו ב-11 באפריל, אז ירו פידאיון שפעלו מדרום-מזרח לתל-אביב על אוטובוס ומשאית ואחר-כך רצחו 4 (לפי כמה מקורות: 5) ילדים ומורים ופצעו עוד 5 בהתקפה על בית כנסת בבית-ספר-פנימייה במושב שפריר. במקומות אחרים אותו לילה פצעו הפידאיון כתריסר ישראלים במארבים ובתקיפות רימונים. המסע היכה את ישראל בהלם. ב-9 באפריל הציע דיין פשיטה עמוקה ללב סיני לרבות נחיתה מן הים או הצנחה ממטוסים. בן-גוריון פסל פעולת גמול לאור המספר הקטן יחסית של האבדות הישראליות. אבל הטבח בשפריר הפך את הקערה על פיה. בן-גוריון הורה לדיין להעמיד את הצבא הכן למלחמה וזימן את הממשלה לישיבת חירום ב-13 באפריל. ב-12 באפריל נועד בן-גוריון עם דיין, ראש אמ״ן ומפקד חיל האוויר. נדונו תוכניות מלחמה.[136] למחרת הציע בן-גוריון בישיבת הממשלה ביצוע פעולת גמול נגד בסיס פידאיון ברצועת עזה. היה ברור, כי בנסיבות שנוצרו עלול צעד שכזה לגרום למלחמה; הסלמה הייתה בלתי נמנעת כמעט.

כמה שרים, ובראשם שרת, התנגדו או הביעו הסתייגויות. משה שפירא, שר הדתות, אמר שאין לבצע פעולת גמול בטרם ייוועד בן-גוריון עם המרשלד. מסויגים, הסמיכו השרים לבסוף את בן-גוריון להורות על פעולת גמול לפי שיקולו אם יתחדשו התקפות הפידאיון. שרת, השר היחיד שהצביע נגד הצעה זו, יצא את הישיבה מדוכא וצופה מלחמה.[137]

כפי שהתגלגלו דברים, שוב יצא שרת וידו על העליונה. לחץ מערבי ואו״מי על נאצר, וחששות מצרים מפני מלחמה בטרם יהיה צבאה מוכן לקראתה, שיכנעו את קהיר להפסיק את הפשיטות. בן-גוריון ודיין שוב החמיצו את מלחמתם.

ההסתננות האלימה מירדן לישראל הגיעה לשיאה אור ל-18 בינואר 1955 בהירצח 2 טרקטוריסטים ישראליים חברי מבואות ביתר בכפר הנטוש עג׳ור. שרת החליט לאשר פעולת גמול כדי לרצות את הציבור.[138] אבל הוא ידע כי צעד זה לא יפתור דבר:

״להיפך, אני חושש מאוד כי ישמש חוליה פותחת למחזור חדש של דמים בספר״.[139]

אך לפני שהיה סיפק לבצע פעולת גמול כלשהי, הודיעה ירדן כי עצרה כמה מבין הרוצחים. שרת, שנתמך בידי שרי מפא״י בממשלה, השעה את המבצע ובתוך כך חש ״הקלה עצומה״.[140] ישראל נמנעה מפעולת גמול ועם זאת אין ספק כי רציחות עג׳ור נמנו עם הגורמים המצטברים, שכעבור שבועות מספר הטילו משקלם לחיוב - במודע או שלא במודע - כאשר החליטו מנהיגי ישראל כי צה״ל יתקוף את המצרים בעזה [141]{״מבצע חץ שחור״, 28/2/1955} הירדנים תפסו כי מדיניות האיפוק של שרת התפוגגה או עומדת על סף התמוטטות.

פרק ארבעה-עשר - סיכום

פשיטות הגמול הצה״ליות הפרו את הריבונות הטריטוריאלית של מדינות ערב. תחת להידרש למסתננים יחידים, התייצבה ישראל מול ממשלות ירדן ומצרים וכוחותיהן המזוינים ואתגרה אותן ישירות. החל בשלב מסוים ב-1953 נעשה מחזור ההסתננות ופעולות הגמול הרה מלחמה, דבר שמנהיגים ישראליים מסוימים (החל מ-1954) חתרו לקראתו באורח פעיל ושמא לא היו מסויגים ממנו. אבל אפילו בלא מלחמה שכזאת, נודעה לפשיטות הגמול השפעה שלילית מתמדת על יחסי ישראל עם שכנותיה. הוויה זו הציקה לשרת בלי הרף, אך בן-גוריון ודיין, ככל שמלמד התיעוד הזמין, לא נטרדו בשל כך יתר על המידה.

פשיטות הגמול היו, מעל לכל, פעולות ענישה והרתעה, אבל הן גם רוממו את הרוח בישראל, סייעו בחישול חברת המהגרים רבת-הגוונים לאומה מאוחדת וקרוב לוודאי שסייעו למפא״י לשַמר בידיה את השלטון ולהסיג אחור את הימין המיליטנטי והקולני יותר, ובלי ספק גם הכשירו את צה״ל לקראת ״הסבב השני״ העומד בשער.

במישור היחסים הישראליים-ערביים נודעו למדיניות הגמול תוצאות שליליות ברורות ומתמשכות: היא העצימה את העוינות והשנאה כלפי ישראל בלב ההמונים במדינות השכנות. כל מבצע גמול, כלשון שרת ביומנו ב-1956, ״מחדש ומצית ים של שנאה״.[142] קיימות ראיות המלמדות כי פעולותיה של ישראל הנכירו כלפיה את דעת הקהל הערבית ומנהיגים ערביים כמלך עבדאללה, ראש ממשלת ירדן סמיר ריפאעי ו{נשיא מצרים} נאצר. מנהיגים אלה היו מוכרחים להביא בחשבון את רחשי לב הציבור שלהם, ובייחוד את רחשי האליטות הצבאית והפוליטית. להיבט זה כיוון שרת בדברו על

״השַמות שאנו עושים במו ידינו בכל סיכוי של הכשרת הקרקע לקראת השלום״.[143]

מנקודת מבטו של חוקר תולדות מדיניות ישראל והליכיה בקבלת החלטות, הייתה כהונת שרת בראשות הממשלה התקופה המעניינת ביותר בשנים 1956-1949. השנים 1953-1949 ו-1956-1955 היו שנות שלטון אוטוקרטי, אם גם במסגרת קואליציונית ודמוקרטית. תקופת שרת נתאפיינה במחלוקת עזה, בעצות נוגדות, במעלות ומורדות ובהססנות, אבל המדיניות ״האקטיביסטית״ הוצאה לפועל אפילו בתקופה זו; רוב פעולות ״יחידה 101״ בוצעו כאשר היה שרת ממלא-מקום ראש הממשלה.

כאשר פרש בן-גוריון מן הממשלה בשלהי 1953 הוא הניח על שולחן יורשו חבילת קלפים סדורים בכוונת-מכוון - מזה מדיניות ״אקטיביסטית״ שלטת, ומזה שניים מראשי הדוגלים בה - דיין כרמטכ״ל ולבון כשר הביטחון - ליד הגאי הממסד הביטחוני - המערכת החזקה ביותר במדינה. שרת, כפי שתפס בן-גוריון בחוש, לא היה האיש שבכוחו להשתלט על הממסד הביטחוני או לרסנו. עליית שרת אל כס ראשות הממשלה פתחה אפוא עידן חדש ו״מדיניות איפוק״ חדשה רק למראית עין. לאמיתו של דבר, מעולם לא המריאה מדיניות חדשה זו מן הקרקע. המסתננים לא העניקו לשרת תקופת חסד. והצבא, מונהג מאז דצמבר 1953 בידי דיין, תככן בחסד עליון ובאותה שעה גם בעל נטייה בולטת וחריגה לכֵנות, היה לוחמני יותר מתמיד. בין 1948 ו-1953 הרכין הצבא ראשו לפני רצון בן-גוריון, אבל את ראש הממשלה החדש לא חשו האלופים צורך לכבד, ולא אחת אף פעלו מאחורי גבו. שרת נדרש לכל משאבי כוחו כדי לרסנם ולמנוע בעדם ביצוע מתקפות שמטרתן כיבוש שטח ערבי אם בדרום לבנון, אם ברמת הגולן, אם בגדה המערבית ואם לאורך גבול מצרים. ובדיוק כשם ששרת ועמיתיו השרים נגררו ונדחפו על-ידי האלופים, ובמידה מסוימת אף תומרנו בידיהם, כך דורבנו המנהיגים ״האקטיביסטים״ עצמם דרך-קבע על-ידי הקצינים הזוטרים, כגון שרון. המדינאים גילו לא אחת, כי הפשיטות שאישרו העמיקו לכת הרבה מעבר למגבלות שהתוו להן מראש, וכי המפקדים שבשטח הם שנטלו לפעמים את היוזמה לביצוע פעולות.

שרת, מטבעו איש חלש (בן-גוריון צדק בסוגייה זו), מצא את עצמו נצור מכל עבר, מולחץ ומורתע על-ידי הממסד הביטחוני, על-ידי עמיתיו שרי מפא״י שכוללנית היו מתונים פחות ממנו, על-ידי צלו של קודמו, שלא היה מסוגל להינתק ממש ממהלך העניינים ועד מהרה פתח בתמרוני חזרה לזירה, ועל-ידי הציבור שלא היה נכון לספוג פגיעות מידי הערבים בלא לגמול להם. יתר על כן, בתוך המימשל היה בסיס הכוח של שרת מוגבל אך למשרד החוץ, שאנשיו הורחקו דרך קבע על-ידי הממסד הביטחוני מכל עניין שדבר לו עם מדיניות הביטחון, להוציא אילוצם להסביר ולתרץ את פעולות צה״ל לָעוֹלם - לאחר מעשה.

את ראשות הממשלה של שרת אפשר לראות כפעולת מאסף מתמשכת ונטולת הצלחה. הוא טען, כי הלוחמנות הישראלית תנכיר את המערב, תגביר את השנאה הערבית העממית כלפי ישראל ותרחיק ביתר שאת את אפשרות ההגעה להסדר במשא-ומתן. בן-גוריון ודיין חשבו אחרת. הערבים - אמרו - אינם מעוניינים בשלום ושואפים רק להשמיד את ישראל; לכל המיטב, הם שואפים להסדר במחיר (טריטוריאלי) שאינו קביל. אשר למערב, בן-גוריון ודיין הסיקו מסקנה פשוטה ממלחמת 1948 (ומן השואה): ישראל עומדת בדד, להוציא הסיוע הכספי והמדיני של יהדות העולם. ארה״ב ובריטניה מעוניינות בראש ובראשונה לבלום את הקומוניזם ועז רצונן להתיידד עם העולם הערבי או לקיים את אהדתו, שכן הן זקוקות לנפט שלו ולמעמדו הגיאו-אסטרטגי; ארה״ב ובריטניה מונעות נשק וערובות ביטחון מישראל בשל שיקולי ״ריאל-פוליטיק״ ובלי שום תלות בפשיטות הגמול או בטיב ההתנהגות הישראלית, טובה או רעה. אומנם, בן-גוריון היה מודע היטב היטב לכורח למנוע בעד הפיכת ישראל למנודה - ל״מדינת פַּרְיה״.

שרת לא היה יריב חלוש לגמרי. פעם בפעם נקט עמדה תקיפה. שוב ושוב אילץ את צה״ל לבטל פעולות גמול שתוכננו. הוא עקר מידי שר הביטחון את זכותו הבלעדית להחליט על ביצוע פעולות גמול והעתיק את האחריות לכך תחילה ל״ועדת שלושה״ (ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ), תוך שמליאת הממשלה מיישבת בהחלטתה כל מחלוקת, ואחר-כך לסגל חמשת שרי מפא״י בממשלת הקואליציה, אך ניצחונות אלה היו בלתי יעילים. בסופו של דבר לא עלה בידי שרת לרסן את ״האקטיביסטים״.

שליטתו של שרת תמה מבחינה מעשית בפברואר 1955, אף שנשאר ראש ממשלה עוד חצי שנה. חזרת בן-גוריון לממשלה כשר הביטחון והפשיטה על עזה סתמו את הגולל על ״מדיניות האיפוק״, ואילו ה״עסק ביש״, התליות בקהיר בינואר 1955 והפשיטה בעזה, עשו לאַל כל אפשרות של ארגעה לאורך גבול ישראל-מצרים. שתי הארצות הועלו על פסי ברזל שהוליכו לעימות.

הערות