1972

מיכאל בריצ'ר

על משה שרת ודוד בן-גוריון

קטעים נבחרים מתוך Michael Brecher, The Foreign Policy System of Israel. השמטות המערכת לא סומנו. תוספות המחבר בגוף הציטוטים בסוגריים מרובעים. תוספות המערכת בגוף הדברים בתוך סוגריים מסולסלים. הערות המערכת מובאות בנטויי.

פרק 11 - ניתוח גישות בקבלת החלטות

איש אחד במעגל הפנימי של מקבלי ההחלטות בישראל, דוד בן-גוריון, ניכר כבעל מעמד מנהיגותי עליון בממדיו. ואומנם כל האחרים לקו במה שניתן להגדירו כ״תסביך בן-גוריון״. ״מה יגיד הזקן?״ - זו הייתה השאלה שנשאלה לקראת כל צעד בעל משמעות. איש מקרב המעגל הפנימי לא היה מודע יותר לגדולתו של בן-גוריון, ולא נטרד יותר מ״תסביך בן-גוריון״, מאשר משה שרת. ואיש לא היה מוכשר יותר ממנו לנתח לעומקה את אישיותו של בן-גוריון, שכלפיו התייחס בתערובת של יראה, הערכה, קנאה ועוינות. ניתוחו של שרת, שאותו השמיע שנים אחדות לאחר שאולץ לפרוש מן הממשלה [ע״י בן-גוריון] הציג השוואה מאלפת בין שני האישים:[1]

מאז ומתמיד היה בינינו אי-תואם במזג. אני רגוע, מאופק, זהיר; בן-גוריון אימפולסיבי, מותנע-דחפים ופועל מתוך אינטואיציה, לא מתוך היגיון. סיסמתי זהירות; סיסמתו - תעוזה. אני רואה את כל ההשתמעויות וההשתלשלויות של מעשה זה ואחר. בן-גוריון רואה רק צד אחד, שאותו הוא רוצה לראות, ומדחיק כל דבר אחר. בן-גוריון אגוצנטרי מאוד מכל בחינה - ומדובר באגוצנטריות מורכבת מאוד. בן-גוריון הוא אדם בעל אוצר דעת נדיר - הוא הרבה לקרוא בתחומים מסוימים. הוא טיפוס של אדם הבולע ספרים ולומד בכוחות עצמו. יש לו סגולות שכליות מרשימות מאוד, אבל לא אינטלקטואליות. הוא שואב הנאה מקריאת ספרי פילוסופיה ויש לו משיכה מיוחדת לחשיבה מטפיסית ולרעיונות מופשטים, שאותם הוא זוכר. אבל חרף כל אוצר הדעת שלו הוא שטחי ולא מאוזן להחריד. חשיבתו חד-מסלולית ואותה הוא ממקד בעוצמה רבה בנושאים ספורים. הוא מעמיק בכמה תחומי התעניינות נבחרים, אך נעדר רוחב - בלמידה, בידיעה ובראייה למרחוק. יש לו דחף ויכולת ריכוז בל-יאמנו. הוא מוצא זמן לקריאה חרף תפקידיו האחראיים השונים. היבטים רבים של עבודתו נזנחים, אבל הוא דבק בספריו.

הוא מגלה בלי הרף את היקום שמסביבו. אין זה חשוב כלל אם ״תגליות״ אלה כבר נחשפו בידי אחרים לפניו. הוא אינו מרחיב בקריאה בתחום כלשהו, וכך הוא מעלה פתאום רעיון ״מקורי״ - שאפשר שהוא בגדר עובדה או תיאוריה ידועים מכבר. לכן, הרבה ממה שהוא כותב או אומר, נדוש.

האגוצנטריות של בן-גוריון משולשת.

כאדם הוא ממוקד לחלוטין בעצמו, במחשבותיו, במעשיו וברגשותיו. עדים לכך בודדותו ולְחודיותו, שכן בן-גוריון הוא אדם בודד ללא חברים קרובים.

ההדגש התמידי שלו על ייחודיות העם היהודי הוא היבט נוסף של האגוצנטריות שלו (אגוצנטריות תרבותית).

ההיבט השלישי הוא הנחתו בדבר הייעוד המשיחי של ישראל והעם היהודי.

בן-גוריון מאמין באמונה שלמה שהוא הוא אשר חולל את מדינת ישראל. במידה רבה הוא צודק, שכן אלמלא תעוזתו לפעול כאשר פעל, לא הייתה המדינה קמה באותה עת.

נאומי בן-גוריון הצהרתיים; שלי הסברתיים. אנשים הולכים לראות את בן-גוריון; אלי הם באים ללמוד.

אשר למנהגו להדגיש את חשיבות המתיישבים הראשונים - ״תסביך פתח תקווה״ - בן-גוריון מעולם לא התגבר על החוויה העזה של עלייתו-הוא.[2]

פרק 12 - בן-גוריון ושרת: השקפות נוגדות על העולם

בן-גוריון ושרת נבדלו באישיותם, באופיים ובהשקפת עולמם, ״מאז ותמיד היה בינינו אי-תואם במזג״, אמר שרת בגילוי לב, ואכן הם היו שונים קוטבית, בן-גוריון היה נחרץ, שרת היה הססן. בן-גוריון לא יכול לשאת את דחיינותו של שרת, אבל העריך את מיומנויותיו הטכניות. שרת העריך את נועזותו של בן-גוריון, אבל לא יכול לשאת את אדישותו לביקורת מן החוץ, שמוצתה באמירתו: ״עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים״.[3]

בן-גוריון הביע באמירה זו את אמונתו העמוקה, כי את התחייה הלאומית היהודית ניתן לממש רק מכוח סער ופרץ. שרת, כמוהו כויצמן, ראה תחייה זו כזרימה טבעית של ההיסטוריה המודרנית; הבעיה הייתה כיצד לגרום לה שתעלה בקנה אחד עם הוויית הקהילה הבינלאומית. אך השוני היה עמוק מזה. בן-גוריון שאף להיות יהודי חופשי לחלוטין ובז למנטליות הגלותית ולרוח התלות המסורתית, שרת היה יציר המזרח התיכון יותר מאשר בן-גוריון, אך תמיד היה נתון לרישומו של הגורם החיצון: ״מה יאמרו הגויים״.

שניהם באו לארץ-ישראל ב-1906, בן-גוריון קרוב לבן עשרים; שרת בן שתים-עשרה. בן-גוריון בא לבדו כמי שהיה בן הציונות העובדת; שרת בא עם משפחתו (אביו היה מראשוני ביל״ו בשנות ה-80 של המאה ה-19). בן-גוריון בא מתחום המושב שבפולין; שרת - מאוקראינה, מליבת היהדות הרוסית. בשיחו, במבטאו, בתווי אופי משניים אחרים שלו, נשאר בן-גוריון ״האיש מפלונסק״. אבל באקטיביזם שלו, בקשיחותו ובנחרצותו חסרת הרחמים הוא בישר את הופעת היהודי החופשי בישראל, הנכון להילחם על זכויותיו. העברית שבפי שרת שימשה מופת לדור שלם של ישראלים, אך במזגו ובאופיו הוא שיקף קרבה רבה יותר ליהודי בן הגולה - הססנות, קבלת הדין, הישענות על דיפלומטיה, נטייה לפשרה והתמקדות בהתייחסויות של לא-יהודים כלפי התנהגות יהודית.

בן-גוריון ושרת פעלו יחדיו שלושים וחמש שנה. ויותר משני עשורים, עד הקרע ב-1956, הם עבדו יחדיו בקרבה יתרה בסוכנות היהודית ואחר-כך כראש ממשלה ושר חוץ של המדינה החדשה בשלבי ההקמה ובימי מסה. אבל הם לא היו חברים, שכן לדעתו של שרת - אשר לה היו שותפים רוב האנשים - בן-גוריון הוא ״איש בודד, ממוקד בעצמו, במחשבותיו, במעשיו וברגשותיו״. הערכתו של בן-גוריון את שרת התאפיינה גם היא בשניות. הוא היה מסוגל להעלותו על נס כפי שעשה כאשר הוענקה לו אזרחות כבוד של ירושלים באוגוסט 1964:

אחד מהאישים הדגולים של דורנו (...) מנבחרי המדינאים היהודים בתקופת התקומה (...) אחד המכשירים וסוללי הדרך לחידוש העצמאות העברית (...) האדריכל של מדיניות ישראל הריבונית הרבה שנים (...) משה שרת הצטיין לא רק בסגנונו העברי ובחושו הבלשני, אלא בסגנון חייו המופתיים ובחושו האזרחי והאנושי, והינו מאנשי המופת המעטים בדורנו, נגיד הרוח ושוע עברי במובן הנאצל ביותר (...).

לא חלפה שנה, ובן-גוריון נעדר מהלווייתו של שרת. ובאוזני מחבר ספר זה היה ביקורתי יותר, אם גם לא עוין:

״הוא ידע יותר ממני על הפרטים של מדיניות החוץ; אבל הוא לא השכיל להבדיל בין מילים ומעשים״.

ועוד:

״הוא היה שר החוץ הגדול ביותר של ימינו בעת שלום, אבל לא בעת מלחמה״.

ועל סגולותיו האישיות:

״הוא היה ישר. ואצילות גדולה קרנה ממנו״.

איש מבין ידידיו או יריביו - ולשרת היו כמה וכמה יריבים - לא יכפור בדבריו האחרונים של בן-גוריון. ואומנם סגולות אלה הודגשו בימי האבל על מותו. אבא אבן עמד על

״משה שרת כמגלם המצפון הציבורי (...) הוא ידע כי איש בישראל לא היה אהוב כמוהו״.

ונחום גולדמן שיבח אותו כמי שהיה

״הדמות המוסרית הנעלה ביותר בחיים היהודים״, ו״מי שנעשה (בשנותיו האחרונות) מעין מצפון מוסרי של הארץ״.

בעוד ששרת בורך באצילות, בן-גוריון היה גדול יותר כמנהיגם של רבים. שרת היה בקי במדיניות, אבל לא ניחן בתובנה יתרה. הוא היה מאוהב באמנות השכנוע, אך מעטה הייתה הבנתו במכניזם של השליטה בפוליטיקת פנים. בן-גוריון היה ממוקד בשליטה והצטיין בהבנתה, ובעת ובעונה אחת היו לו תפיסה אינטואיטיבית של הכוחות הפוליטיים וראייה היסטורית. והישגיו היו ברמה גבוהה הרבה יותר - בעצמאות ובבניית אומה. שרת הכיר בגדולתו הפוליטית של בן-גוריון, והייתה בכך מידה נוספת של כנותו.

״בן-גוריון - אמר לי שמעון פרס - כיבד את התכונות האישיות של שרת, את דייקנותו ואת יסודיותו; הוא העריך אותו כטכנאי מבריק, אבל חשב ששרת חי בעולם מלאכותי שבו מיוחסת חשיבות יתרה למחוות, למילים״.

בקצרה, שני האישים התייחסו זה כלפי זה בהערכה הדדית מעורבת בזלזול בתכונות מסוימות איש של רעהו - תופעה שאינה נדירה בחייהם של שותפים בחיים הציבוריים.

בן-גוריון פעל תמיד מתוך התכוונות למטרה אחת ויחידה - קימומה והתקיימותה של המדינה היהודית. אין פלא אפוא כי תפיסתו את העולם לא השתנתה כמעט במרוצת השנים. שרת לא היה מושפע פחות מן החזון הציוני, אבל אישיותו ומרקם חייו היו שונים, ומכוח זה השפיעו גם שיקולים אחרים על תפיסתו את העולם. באישיותו היו שזורים כמה רכיבים.

אחד היה השקפה ששורשה בתנ״ך כספר תשתית של האומה העברית, שאותה ספג בבית אביו.

שני היה תחושת יראה מפני אופן ראייתו של העולם את היהודים, שאותה רכש בשנות לימודיו בלונדון.

שלישי היה המגע הקרוב עם ערבים מנעוריו ואילך, שעורר בו היקסמות לרעיון ה״כנעניות״, כלומר שהעברים (יהודי פלשתינה) אינם אלא עוד עם מזרח-תיכוני. שרת היטלטל בין תחושת שייכותו לעם היהודי ובין ה״כנעניות״: ב-1936 הוא סירב להישבע על התנ״ך בבית משפט בטענה שהוא אגנוסטי, ואילו בראשית שנות ה-60 הדגיש כי היהדות חיונית לשרידותה של ישראל. בן-גוריון מעולם לא ידע שניות שכזאת.

היו גם הבדלים אחרים בתחום היחס והתפיסה. לדידו של בן-גוריון, נועד ליהודי התפוצות תפקיד לגיטימי לסייע לישראל בהשגת יעדי מדיניות החוץ שלה ואפילו חלה עליהם חובה למלאו. לדידו של שרת, נדרשו שני מחנות אלה להביא בחשבון זה את האינטרסים של זה. שרת החשיב את השפעת מעשיה של ישראל על דעת הקהל העולמית. לא כן בן-גוריון. בן-גוריון לא החשיב כמעט דיפלומטיה, ואילו שרת היטיב ממנו להבין את תפקיד הדיפלומטיה, אולם הפריז במשקלה. והחל משנות ה-50 ואילך היו לשניהם השקפות מנוגדות גם לגבי סיכוי השלום עם מדינות ערב.

בניסוח כוללני, דימוייהם של השניים נבדלו למלוא קשת העניינים: עברה של ישראל, כלומר הגורמים שהוליכו לעצמאותה; המערכת העולמית, וקודם כל האו״ם; המערכת המזרח-תיכונית והמנטליות, המדינאות והחברה הערבית; מקומה הראוי של ישראל בעולם ובאזור; והתזמון והתפקיד היחסי של דיפלומטיה והפעלת עוצמה כמכשירי המדינאות הישראלית. כך אפוא היו העדפותיהם לגבי מדיניות, סגנון פעולה והחלטות ספציפיות, שונות בעליל. אכן, בחינת הדימויים שנקטו בן-גוריון ושרת תשפוך אור על שני מסלולים רחבים ומתחרים של התפיסות והעקרונות המדיניים של ישראל בתקופה 1956-1948.

לדידו של בן-גוריון, המדינה היא ״תוצאה של העזתנו״. השקפתו של בן-גוריון, במתכונתה הקיצונית ביותר, גורסת שבלי קשר עם תוצאות דיוני או״ם ב-1947/8, המדינה הייתה שורדת, או הייתה יכולה לשרוד, בתנאי שהיישוב יפעל באומץ לב, בדבקות ובתעוזה. כנגד זה, שום החלטת או״ם לא הייתה מקימה את המדינה אלמלא אותה נחרצות. בן-גוריון חזר וביטא השקפות אלה במרוצת השנים, למשל, במלאות חמש-עשרה שנה להחלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, הכריז:

״ב-15 במאי 1948 מחק האו״ם את האשראי שהגיע לו על החלטתו ב-29 בנובמבר 1947. אף לא מדינה אחת - אפילו לא ארה״ב או בריה״מ - נקפה אצבע ב-15 במאי. ואני לא חייב כיהודי לתת לאו״ם אשראי על שום דבר. מדינת ישראל קיימת אך ורק הודות לעם בישראל, ובראש ובראשונה הודות לכוחות צה״ל״.

ההייתה הדגשת בן-גוריון את תפקידו של היישוב - שבו היה הוא הדומיננטי - בבחינת מקרה? שרת ראה בכך השתקפות נוספת של האגוצנטריות שלו.

״חשוב רק מה שהוא עצמו תרם, ואילו המאבק הדיפלומטי היה מחוץ לתחום פעולתו. עמוק בלבו מודע בן-גוריון לתפקיד החיוני שמילא המאבק הדיפלומטי באו״ם, אבל הוא אינו מסוגל להביא את עצמו לידי הודאה בכך בפומבי״.[4]

הדימוי של שרת לגבי הדרך לעצמאות הושתת על מסגרת התייחסות שונה. שלא כבן-גוריון, שלדידו נקודת המפנה בהיסטוריה המודרנית של העם היהודי הייתה העלייה בשלהי המאה ה-19 והנוכחות הפיסית של יהודים בארץ-ישראל מאז ואילך, גרס שרת כי המאורע המחדש והמכריע בהיסטוריה היהודית המודרנית היה התעוררות הרצון הלאומי בחוגים מסוימים של העם היהודי והיכולת לתרגמו לפעולה.[5] הרצון הלאומי שהתעורר היה פרי אמונה וחזון, לא פרי נוכחות יהודית בארץ-ישראל. להיפך, האמונה, בתוספת הדחף של הפוגרומים ברוסיה, היא שחוללה את העלייה. והחזון הוא שגם השפיע על יהודים לעלות וגם גרם לראשי מדינות לתמוך בציונות. זאת ועוד, הרצון הלאומי שהתעורר לא הוגבל במסגרת אותם יהודים שהתיישבו בארץ-ישראל; הוא נתן אותותיו בעם היהודי כולו, והתעוררותם הוליכה אותם לתמוך בתהליך שיבת ציון בדרכים שונות. הנוכחות היהודית המתמדת של קהילה יהודית קטנה בארץ-ישראל במרוצת הדורות, והדבקות המתמדת של יהודים בציון, היא שהשפיעה על מדינאים גויים להכיר בתביעת הזכות לשיבת ציון. כל אלה יחד עם דיפלומטיה הולידו את הצהרת בלפור (1917) ואת המנדט (1922), ואלה, בתורם, אפשרו את העלייה השלישית ואת הבנייה המואצת של הבית הלאומי.

יתר על כן, התחזקות היישוב העניקה משקל רב יותר למאבקים הדיפלומטיים והמדיניים של שנות ה-40. פעולות גומלין אלה של כוחות מעשיים (היישוב) ומדיניים (דיפלומטיים) הם שהולידו את המדינה.

שרת טען בלהט, כי את הדרך למדינה אי-אפשר להפריד מההקשר הבינלאומי והמדיני, שכן שיבת ציון הייתה תופעה בינלאומית מבחינת הרכב העליות, מבחינת עוצמת ההשפעה של השואה ומבחינת המאבק על תמיכה עולמית. לגבי החשיבות היחסית של כוחות פנימיים וחיצוניים הוא היה נחרץ בהדגשת עליונותה של המלחמה הדיפלומטית. שורת ההיגיון שלו הייתה כזאת: נדרש אומץ לב להכריז על עצמאות (פועלו של בן-גוריון), אבל פעולה זו התאפשרה רק בתוך רִיק מדיני - ורִיק זה נוצר על-ידי חיסול משטר המנדט וההתפנות הפיסית של הבריטים מארץ-ישראל. וחיסול המנדט הושג על-ידי דיפלומטיה באו״ם ובמקומות אחרים - לא בארץ-ישראל.

לחיזוק טיעונו זה ציין שרת כי שר המושבות הבריטי ארתור קריץ׳-ג׳ונס הצהיר בפומבי ב-1947, כי פניית בריטניה לאו״ם לא באה במטרה לסיים את המנדט, ואילו שר החוץ ארנסט בווין ביקש את תמיכת האו״ם להמשכת המנדט, שלאחריה, אילו מומשה, היה חותר להחיל על היישוב הגבלות כלכליות ואחרות.

״דבר זה היה מוריד אותנו בנקל על ברכינו. אנו היינו יכולים להמשיך להילחם, אבל המטרה הייתה להשיג ניצחון. כך אפוא ההישג הגדול באו״ם היה סיום המנדט והבטחת ההתפנות הבריטית, והם שיצרו את התנאי החיוני לעצמאות״.

לטעמו של שרת, העצמאות הייתה פרי המאבק בארץ-ישראל ומחוצה לה. ההבדל בין השקפתו והשקפת בן-גוריון אינו בהערכת החשיבות היחסית של שני המאבקים. בן-גוריון מתעלם בעליל מן הגורם החיצוני:

״המדינה קמה הודות לתעוזתנו״.

שרת מכיר בשני הגורמים גם יחד, אבל נוקט השקפה קיצונית:

״איני בוש לומר זאת - אנו חייבים את מדינתנו לאו״ם״.

 הוא עשה לשׂחוק את טענתו של בן-גוריון, כי סיוע האו״ם ב-1948 לא היה מספיק מפני שלא כלל שיגור חיל בינלאומי:

״זה היה בלתי אפשרי מבחינה מדינית באותו זמן, שכן ארה״ב לא הייתה מסכימה לכניסת צבא רוסי למזרח התיכון, והרוסים היו מטילים וטו על כל חיל בינלאומי אחר. האו״ם עשה מה שיכול לעשות, ומה שעשה היה חיוני״.

אין ספק, תפיסתו של שרת את תפקידו החיוני של האו״ם ב-1948 הוליכה אותו להישענות על הארגון הבינלאומי לפחות מבחינת מגמתו לעשות ככל האפשר כדי להימנע מצעדים שעלולים לנכר את האו״ם כלפי ישראל.

שנית, גאוותו על הישגי הדיפלומטיה ב-1947/8 ואמונו באו״ם חיזקו את נטייתו הנפשית למדיניות של זהירות, לרתיעה מאלימות ולהתנגדות לפשיטות גמול מעבר לגבול - וכל אלה עמדו בניגוד קוטבי לקו של בן-גוריון, ואכן,

״השאלה המסוימת הבסיסית שבה התנגשנו הייתה שאלת הגמול״.

בשל סלע מחלוקת זה התפטר שרת ביוני 1956, חודשים ספורים לפני מערכת סיני.

על אותה הכרעה של יציאה למלחמה שרת ערער. ״היא לא הייתה הכרחית״, אמר לי ב-1960. כאשר לחצתי עליו בנושא זה, הודה כי ייתכן שב-1956 לא היה אפשר להימנע מפעולת-נגד, אבל טען כי את המתח שהצטבר בין 1953 ו-1956 היה אפשר להפיג במידה קיצונית מכוח מדיניות אחרת:

״כל פעולה ערבית בקו הגבול הופרזה והוליכה לפעולת גמול ישראלית וזו, בתורה, הוליכה להחמרה מתמדת ולהסלמת הסכסוך״.

להמחשת טיעונו העלה שרת את הדוגמה הבאה: עדר כבשים משובחות נגנב מקיבוץ עין השופט ב-4/10/1955. הרמטכ״ל דיין תכנן פעולת גמול, שלדברי שרת הייתה עלולה לגרום למות נשים וילדים - בגלל כבשים. אופיינית לו הייתה אמירתו:

״יכולתי לראות לנגד עיני את הכותרות בעיתונות העולמית״.

כראש ממשלה סירב שרת לאשר את הפשיטה ואילו ״דיין בערה חמתו״. כעבור יומיים, הודות למעורבות ראש מטה משקיפי או״ם גנרל ברנס, העדר הוחזר. התנהלות ממין זה - סיכם שרת - היא שיכלה למנוע עלייה על דרך מלחמת סיני.[6] רוב הישראלים חולקים על שרת. אבל התקרית חשפה את התהום שנפערה בין שני מקבלי ההחלטות העיקריים באותן שנים ראשונות.

התבטאויותיו של שרת אינן מעטות מאלה של בן-גוריון. ביבליוגרפיה של כתביו שטרם כונסו כוללת למעלה מאלף פריטים. והחלק החשוב ביותר של מורשתו הספרותית, יומן מוקפד שכתב בדבקות לאורך תקופה ממושכת, עדיין אינו נגיש.[7] נאומיו של שרת היו צלולים והגיוניים והצטיינו באיכות ביטוי. שלא כנאומי בן-גוריון, הם נעדרו חזרות ודימויים משיחיים.

דומה, כי שרת היה מחויב לעיקרון ״האי-הזדהות״ במדיניותה הבינלאומית של ישראל יותר מאשר בן-גוריון, שתפיסתו הצרה את האינטרסים של ישראל הייתה מכריעה. הזעזוע של מלחמת קוריאה חייב את שניהם לשקול מחדש את מעמדה הבסיסי של ישראל בזירה הבינלאומית. האוריינטציה הפרו-מערבית של ישראל נתגלתה עוד לפני תום 1950 בהתבטאויות ובמעשים, אך שרת ניסה לשַמר דימוי כלשהו של אי-הזדהות חלקית, כדי שלא להנכיר את ישראל מן ״העולם השלישי״ ולבודד אותה כלפיו. בשלהי 1950 חל שינוי בתפיסת המדיניות העולמית של שרת לאור הקיטוב הגובר בין שני הגושים עקב מלחמת קוריאה. הדבר התבטא במעבר מ״אי-הזדהות״ למדיניות חוץ ״עצמאית״, שלמעשה הייתה יישור קו עם המערב.

אולם השקפתו של שרת על הגוש הסובייטי מעולם לא הייתה זהה עם זו של בן-גוריון, שהייתה בוטה יותר, והדבר בלט בהתבטאויותיו לאורך כל השנים בנושאים כגון עוינות ברית-המועצות לישראל, לציונות וליהדות - פרשות משפטי פראג, ״עלילת הרופאים״, ניתוק היחסים הדיפלומטים עם מוסקבה, הספקת נשק רבתי למצרים ולסוריה ואפילו איומי ברית-המועצות על ישראל במהלך מערכת סיני. גישת שרת, העוינת פחות כלפי הסובייטים, נבעה בלי ספק חלקית מתפקידו העיקרי - דיפלומטיה וניהול קשרי החוץ של ישראל: הסובייטים היו בלתי ידידותיים, אך ישראל לא יכלה להרשות לעצמה את המותרות של התנכרות לא מסותרת כלפי מעצמת-על. תפיסתו של שרת נבעה גם במידה רבה מיחסו החיובי לרוסיה ותקוותו המתמדת כי לאורך ימים, בסבלנות, עשויה המדיניות הסובייטית במזרח התיכון להשתנות.

בן-גוריון, לאור התבטאויותיו בעל-פה ובכתב, החל להכיר בחשיבות ״העולם השלישי״ בזירת המדיניות הבינלאומית רק בסוף שנות ה-50. שרת היה רגיש הרבה יותר ל״עולם השלישי״. היה זה הוא אשר קבע רבות מן ההנחיות האינטלקטואליות והמדיניות לנוכחותה המרחיקה-לכת של ישראל באפריקה, שאותן הפכה גולדה מאיר, יורשתו כשרת החוץ, ליוזמות מדיניות עיקריות מאז 1958 ואילך.

להבדלים בתפיסת הזירה הבינלאומית של בן-גוריון ושרת, אף שהיו מעטים מהנקודות שבהן היו תמימי-דעים, נודעה משמעות מדינית מרחיקת לכת. בתחום זה ניצב האו״ם במוקד הניגוד. שרת עמד על ההזדהות הבסיסית של ישראל עם גוף בינלאומי זה. ב-4 ביולי 1950 אמר בכנסת:

ממשלת ישראל גורסת את האו״ם, בראש וראשונה, כהתאגדות המדינות לערבות גומלין לשם שמירת השלום. ערבות גומלין זאת מקנה זכויות ומטילה חובות. וכשם שממשלת ישראל לא תוותר על זכויותיה ותביעותיה מן הארגון הבינלאומי, כן אינה יכולה להסתלק מהתחייבויותיה לו. התביעות וההתחייבויות כאחת תוקפן קיים ועומד כל עוד קיים ועומד הארגון עצמו.

וב-30 בינואר 1951 אמר בכנסת:

״כמדינה שנתקפה ועלולה להיתקף מחדש, וגם כמדינה שוחרת שלום החרֵדה מאוד מאוד לשלום העולם כולו, כמדינה כזאת אנו מעוניינים בכוחו של או״ם ולא ברפיונו״.

בן-גוריון, כריאליסט, ראה באו״ם מכשיר משני לביטחון ישראל, אך הוא מעולם לא ייחס לו אותה מידה של השפעה על המהלכים המדיניים הבינלאומיים במזרח התיכון, או במקומות אחרים, כפי שייחס לו לרוב שרת.

והיה עוד ניגוד בהשקפותיהם - מודעותו הרבה יותר של שרת לגבי הממד הכלכלי במדיניות החוץ. במקרים רבים, בייחוד בשנים הראשונות, הביע שרת דאגתו נוכח הפער הגדול במאזן התשלומים של ישראל והשלכותיו. בן-גוריון הפגין אדישות אולימפית לבעיות כלכליות. כאשר ניצב אל מול עובדות ממשיות בתחום זה, הגיב כי כוח רצון, תעוזה ונחישות יתגברו בבירור על קשיים יומיומיים אלה. לשרת הייתה תפיסה מאוזנת יותר של מכשירי המדינאות, לרבות מודעות למשחק הגומלין בין הרכיבים הצבאיים, המדיניים והכלכליים. בן-גוריון הדגיש את הרכיב הראשון והתעלם מן השלישי.

ההדגש העיקרי בתפיסת בן-גוריון את ״הערבים״, ומכאן במדיניותו כלפיהם, התבטא בנוקשות ובאי-פשרנות. רק אחרי מלחמת ששת הימים עמד על הצורך המכריע של הערבים בשלום ועל מה שהתחייב מכך באורח הגיוני: מדיניות ישראלית של ויתורים. כאשר הצגתי לפני שרת [ביולי 1960] את תפיסת בן-גוריון כפי שהבינותי אותה, הייתה תגובתו מאלפת:

״הסיכום נכון והקו נכון. אבל אין זה הכל. להפגין חוסן וכוח - כן. אבל יש גם להבין שהערבים גאים ורגישים. הערבים הם עם, לא רק אויב״.

כאשר דחקתי בו להרחיב, אמר כי ההבדל בינו ובין בן-גוריון היה

״בסגנון, לא בתוכן״, ו״בטקטיקה, לא באסטרטגיה״, ״באופן הגישה או בשפה המושתתים על הבנת הערבים״.

לדוגמה הציג את הציפייה שרווחה בקרב ״הבן-גוריוניסטים״ כי מערכת סיני תוליך לשלום. לדידו של שרת, זו הייתה

״אשליה, דבר מופרך - שכן בשעת חירום מתכנסים הערבים סביב מנהיגיהם״.

את ההשוואה החותכת בין תפיסות בן-גוריון ושרת את ״הערבים״ סיפק שרת עצמו בהרצאה מבריקה, שנשא שנה אחרי מערכת סיני. תוכנה ראה אור רק כעבור תשע שנים, אחרי מותו.[8] כתמיד, היה ניתוחו בהיר וכן מבחינה אינטלקטואלית.

תחילה באה גערה מעודנת במחדלם של היהודים באי-הבנת הפסיכולוגיה הערבית:

״אנו היינו כה חדורים הכרת צדקתנו ההיסטורית, שלא נתנו את דעתנו על יחסיותו של צדק זה שלנו מנקודת ראותו של הצד השני. (...) ולא נתנו דעתנו במידה מספקת על עומק התודעה והתחושה הלאומית של העולם הערבי״.

על האמונה המרגיעה, כי רווחה כלכלית היא תחליף ללאומיות, אמר שם:

כאשר ניגשה הציונות אל הערבים בארץ, משום-מה ציפתה מהם שהם יתנו דעתם על טובת ההנאה הכלכלית שלהם ועל הסיכוי להתקדמות חברתית - בהשמטה גמורה של הבעיה הלאומית. מה הייתה ראייתנו כל השנים - לפני היות המדינה? לא ראינו סיכוי ששני שלישים של היישוב הערבי בארץ יקומו וייעקרו פתאום מתוך שטחנו. ראינו חיים בצוותא, איתם, כגזרת גורל. אמרנו: אנחנו מביאים להם ברכה. ההתיישבות היהודית מתבטאת בעליית רמתם הכלכלית. אנחנו ציפינו שהם ימכרו את בכורתם הלאומית בארץ הזאת בנזיד העדשים הכלכלי והחברתי. כשאני אומר לכם דברים אלה, אני אומר אותם מבחינתו של הערבי.

ההיה בן-גוריון מסוגל לחוש אמפתיה זו?

על התחושה הישראלית אחרי מלחמת העצמאות אמר שרת:

הסכם שביתת-הנשק היה הישג בינלאומי עצום בשביל מדינת ישראל. זו הייתה מהפכה גמורה. אבל לא זו בלבד, הוא היה גם עובדה מדינית רבת משמעות. וההסכם הזה הובן כשלב מעבר לקראת הסדר של שלום. הסכם זה חִייב התקדמות לקראת הסדר של שלום. אנחנו כולנו חיינו באמונה שהשלום עומד מאחורי כותלנו; כי ישנה קבלת דין בעולם הערבי; כי זו אומנם, שאלה של זמן, אבל זמן לא רב, שנים אחדות. לא אוציא איש מן הכלל. כולנו חשבנו שכבר נוצר רקע נפשי לקראת שלום בעולם הערבי. בנקודה זו נחלה המדיניות שלנו את האכזבה הגדולה ביותר שלה.

אשליה זו נתחדשה אחרי מערכת סיני, אמר שרת וטען:

שאלת השלום לא תיפתר לא על-פי האינטרס ולא על-פי ההיגיון. זוהי, בתחילת כל ובאחרית כל, שאלה של רצון. זוהי השאלה אם נוצר רקע נפשי מסייע לשלום או, לפחות, אם סולקו מהרקע הנפשי יסודות העומדים לשטן על דרך השלום. אין זה צריך להיות דווקא תהליך חיובי. אבל הכרחי, לפחות, שיתקיים התהליך השלילי - שיסודות נפשיים המפריעים לשלום ישותקו או ייעקרו משורש.

קיימים, אמר שרת, כמה גורמי יסוד בקונסנזוס הישראלי לגבי העוינות הערבית:

יסוד ראשון הוא הביטחון. על שלמות הטריטוריה של מדינת ישראל, על חיי אזרחיה, על רכושם, על אפשרות התנועה, העבודה, הפיתוח - יש להגן ויהי מה. בעניין זה לא יכול להיות ויתור ולא יכולה להיות רתיעה.

יסוד שני הוא בעיית הפליטים הערביים. נדמה לי שאפשר לקבוע כי העמדה הלאומית הכללית היא התנגדות להחזרת הפליטים. ויש לעמדה זו הצדקה הן בטווח קצר והן בטווח ארוך [אך הוא הצביע על הצורך בתוכנית נרחבת לאיחוד משפחות].

ויש יסוד שלישי המקובל על הכלל, ובכלל זה מפלגת ״חרות״: החזון והיעד של המדיניות הישראלית אינו מלחמה עדי עד, אלא שלום עם העמים הערבים שמסביב.

אולם יסודות משותפים אלה, הוסיף שרת, אינם פותרים את בעיית מדיניות היום-יום, וכאן:

קיימות שתי גישות:

גישה אחת אומרת שהערבים מבינים רק לשון של כוח. מדינת ישראל היא כה קטנה, כה בודדת, שאם לא תכפיל את הכוח הממשי שלה במקדם גבוה מאוד של פעילות מופגנת - רעה נגד פניה. מדינת ישראל צריכה מזמן לזמן להוכיח בעליל כי היא חזקה, כי היא מסוגלת ונכונה להשתמש בכוח באופן מוחץ ויעיל מאוד. אם לא תוכיח זאת, יבלעו אותה; היא עלולה להימחות מעל פני האדמה. אשר לעניין השלום - אומרת גישה זו - הוא בין כה וכה מפוקפק. על כל פנים הוא רחוק מאוד. אם יבוא השלום, הוא יבוא רק אם ישתכנעו שאי-אפשר להכריע את המדינה הזאת. יש יותר סיכויים שהשלום יבוא באמצעות שכנוע שבכוח מאשר באמצעות דיבורים על רצונה הכן והאמיתי של ישראל בשלום. בעיית השלום אינה צריכה, לכן, להופיע כשיקול מסייג כאשר עומדת על הפרק שאלה של הפגנת כוח בקנה-מידה גדול למען פתרון בעיית ביטחון שוטף. אם נוסיף לטענות אלה את הנטייה האנושית הטבעית להגיב; אם נוסיף את הרגישות המיוחדת ליהודים - שמא חושדים בהם בחולשה; אם נצרף את קרבת הזמן לתקופת הזוהר של מלחמת הניצחון {ב-1948}, נבין את הגורמים שמהם מצטרפת האווירה המסייעת לגישה זו בנוסף לשיקול המדיני והביטחוני, שהוא רציני מאוד כשלעצמו.

מה אומרת הגישה האחרת? אסור שייעלם מחשבוננו, אף לרגע אחד, עניין השלום. אין זה רק חשבון מדיני. בטווח ארוך זה חשבון ביטחוני מכריע. בלי להפחית בחשיבות שיקולי ביטחון שוטף, עלינו להביא תמיד את עניין השלום במערכת חישובינו. עלינו לרסן את תגובותינו. ועומדת תמיד השאלה: האם באמת הוכח, כי מעשי תגמול פותרים את בעיית הביטחון שלשמה נועדו?

נניח ששלטת הגישה הראשונה. ברור שעל כל מקרה התנכלות צריכה לבוא תגובה. תגובה יכולה להיות רק צבאית. האם שוקלים שתגובות צבאיות, כשהן חריפות יותר מסיבותיהן, מעוררות תהליכים חמורים המרחיבים את הפרץ, הדוחפים את שכנינו למחנה הקיצוני? כיצד ניתן למנוע הידרדרות כזאת? השאלה היא אם מקדישים לכך מחשבה, או שהשתלטה שגרה צבאית ובזה נגמר העניין?

לאור ההתפתחויות בשנים האחרונות יאמרו בעלי הגישה הראשונה: כל שהתרחש היה בלתי נמנע; השנאה הערבית לישראל היא יסוד בל-יימוט; שילוב הסכסוך הערבי-ישראלי במלחמה הקרה הפך חלק מהמציאות העולמית; הסכנה לישראל התגברה בהכרח. אלמלא מעשי תגובה נמרצים היה המצב עוד יותר גרוע, המשבר היה בא עוד קודם, היה מצב חמור ביותר. רק תודות לאותם ניצחונות ביצרנו את ביטחוננו. המצב חמור. איננו אומרים שהמצב נפלא, אבל בנסיבות החמורות שלנו נחלנו, בגישה זאת, הישגים גדולים מאוד.

קשה אומנם לערער על הישגים אלה. אף על פי כן, יכולה להיות גישה האומרת שאילו נקטנו שיטה אחרת, אילו באנו לתפוס את הדבר במיעוטו ולא ברובו, אילו לא הלכנו בשיטת פעולות התגמול בקיביה [דצ' 1953], בעזה [פב׳ 1955] וכו׳, כי אז אפשר שההיערכות בצד הנגדי הייתה שונה. נאצר אולי לא היה נדחף לעסקה הצ׳כית. ברית-המועצות לא הייתה מוצאת פתח מרווח כל כך לחדור למזרח התיכון. אפשר שהיינו סובלים קצת יותר בינתיים, אבל מצבנו הכללי היה פחות חמור.

שרת, לעולם אינטלקטואל המתלבט בחיפוש אחר האמת, שאל:

״אני מביא את שתי הגישות ואיני בטוח שאני ממצה אותן ועושה צדק כלפי שתיהן. מי צדק? אולי ימצאו שצריך היה למזג בין שתי הגישות. אבל כמדינאי, או כמי שהיה מדינאי, אינני יכול להתעלם מהסבך האורגני של הבעיה״.

לבל יתעורר ספק שמא הוא ״בּוּבֶּריסט״,[9] הטעים:

אני שולל שלילה מוחלטת את הגישה, שמותר לדרוש מישראל ויתורים כלשהם למען שלום. אני שולל את ההנחה שאפשר לקנות שלום במחיר ויתורים. אפשר לקנות את השלום במחיר הנאות הדדיות. הנאות הדדיות אינן ויתורים.

אם, למשל, נציע לירדן, שהיא עכשיו סגורה ולה רק מוצא אחד אל הים, בעקבה, לפתוח להם דרך אל הים התיכון, אין בזה שום ויתור אם אני נותן אפשרות מעבר לאנשים ולסחורות ויוצר בחיפה קטע של נמל חופשי. ויתור יהיה אם למען השלום נגביל את העלייה. אלה דברים שאין לדבר עליהם. הם לא יקַרבו את השלום, כי אם נתחיל ללכת בדרך זו, יאמר הצד הערבי: עשר שנים התעקשנו - עכשיו הם מתחילים לרדת במחיר; נתעקש עוד קצת - הם ירדו עוד ועוד.

הוא הסכים עם הכרזתו של בן-גוריון, בשעתו, כי רק בידי המעצמות, עכשיו, להפיג את המתיחות הזאת -

אבל אינני סבור שאפשר לשחרר את מדיניות ישראל מאחריות כלשהי. מוטב לנו שלא נתבטל בעיני עצמנו. יש ערך למה שאנחנו עושים. יש אפילו ערך למה שאנחנו אומרים. העניין מורכב.

ניתוח שפת הדימויים של בן-גוריון מעלה תפיסה של ״אי-אמון מהותי״ כלפי ״הערבים״. ה״בובריסטים״ דגלו בדגם של ״אמון מהותי״. התפיסה של שרת התאפיינה באמפתיה ובעמידה איתנה - ללא נוקשות.

בן-גוריון ושרת פיתחו השקפות נוגדות על העולם, הן במישור הגלובלי והן במישור המזרח התיכוני. תפיסות אלה הוליכו כל אחד מהם ללא מנוס לדגילה במדיניות חוץ ישראלית שונה. בסיכום ניתן לומר, כי הנקודות המשותפות בתפיסת המערכת העולמית של בן-גוריון ושרת היו רבות יותר, אבל הנקודות החלוקות היו חמורות יותר. השוני הבסיסי בהשקפותיהם בשאלות מקומו של האו״ם בזירה המדינית העולמית ובסכסוך המזרח-תיכוני, ובמיוחד בשאלת מדיניות החוץ של ישראל, הטילו צל על כל נקודות השיתוף ביניהם. שכן ההשתמעויות של אי-הסכמות אלה הוליכו לעימות בין דיפלומטיה וכוח זרוע, לבעיית היחס לגורמי חוץ במדיניות ישראל, ועוד. תפיסותיהם לגבי ״הערבים״ אף היו קוטביות יותר, כמתחוור מן הניתוח של ״שתי האסכולות״ -

״השפה האחת שמבינים הערבים היא שפת הכוח״ (בן-גוריון) כנגד ״הערבים גאים ורגישים; הם בני אדם, לא רק אויבים״ (שרת).

במונחי מדיניות זה התבטא במבצעי גמול לעומת ״יצירת אווירה נוחה לשלום״. אין זה מקרה, כי לא בוצעו פעולות גמול גדולות בתקופת שהותו של בן-גוריון בשדה בוקר מינואר 1954 עד פברואר 1955 - אז היה שרת שליט פורמלי במדיניות.

התפיסות הנוגדות הללו לגבי ״הערבים״ הן שהולידו אי-הסכמה בסיסית זו בתחום המדיניות וזו, בתורה, הוליכה ביוני 1956 לקרע בל-יאוחה בין בן-גוריון ושרת. שני האישים ייצגו אז, ואחר-כך, גישות חלופיות לבעיה הקרדינלית של מדיניות החוץ הישראלית - היחסים עם מדינות ערב השכנות. נוסחה צְלֵחה חמקה מהם - והיא ממשיכה להציק ליורשיהם.

פרק 15 - ניסוח החלטות מדיניות עקרוניות (א)

לדוד בן-גוריון כראש ממשלה ושר ביטחון היו שני שרי חוץ, משה שרת (1956-1948) וגולדה מאיר (1963-1956); אשכול כראש ממשלה ושר ביטחון עבד עם שרי החוץ מאיר (1963-1956) ואבא אבן (1968-1966). הן מאיר והן אבן היו נכונים להשלים עם עליונותו של ראש הממשלה בקביעת מדיניות החוץ - מצב מובהק במדינות הדמוקרטיות בעידן שלאחר מלחמת-העולם השנייה. שרת כשר החוץ נהג כך להלכה, אבל פחות למעשה. לכך נודעה השפעה על תהליך קבלת ההחלטות.

יחסי בן-גוריון-שרת היו המורכבים והמשמעותיים ביותר מבחינת קבלת ההחלטות [בהשוואה ליחסי בן-גוריון-מאיר ואשכול-אבן}. אין ספק, הם לא היו שווי מעמד והשפעה. אולם שרת היה מנהיג פוליטי לפני העצמאות, הרבה יותר משרי החוץ מאיר ואבן, ויצא לו שם של המומחה בה״א הידיעה לענייני החוץ של היישוב. בחירתו לשר חוץ ב-1948 נחשבה טבעית בעיני היישוב כולו. הוא תפס את מיומנותו כעולה לאין שיעור על זו של בן-גוריון ולפיכך טען ל״ראשונות״ בתחום זה עם שהבין והכיר בסמכותו העליונה של ראש הממשלה. לא בכדי היו יחסי בן-גוריון-שרת הגועשים והמתוחים ביותר [במישור יחסי ראש ממשלה-שר חוץ} ולשיאם הגיעו בקרע של 1956.

למנהיגה הכריסמטי של ישראל הייתה תפיסה ברורה ונחרצת לגבי תפקידו הנאות של ראש הממשלה בהתוויית מדיניות החוץ. בזיכרונותיו בעל-פה אמר:

הייתי אומר בגלוי כי ראש ממשלה ישראלי חייב להיות גם שר החוץ של עצמו. ענייני חוץ ממש כמו ענייני הביטחון, הם אחד מתחומי המפתח שבטיפול הממשלה. (...) כאשר ממשלות זרות נקטו פעולה, פרסמו הודעות רשמיות, או קבעו מדיניות שהיה בהן כדי להשפיע על ישראל, ראיתי כחובתי וכאחריותי לקבל החלטה בקשר לתגובתנו. עניינים בעלי חשיבות מכרעת הובאו, כמובן, לפני הממשלה להחלטתה. אך הייתי נוהג להביא את עמדתי לידיעת השרים. אם עמדתי לא התיישבה עם עמדתו של שר החוץ, היה יכול לקבל את דעתי או להביא העניין לדיון בממשלה. אני מסכים שייתכן כי לא תמיד היה הדבר מקובל על משה שרת. אני מניח כי היה לו קל יותר אילו הייתי ממעט להתעניין בניהול היומיומי של משרדו כדרך שנהגתי, נאמר, במשרד העבודה או במשרד הדואר. במשרד החוץ אכן נהגתי באורח שונה.[10]

את אופי יחסיו עם שרת בתהליך המדיני הגדיר בן-גוריון באוזני מחבר ספר זה בכנות אופיינית:[11]

אני תמיד הייתי מעורב בענייני חוץ. כאשר הייתה בעיה רצינית, שר החוץ ואני היינו דנים בה. ענייני יום-יום הנחתי לשרת. הוא היה בקי בפרטים והוא היה ישר. הוא תמיד יידע אותי. כאשר היו חילוקי דעות, הוא קיבל את דעתי. לפעמים הוא חלק עלי בישיבות הממשלה. עד ששרת נעשה ראש ממשלה הוא מעולם לא קיבל החלטות חשובות לבדו. אחרי שנעשה ראש ממשלה [בן-גוריון חזר לממשלה כשר ביטחון תחתיו בפברואר 1955], אמרתי לו שלעולם לא אפעל בלי הסכמתו. כאשר היה מדובר בפרטים, אני קיבלתי את דעתו. כאשר הייתה שאלה עקרונית, הוא קיבל את דעתי, אם כי אולי לא הסכים אתי. כך היה גם בהנהלת הסוכנות היהודית לפני המדינה.

שרת ראה את יחסיו עם בן-גוריון בתהליך המדיני באופן שונה לגמרי. היה לו - אמר לי ב-1960, ארבע שנים אחרי התפטרותו מן הממשלה - מרחב ותחום לשיקול בקבלת החלטות (טקטיות) ובמימושן:

״כמובן נועצתי בראש הממשלה בעניינים בסיסיים (אסטרטגיים) בטלפון, או פנים אל פנים״.

בדרך כלל, העניין יושב ביניהם לשביעות רצון שניהם, ולא לעתים רחוקות תיקן שרת או שינה את דעתו של בן-גוריון במהלך שיחות שכאלה. במקרה של מחלוקת, וכאשר שרת היה נחוש בדעתו, הוא הביא את העניין לדיון בממשלה. ושם הפעולה המוצעת - פשיטת גמול - סוכלה לעתים.

״בן-גוריון לא שבע נחת באותן פעמים״ שעלה בידי שרת לגייס רוב יוני, ואילו בן-גוריון אמר על אותם מקרים: ״זה לא היה אכפת לי״.[12]

שאלת העיתוי, המשיך ואמר לי שרת, הייתה מקור שכיח לעימותים שכן בן-גוריון היה אדיש להשתמעויות בזירת החוץ, ואילו לו, לשרת, זה היה ״אכפת מאוד״. כדוגמה לזלזולו של בן-גוריון ב״גורם החיצון״, הציג שרת את פשיטת כנרת בלילה אור ל-12 בדצמבר 1955, בעת שהוא נשא ונתן עם שר החוץ דאלס על רכישת נשק אמריקני. לפני כן הוא יידע את בן-גוריון במברק, כי הובטחה תשובה בתוך ימים מספר.[13] בו בערב שיגר בן-גוריון כוח פשיטה אל מעבר לגבול הסורי:

״המשא-ומתן [קבע שרת] עלה בעשן״.

שרת העלה תקרית זאת,[14] שאותה הגדיר ״מעשה שפל״, בוועדה המדינית של מפא״י - המסגרת הבכירה של מנהיגות המפלגה השלטת, אבל הנזק שנגרם, אמר לי, היה בלתי הפיך.

בהקשר זה עמד שרת על כישוריו של בן-גוריון בתחום מדיניות החוץ:

הוא נעדר מיומנות וחריפות אבחנה. הוא אינו שוקל עד הסוף את כל ההשלכות וההשתמעויות של מעשה או הצהרה. למשל, אמירתו כי ״ישראל היא חלק מאירופה״ - הברקה מבית מדרשו של שמעון פרס - סותרת את דימויה של ישראל כחלק של אסיה וחותרת תחת מעמדה בעולם האפרו-אסייני. בן-גוריון מסתמך על שיפוטו-הוא הרבה יותר מאשר על יועץ כלשהו. הוא מוקף אנשים קטנים, שאינם ראויים לאמונו. מוחו הוא זרקור רב-עוצמה הממוקד תמיד בנקודה מסוימת אחת, ומכיוון שכך השטח שמסביב לה לוט באפלה אף ביתר שאת. עניינו נתון אך ורק לנושאים ותחומים ספורים: הגורם המציק דרך קבע - רוסיה; אתגר הקבע - אמריקה; הידיד לאורך ימים - צרפת. אולם הוא אינו בקי כהלכה בענייני חוץ בכללותם.[15]

מזכירו המדיני של בן-גוריון באותם ימים ציין, כי שרת נהג שלא להיוועץ בראש הממשלה

״פעמים תכופות מדי - ועשה זאת רק כאשר העריך את הבעיה כחשובה״.

במקרים אלה השתמש בשלושה אפיקים:

באמצעות מזכירו המדיני, שהתקשר עם מקבילו במשרד ראש הממשלה;

בכתיבה לבן-גוריון;

ובשיחה עמו פנים אל פנים.

שרת, הוסיף המזכיר, ראה את הנושאים הבאים כמחייבים התייעצות:

מֶסֶר מראש ממשלה או משר חוץ;

כל ענייני או״ם הנוגעים לישראל וכן שאלות שנויות במחלוקת, כגון קבלת סין העממית לאו״ם וה״אפרטהייד״ (״הם היו עוברים יחד על העניינים לאחר שהם נדונו תחילה בהנהלת משרד החוץ״)

וכל בעיה חשובה שעורר נציג ישראלי בחו״ל.

״שרת ראה את עצמו כקובע ראשי של מדיניות החוץ, לא כטכנאי בלבד. אבל הוא ידע שעליו ללכת אל ראש הממשלה ולקבל את אישורו בעניינים רבים״.[16]

בתוך משרד החוץ דמה הליך קבלת ההחלטות לסמינר אקדמי, שמשתתפיו חתרו לשכנע זה את זה בנימוקים תבוניים. הנהלת המשרד - המנכ״ל ועוזרו, היועץ המשפטי והיועץ המדיני ועוד, אישים כוולטר איתן, שבתאי רוזן, ראובן שילוח, גדעון רפאל, ליאו כהן - הייתה מסגרת דיונים פעילה ותוססת בימיו של שרת.

שרת ייחס חשיבות יתרה ללשון. מבקריו הגדירו זאת כהעדפת סגנון על חשבון מהות. אחד מבכירי המשרד אמר עליו:

״שרת, כמו אבן, אהב את השפה, היה אמן המילה ונטה להשתעבד לסמליותה. הוא נטה לחשוב שנוסחאות פותרות בעיות. ועם זאת, הוא השתדל להיות אנליטי בהכנת עמדה, אף שלא תמיד עלה הדבר בידו. הוא רצה שהצגת העניין תרשים בהגיונה כשם שתרשים בסגנונה״.[17]

בשלב האחרון של קבלת החלטה במשרד החוץ, נהג שרת להיוועץ בחבורה קטנה אף יותר מזו של מליאת ההנהלה. אחד המשתתפים, לימים מנכ״ל המשרד, נזכר:

״מדי מוצאי שבת הוא היה מזמן שלושה אנשים - ולטר איתן, יעקב הרצוג ואני - ויחד היינו סוקרים את אירועי השבוע הבא לקראת דיווחו בממשלה למחרת הבוקר. הוא היה אומר לנו מה יגיד, והיה מקשיב לתגובותינו״.[18]

כישלונותיו הדיפלומטיים של שרת נבעו מגאוותו - האישית והלאומית. דוגמה בולטת הייתה עמידתו על הדדיות, שגרמה לעיכוב ממושך בהקמת נציגות ישראל בניו-דלהי. כאשר הכירה ממשלת הודו בישראל בספטמבר 1950, היא טענה שאין ביכולתה להקים נציגות בישראל לאלתר, והדבר התקבל בישראל כעלבון ובשלילה. שרת גם טעה בהערכת חשיבותה של סין הקומוניסטית והגזים בהערכת התגובה השלילית האמריקנית כאשר, בגלל דיחויים, שם קץ ליוזמה הסינית לקשירת קשרים דיפלומטיים ב-1955. והיו טעויות נוספות.

שרת השיג רבות בזירה הדיפלומטית בשנותיה הראשונות של ישראל. יותר מכל אישיות אחרת הוא שהשיג את תמיכת האו״ם, מעצמות-העל ודעת הקהל בשלושה עניינים חיוניים:

החלטת החלוקה בנובמבר 1947;

הכרת מוסקבה ווושינגטון במאי 1948

וקבלת ישראל כחברה באו״ם במאי 1949.

מהותית, העניקו אלה לישראל לגיטימיות במערך העולמי ומכוח זה הקלו על צה״ל ועל ראש הממשלה ושר הביטחון לעשות את שלהם.

שרת היה גם האדריכל הראשי של משרד החוץ. והודות למדיניות האי-הזדהות עלה בידו לקיים את התמיכה המתמשכת של ארה״ב ושל בריה״מ לתקופה קצרה - עד שמלחמת קוריאה הציבה לפני המדינה החדשה את בעיית הבחירה ההכרחית.

חרף כל ההישגים הללו אולץ שרת להתפטר מכהונת שר החוץ ביוני 1956. זה היה הקרע החמור ביותר בזירה המדינית, שכן הוא סימל את ניצחון התדמית ה״בן-גוריוניסטית״ ונגזרותיה: הגמול הצבאי והנוקשות המדינית. מאז ואילך היה דימוי זה שליט מובהק באליטה העליונה של ישראל. משום כך ראויה פרישת שרת מן הממשלה לעיון מדוקדק.

הסברו של שרת לפרישתו המאולצת ניתן בהצהרתו בכנסת ב-18 ביוני, יום התפטרותו: כאשר הקים בן-גוריון את הממשלה החדשה באוגוסט 1955, הוא ביקש שלא להשתתף בה.

״היה לי חשש מבוסס כי שיתוף הפעולה בין חברי דוד בן-גוריון כראש הממשלה וביני כשר החוץ לא יעלה יפה הפעם, והייתי סבור כי מוטב לי לשחרר אותו ואת הממשלה מסיבוכים מיותרים. ראש הממשלה דחה אז את סירובי להיכנס לממשלה ונוכח העמדה שנקט נסתתמו טענותי״.

בהידרשו לעיקר העימות, אמר שרת כי בעשרת החודשים האחרונים

״הועמד שיתוף הפעולה בינינו כמה פעמים במבחנים לא קלים [רמז לפשיטת כנרת בדצ' 1955, בין היתר] אשר התגברנו עליהם תוך מאמץ לשמור על השותפות בינינו. אולם בשבועות האחרונים התברר לי כי התפטרותי היא בלתי נמנעת. מצב זה נוצר ללא כל קשר עם איזו בעיה מדינית מיוחדת שעמדה על הפרק באותם הימים או עם איזה מאורע או תקרית כלשהי, אלא לאחר שיחה גלוית-לב עם ראש הממשלה ב-3 ביוני, נוכחתי לדעת לחלוטין כי הישארותי בממשלה אשר הוא עומד בראשה איננה אפשרית״.

שרת רצה להתפטר מייד. בן-גוריון הפציר בו לדחותה. כעבור ארבעה ימים בן-גוריון התרצה. לפי שדוּוח, התנהל בממשלה ויכוח סוער. שר המשפטים פנחס רוזן קרא להתפטרות הממשלה כולה נוכח חשיבות משרד החוץ. שרי מפ״ם ו״הפועל המזרחי״ שללו את האופן שבו הוכרעה התפטרות שרת ואת הצגתה בממשלה כעובדה מוגמרת.[19]

התפטרות שרת הייתה אירוע מרעיש שעורר תגובות בעיתונות פנים וחוץ ובכנסת. בן-גוריון הכחיש כי רצה להיפטר משרת, או כי הציע לו לשמש מזכיר כללי של מפא״י. לאמיתו של דבר, טען, באוגוסט 1955 הוא עמד על כך ששרת יצטרף לממשלה דווקא בשל חילוקי הדעות שביניהם. אולם אחר כך, כאשר המצב הביטחוני החמיר יותר, נדרש תואם מלא בין שרי החוץ והביטחון בד בבד עם מנהיגות שונה במשרד החוץ.

במבט לאחור נראה שעיתוי צעדו של בן-גוריון היה כרוך במערכת סיני, שאז הייתה נתונה בשלבי תכנונה.[20] בן-גוריון חשש שמא יעלה בידי שרת לסכל החלטה גורלית זו על-ידי גיוס רוב קטן בממשלה נגדה - בדיוק כשם שעלה בידו למנוע בעד ביצוע כמה פשיטות גמול ב-1956-1955. הסברו של בן-גוריון מקץ עשור כמעט היה מרוכך בניסוחו אך לא השתנה ביסודו:

לבסוף נפרדו דרכינו, ועלי להודות שהדבר הושפע על-ידי הבדלים שבאופי, שעשו את עבודתנו יחדיו לקשה, אף כי כיבדתי מאוד את מהלך השירות החשוב, הממושך והגא ששירת את העם ואת הארץ לפני קום המדינה והן אחר כך. (...) אני הבאתי את זה לפני המפלגה. הייתי מוכן לפרוש. אבל המפלגה החליטה להשאיר אותי ושרת התפטר. זה היה מכאיב, אבל דברים כאלה בלתי נמנעים בחיים הפוליטיים.[21]

ההחלטה על הדחת שרת התקבלה תחילה במסגרת ״חברינו״ (שרי מפא״י וחבריה בכנסת, שם אמר בן-גוריון לחבריו, כי שרת צריך ללכת או שהוא עצמו יתפטר. ואז

״זלמן ארן ופנחס ספיר הלכו אל שרת ושכנעו אותו שעליו להתפטר״.[22]

וגולדה מאיר, שהעידה על משבר זה ב-1966, אמרה:

״שרת נפגע עד מעמקי נפשו בשל הוצאתו ממשרד החוץ. בן-גוריון אמר אחרי מותו של שרת: 'אני יודע שזה פגע בשרת. זה פגע גם בי, אבל היה עלי לשקול זאת כנגד ביטחון המדינה'״.[23]

עיקרו של המשבר ביחסי השניים, כפי שהוצג על-ידי גיבוריו עצמם, אושר בידי עמיתים ועוזרים רבים שדיברו בגילוי לב על ״היפרדות הדרכים״. יצחק נבון סיכם את התייחסותו של בן-גוריון לשרת כך: ״הוא כיבד אותו כאדם ישר וכן, אדם בעל ערכי מוסר נעלים, מבריק, מאורגן היטב ומצטיין בחשיבה מסודרת, אבל נעדר חלוציות, תכונה חיונית בעיני בן-גוריון. הוא התייעץ תכופות עם שרת כשר החוץ שלו, אבל ההתנגשות הייתה עמוקה - במזג, באופי, בהשקפה מדינית ובסגנון״.[24]

דוד הכהן, שהכיר את שרת היטב, אמר שבן-גוריון התעמת עם שרת בעיקר בתפקידו כשר ביטחון, יותר מאשר כראש ממשלה:

״בן-גוריון קבע, ושרת דחה את קביעתו, כי לביטחון מעמד עדיף על פני מדיניות החוץ, או, נכון יותר, ששיקולי ביטחון הם שצריכים לקבוע את מדיניות החוץ".

בקצרה, הייתה פה התנגשות של אינטרסים מוסדיים.

"אבל היו גם מקורות אחרים לחיכוך - אישיות, אופי וגישה בסיסית למדיניות. שרת לא קיבל את ההשקפה, שאיום בכוח או הפעלת כוח הם האמצעי לפתרון בעיות. ההתנגשות הייתה עמוקה ומורכבת״.[25]

הקרע בין בן-גוריון ושרת התרחש סביב שתי סוגיות שהיו כרוכות יחדיו -

היחסים בין משרד הביטחון ומשרד החוץ,

והגישה האקטיביסטית לעומת הגישה הדיפלומטית בתחום מימוש מטרות החוץ של ישראל.

את הסכסוך ניתן לראות במסגרת השוני בתפקוד ובסולם הזמן. בן-גוריון היה אחראי לכל מדיניות שהייתה כרוכה בעימות בין ישראל ואויביה הערביים. סמכותו של שרת הייתה פרוסה על הדיפלומטיה השגרתית של ישראל - יחסים עם האו״ם ועם מדינות שונות, לרבות מעצמות-העל. מאז 1949 ועד 1953 הדגש היה על התחום הדיפלומטי, ולפיכך מילא שרת תפקיד בולט שהוערך מאוד. אך ככל שמצב הביטחון התערער מאז 1954 ואילך מבחינתם של בן-גוריון, דיין ובכירי צה״ל בכלל, גברה והלכה עוצמת ההתנגשות בין שתי הגישות. שרת, שהדגיש את מדיניותו המתונה, הדיפלומטית, הצליח לסכל לפחות ארבע יוזמות של בן-גוריון-דיין לביצוע פעולות גמול. בן-גוריון, מודאג נוכח ההשתלשלויות האפשריות בתחום הביטחון לאורך ימים, החליט ב-1956 כי שרת נעשה מכשול רציני על דרך ביצור האינטרסים החיוניים של ישראל.

היה זה אחרי הפשיטה על קיביה {ב-15/10/1953} ששרת החל להביא את הצעות משרד הביטחון ו/או צה״ל למבצעי גמול ל{דיון ולהחלטה ב} ממשלה. כל עוד היה בן-גוריון ב״פרישה״ - והוא, שרת, ראש ממשלה - הייתה ידו על העליונה פעמים רבות אף שבן-גוריון שימר בידו סמכות כללית עליונה.

אחרי שובו של בן-גוריון לממשלה בפברואר 1955, תחילה כשר ביטחון בלבד, החריף העימות ביניהם במידה גוברת והולכת, שכן שרת סיכל את מגמותיו של בן-גוריון.[26] כל זה החריף בשל מאמציו של בן-גוריון לקיים בידי משרד הביטחון שליטה ישירה על ענייני שביתת-הנשק. שרת התנגד לכך ונחל ניצחון, אבל רק במישור הפורמלי: הפרות הסכם שביתת-הנשק טופלו בדרך כלל ישירות בידי בן-גוריון, שהסתייע במיומנויותיהם של אנשי משרד החוץ כפי שמצא לנכון. התפטרותו של שרת לא איחרה לבוא.

בחירת גולדה מאיר ליורשתו של שרת ביוני 1956 שיקפה את ניצחון ה״בן-גוריוניזם״ ואת תוצאתו המדינית: עתה נותרה הדרך למערכת סיני ללא מכשול. ואכן, הכל היו תמימי דעים אז וכעבור זמן, כי בן-גוריון ביקש - ומצא - שר חוץ שיוציא לפועל את הוראותיו ללא עוררין.

היחסים בין ראש הממשלה ושר הביטחון ובין שר החוץ במישור קביעת המדיניות הגבוהה הוגדרו כ״מאזן משתנה״ בין ארבעה זוגות:

בן-גוריון-שרת;

בן-גוריון-מאיר;

אשכול-מאיר;

אשכול-אבן.

בתקופת בן-גוריון-שרת הם התאפיינו בתחרות, חיכוך ואוריינטציות מנוגדות.

חיכוך ויריבות בין שני המשרדים, בעוצמה שידעה עליות ומורדות לאורך ציר הזמן, היו תופעה מתמדת. בניסוח בוטה,

השקפת ממסד הביטחון הייתה: ״הם מדברים ואנחנו עושים״.

הגישה שרווחה בקרב מקצועני משרד החוץ הייתה: ״הם פועלים כאילו שום דבר אחר לא קיים - בעולם או בתוך ישראל״.

ההתנגשות לא הייתה נטולת סממני מרירות בתקופת בן-גוריון-שרת, בייחוד בשנים 1956-1953, וביסודה עמדו שלושה גורמים כרוכים זה בזה:

גורם אישי,

גורם מדיני,

גורם מוסדי.

כללית, הסכסוכים האישיים היו שלובים בגישות שונות למדיניות ובמאבק על זכות ההחלטה. כבר מראשית ימי המדינה השרו ראשי צה״ל, ובייחוד משה דיין, יחס של בוז למשרד החוץ בקרב הקצונה. ״הברנשים של הקוקטייל-שמוקטייל״ היה כינוי קבע שסימל זלזול זה. ויחסו של בן-גוריון כשר הביטחון נוסח בידי עוזריו ומבקריו כאחד:

״אנחנו לא משלמים לדיפלומטים שלנו כדי שיאכלו סטייקים וישתתפו במסיבות קוקטייל; הג׳וב שלהם הוא להסביר את המבצעים שלנו. אנחנו לא פועלים כדי לחסוך מהם מבוכות״.

בשורשה של גישה זו נמצא ביטחונו של בן-גוריון, כי כל פעולה ישראלית ניתנת לתירוץ בתנאי שתקצור הצלחה.

אנשי הצבא ופקידי משרד הביטחון זלזלו בשיטות משרד החוץ וברכרוכיותו ובהתחשבותו כביכול ב״גויים״. הם האשימו את משרד החוץ בהתמקדות בתגובות גורמי חוץ ובכך שלא העלו תרומה למימוש המטרה החיונית של מדיניות החוץ - ביטחון. הדוגמה המסורתית של הניגוד בין ביצועי שני הגורמים, שהייתה שגורה בפי אנשי הביטחון, הייתה:

״שגריר ישראל בפריס לא השיג אקדח אחד לישראל. כל מה שהוא עשה היה ללכת למסיבות קוקטייל, אבל פרס ואנשיו [בצרפת] הצליחו להביא את הסחורה״.

בעיני הצבא היה משרד החוץ ספוג ב״שָרֵתיזם״[27] - מדיניות הזהירות והדאגה המופרזת מפני ״גורם החוץ״. ולעולם הייתה הטענה העיקרית של ממסד הביטחון כי כל עוד נתונה ישראל במצור, מן ההכרח שמשרד הביטחון יישא באחריות העליונה למדיניות בכל תחומי הביטחון - לרבות חלק ניכר ממדיניות החוץ. עוזריו של שרת במשרד החוץ היו תמימי דעים בהגדרתם את שרת כמי שקיבל עליונות זו בכללותה, אבל חתר לתיאום יעיל יותר ולשילוב נאות של מדיניות צבאית ומדיניות חוץ. לחתירה זו התייחסו הצבא, משרד הביטחון ובן-גוריון באדישות.

פרק 16 - ניסוח החלטות מדיניות עקרוניות (ב)

מ-1954 עד אמצע 1956 ניכר תהליך שמכוחו נעשתה הממשלה, בשל כמה סיבות, גורם חשוב בקבלת החלטות הן בתחום מדיניות החוץ והן בתחום מדיניות הביטחון. כל שנת 1954 היה בן-גוריון ב״פרישה״ ושרת, אז ראש ממשלה ושר חוץ, הביא את כל בעיות מדיניות החוץ החשובות לדיון בממשלה. עם שענייני ביטחון היו בסמכותו של שר הביטחון פנחס לבון, והשפעת בן-גוריון הורגשה באמצעות הרמטכ״ל דיין ומנכ״ל משרד הביטחון פרס, עלה בידי שרת - מכוח תמיכת הממשלה - לעמוד בלחצים לביצוע פעולות גמול, ובתוך כך רכשה הממשלה השפעה על החלטות בדרג אסטרטגי. מצב זה לא התפוגג בשובו של בן-גוריון בפברואר 1955. בשלב זה חרגה ההתנגשות בין בן-גוריון ושרת בסוגיית הגמול מחדרי-חדרים. שרת העלה בדיוני הממשלה את הסתייגויותיו מיוזמות ראש הממשלה, והללו סוכלו לא אחת ברוב זעיר של שבעה נגד שישה, שהיה מורכב משניים-שלושה שרי מפא״י ומן השרים הדתיים והפרוגרסיבים או הליברלים העצמאים. אחד מן הסיכולים הללו אירע כאשר הציע בן-גוריון באוקטובר-דצמבר 1955 לכבוש את שרם א-שיח'. במקרה אחר, קודם יותר, נדחתה הצעת בן-גוריון {לממשלה ב-26/9/1948} בימי מלחמת 1948 לכבוש שטח באזור חברון, פרשה שראש הממשלה בן-גוריון המאוכזב הגדירה לימים כ״בכייה לדורות״ בשל תוצאותיו של משגה זה.[28]

עם פרישת שרת ביוני 1965 נעשתה שליטתו של בן-גוריון בתחומי מדיניות הביטחון והחוץ משוחררת מכל אתגר - כפי שהבהיר הליך ההחלטה לצאת למערכת סיני.

פרק 20 - משרד החוץ בפעולה

מוסכם על הכל, שהיו הבדלים ניכרים ביותר בגישותיהם ובהתנהלויותיהם של שרי החוץ הישראלים בתחום הליכי קבלת החלטות בתוך המשרד. לצורך השוואה יובאו להלן שלוש בחינות:

1. דרגת ריכוזיותה של סמכות קבלת החלטות: שרת היה שר החוץ הריכוזי מכל, כפי שניתן לצפות ממי שיָסד את משרד החוץ. ואכן הוא שקיבל כל שנות כהונתו את מרבית ההחלטות אף בעניינים פעוטים. גולדה מאיר הייתה שנייה לו מבחינה זו ואבא אבן - אחרון.

2. טווח התעניינות: שרת בלט ביותר מכל עמיתיו גם מבחינה זו. הוא הפגין את קשת המעורבות בפרטים ועומק ההתעניינות הרחבה ביותר בהם. מאיר הייתה שנייה בשני תחומים אלה ואבן מיקד את התעניינותו בנושאים עיקריים ספורים.

3. היוועצות: שרת כינס דיוני סגל בתדירות הגבוהה ביותר, ואבן בתדירות הנמוכה ביותר. שרת כיבד אינטלקטואלים וכרה אוזן לחוות דעתם של פקידי המשרד - ״הוא רצה לדעת מה חושבים אנשים זולתו״. אבן היה בעל הביטחון העצמי הרב ביותר ואילו מאיר הסתמכה במידה ניכרת מאוד על דעותיהם של עוזריה במשרד, בייחוד בשנותיה הראשונות בתפקיד.

מאיר הייתה תלויה בזולתה יותר משרת או מאבן,

״אבל בהחלטות מדיניות חשובות היא הסתמכה על אינסטניקט״,

אמר אחד מאנשי המשרד. אחר אמר עליה

ש״היא חשה אי-אמון מסוים כלפי אינטלקטואלים משכילים מדי״.

״אנו מעולם לא חזרנו לשיטתו של שרת, לבחינה אמיתית של דעות תוך כדי דיון ברמה גבוהה, ששרת נהג להיזקק לה״,

קבל שלישי. עובד שהתנסה בעבודה עם כל שלושת שרי החוץ הוסיף:

״לשרת הייתה סקרנות שלא ידעה שוֹבעה. הסקרנות של אבן הייתה סלקטיבית, ולגולדה מאיר היו דעות נוקשות״.

״שרת״ - נזכר ותיק אחר - ״הכיר אישית כל אחד מעובדי המשרד בשמו, בקלסתר פניו, בפרטי בני משפחתו. הוא התעניין בתנאי חייו של כל אחד. הוא התייחס לסגל משרד החוץ כאל משפחה אחת גדולה - משפחתו המשרדית. לא כן האחרים״.

הערות