משתולל הזעם וצורב העלבון..., יחיעם וייץ - 13/1/1996
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  משתולל הזעם וצורב העלבון..., יחיעם וייץ - 13/1/1996


13/1/1996

יחיעם וייץ

 

משתולל הזעם וצורב העלבון...

 

 

מתוך: "דבר", מאמר זה הוא עיבוד הרצאה בערב עיון למשנת משה שרת, ב-11/12/1995

 

משה שרת כתב את יומניו האישיים במשך ארבע שנים בדיוק. הוא החל בכתיבתם ב-9 באוקטובר 1953 והדף האחרון שנכתב ביומן הוא מ-28 בנובמבר 1957. בארבע שנים אלה חל שינוי חד ודרמטי במהלך חייו: כשהחל במלאכת הכתיבה היה שר החוץ של מדינת-ישראל, שני בהיררכיה השלטונית רק ל"אב המייסד" דוד בן-גוריון. היה זה זמן קצר לפני שהגיע לפסגת השלטון והפך לראש ממשלתה השני של מדינת ישראל. כשחדל לכתוב את יומנו היה שרת אדם מריר, מבודד ומיוסר, שהקריירה הפוליטית שלו בעצם מאחוריו, שחש כי טובי ידידיו זנחוהו והפקירוהו. היה זה אחרי הדחתו הברוטלית ממשרד החוץ ביוני 1956, הדחה שמבחינתו הייתה פצע שותת דם וטראומה שממנה בעצם לא התאושש לעולם - עד יומו האחרון.

מדוע החל שרת בכתיבת היומן? בשורות הראשונות הוא מסביר מדוע למרות סדר יומו העמוס החליט לנסות ולהעלות על הכתב את הקורות אותו. הסיבה לכך היא דחף שמקורו בתחושה ובמודעות, כי הוא שותף מרכזי למעשים הרי-גורל ועֵד מלך לאירועים היסטוריים שזכרם הולך ונמוג, הולך ומיטשטש. מעבר לזה, לפנינו ביטוי לתשוקה המקננת בלב כולנו להתגבר על אימת הזמן השועט ולהעניק להרף העין החולף ממד של נצח באמצעות העט והנייר. ובלשונו של שרת:

"אני מתחיל לכתוב יומן על פי דחיפת יצר פתע לרשום לזיכרון משהו מזרמת האירועים הסואנת שמהווה את חיי. יצר זה התעורר בי כמה וכמה פעמים, בייחוד בימים דחוסי מעש ומתוחי חוויה, אך נבצר ממני, או לא עצרתי כוח, להיענות לו והחנקתיו בחובי, אמרתי לעצמי - לא אוכל בשום פנים גם לחיות את הדברים, גם להעלותם על לוח - יִכְשַל כוחי מהמבצע הכפול. וכך חלפו מאורעות ומעשים, נעלמו תמונות ונדמו קולות - קצתם, שנשתמרו, דהו בזיכרון ורובם נתפרחו ונשתכחו כליל. איני יודע מדוע ניתן בי העוז דווקא עתה... ספק אם אחזיק מעמד בנוהג זה ואצליח לעשותו קבע. אף על פי כן, הבה ואנסה". (יומ"א, כרך א', עמ' 15).

הסיבה להפסקת הכתיבה הרבה פחות נהירה ומפוענחת. היומן מסתיים בצורה פתאומית - ממש תוך כדי תיאור פגישה עם שמואל אבידור, לימים הרב אבידור הכהן. האיש סיפר סיפור "ממושך ומפורט" על קבוצת אנשים צעירים, חברי "הפועל המזרחי", ויוצאי "בני עקיבא", והנה, תוך כדי התיאור - עוד לפני שהתברר מה הביא את אבידור לשרת - היומן מסתיים ללא כל הסבר. ממש באמצע המשפט וכמעט באמצע המילה - במידה רבה "כמו חדר שעוזבים אותו פתאום", כמילות המשורר.

בארבע השנים שבמהלכן נכתב היומן חל שינוי מפליג לא רק בחייו של משה שרת אלא גם בחייה של מדינת-ישראל. ראשית כתיבת היומן בתקופה שמאפייניה היו אי-שקט ומתח מתמיד בגבולות, וחרדה עמוקה - שלא תמיד ניתן לה ניב וביטוי - ביחס לעצם עתידה ויכולת הישרדותה של המדינה הצעירה. אחד האירועים הראשונים המתוארים ביומן הוא "פעולת קיביה" - אותה פשיטה רצחנית ונודעת לשמצה, עליה כתב שרת ביומנו "פלצות אחזתני למשמע התיאור ברדיו רמאללה של החורבן באותו כפר ערבי" (15 באוקטובר 1953, כרך א', עמ' 41). לעומת זה, כשהוא מפסיק לכתוב, הייתה ישראל בעידן שאחרי "מבצע קדש", אשר לו התנגד בכל כוחו הדל. היה זה עידן שהתאפיין בשקט יחסי בגבולות, בפיתוח מואץ בכל תחומי החברה והכלכלה, ובעיקר בהפנמת המודעות כי מדינת ישראל איננה אירוע חולף ואפיזודה היסטורית אלא תופעה קבועה ויציבה.

יומנו של שרת שונה כמעט בכל מובן-שהוא מיומנו של יריבו הגדול דוד בן-גוריון. זה לא רק משך הזמן - בן-גוריון כתב את יומנו במשך עשרות בשנים; זו גם לא צורת הכתיבה - יומנו של בן-גוריון ענייני מאוד, לעיתים מלא וגדוש עד לעייפה בנתונים על מצב התחמושת, נתוני היבוא או תוצאות הבחירות, ואילו שרת השקיע ביומנו את כל כישרון כתיבתו וגם את יכולתו הפואטית הלא-מבוטלת. זו אפילו לא העובדה שבניגוד לשרת, בן-גוריון כמעט ואינו משתף את קוראי יומנו בעולמו התרבותי והרוחני. זו בראש ובראשונה המוטיבציה הבסיסית לכתיבה.

דוד בן-גוריון, "מונומנט היסטורי שכותב על עצמו אחרי שהוא כבר יצוק מזמן כפסל ברונזה בכיכר העיר", כפי שהגדירו עמוס אילון, כתב בעיקר למען הדורות הבאים, וכדי שמעבר לשיני הזמן יוכל לקחת חלק בעיצוב דיוקנו כפי שישתקף בעיני אותם דורות.

משה שרת היה הרבה יותר צנוע ומינורי. עצם קיום היומן היה בחזקת סוד כמוס, הוא כתב אותו בעיקר למען עצמו ולא עסק בשאלת פרסומו אחרי מותו.

היומן עצמו הפך כלי לפריקת תסכוליו של שרת. כי דווקא באותן שנים, כשהגיע לפסגת הפירמידה השלטונית וכיהן כראש ממשלה וכשר חוץ, דווקא אז מצבו הפך להיות לבלתי-אפשרי. הוא נשא בעול אחריות בלי סמכות, בשעה שבן-גוריון, שישב בשדה-בוקר, הפעיל סמכות בלי אחריות. זה הביא לכך, שתחושתו הבסיסית הייתה כי המערכת שבראשה עמד ועליה הופקד מופעלת, למעשה, על-ידי כוחות גדולים וחזקים הנמצאים לחלוטין מחוץ לשליטתו, ולעיתים גם מחוץ לידיעתו. במצב זה היומן הפך להיות מפלטו היחיד והאחרון - המקום בו הדברים שהציקו לו יכלו לבוא לידי ביטוי מלא וגלוי. ואומנם הוא מלא וגדוש דוגמאות למועקה הקשה ולתחושת אין-האונים החריפה שמילאו אותו. לדוגמה, בינואר 1955 כשהתברר כי אין מנוס מהתפטרותו של פנחס לבון ממשרד הביטחון נכתב ביומן:

"נסתחררה מערבולת בראשי: מה אעשה ומה לא אעשה? האנקוט קו לגזור על השלושה (שר הביטחון פנחס לבון, הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס) לדור גם להבא בכפיפה אחת? הן זה עלול להיות לא רק מאמץ שווא, והצירוף יתפוצץ מייד תחת המועקות שהצטברו ויצרי השנאה והנקם המשתוללים בו, אלא בינתיים תחובל ותשותק כליל פעולת משרד הביטחון והמטה גם יחד, ושואה תתחולל חלילה למוטט ולהרוס את כל בניינו של צה"ל. אך אם תתחיל התזת ראשים - מה ייאמר בארץ ומה יהיה ההד בחוץ, ושוב כיצד תשפיע ההתזה בתוך הצבא? ולבסוף, מי יחליף את השר המסולק? ובאחרית הכל - אנה יפנה המסולק ומה יהיה עם המסולק ומה יהיה אם באמת יסיק [לבון] מסקנה אחרונה [התאבדות שבה איים] מכישלון-חייו הטרגי?" (11 בינואר 1955, כרך ג', עמ' 643).

ביטויי התסכול והזעם גברו אחרי הדחתו מהממשלה, צעד אותו ראה כעוול משווע הזועק לשמיים, שניתק אותו ממפעל חייו - משרד החוץ ושרות החוץ.

ב-24 ביוני 1956, יום א' הראשון שאחרי הדחתו, כתב:

"ביני לבין יומני זה מוטב לי לא לכחד את האמת, ולהודות כי אני שרוי כל הימים האלה במרה שחורה. אני וציפורה מעודדים איש את רעותו. בייחוד היא המעודדת אותי. הבוקר אמרה לי: 'הן משבר זה הוא עניין של שנים וסוף סוף היה מוכרח להתפוצץ'. כלפי חוץ אני מעמיד פנים של התגברות על הזעזוע ומפגין איזון נפשי גמור, אך בלב משתולל הזעם וצורב העלבון. בזוכרי כי זהו בוקר יום א' הראשון בו מתקיימת ישיבת ממשלה בלי השתתפותי, נעכרה רוחי עוד יותר" (כרך ה', עמ' 1487).

 

אולם דרך היומן עולה פן נוסף ושונה באישיותו של משה שרת - לא האיש שעומד במידה רבה חסר-אונים נוכח המציאות הסבוכה והמפותלת, אלא אדם שנאבק בכל כוחותיו למען עיצובה של חברה ראויה וצודקת יותר, ולמצער חברה שאינה מוכנה להשלים עם מעשי עוול הזועקים לשמים. ניתן לטעון, כי מדובר במאבק נאיבי, אפשר אפילו סיזיפי ודון-קישוטי, אך קשה שלא לחוש תחושה עמוקה של יראת כבוד כלפי אדם שנאבק למען נורמות אחרות, בחברה שמצד אחד הייתה כה ספוגה בצדקנות ומן הצד האחר כה שטופה בהלכי רוח שראו בהפעלת כוח משהו שהוא יותר, הרבה יותר, מהכרח שאין לגנותו.

דוגמה בולטת לעניין זה היא פרשת נקמת הדם שביצעו מאיר הר-ציון ושלושה מחבריו לנשק בחמישה נערים משבט בדואי מתוכו יצאו רוצחי שושנה, אחותו של הר-ציון, באזור עין גדי. הארבעה הסגירו עצמם לשלטונות הצבא מייד אחרי הרצח והשאלה שעלתה בעקבות זה הייתה מה יעלה בגורלם ומי ישפוט אותם: צה"ל או המערכת האזרחית?

הנושא שמתואר על ידי שרת כ"תקרית חדשה שאירעה מצדנו, מהסוג החמור ביותר", עולה לראשונה ביומן בשבת 5 במרס 1955, יום אחרי האירוע עצמו. שרת הנסער, שלא התאושש עדיין מפעולת עזה שאירעה רק כמה ימים קודם לכן, חושש כי מעשה זה "עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת, בכל החזיתות: תמול עזה, היום משהו בגבול ירדן, מחר ב'מפורז' הסורי וכן הלאה". מסקנתו הייתה כי חובה להתייחס לרוצחים במלוא חומרת הדין. "אמרתי לעצמי", כתב, "כי בישיבת הממשלה מחר אדרוש משפט פלילי נגד קבוצת הבחורים - אחרת לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים" (יומ"א, כרך ג, עמ' 816-815).

בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת מסר בן-גוריון, שהיו אלה ימיו הראשונים כשר ביטחון, "דוח מפורט ולא כיחד את פרטי המקרה איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית" (יומ"א, כרך ג', עמ' 817).

בסיכום דבריו הציע בן-גוריון להעמידם לדין ואמר כי את נוהל עריכת המשפט תקבע ועדה שתורכב משלושה חברים: ראש-הממשלה, שר-הביטחון ושר-המשפטים. הוועדה התכנסה כבר באותו יום והחליטה להעמיד את הארבעה בפני בית-דין צבאי, אולם כבר באותו ערב התברר כי עניין זה אינו בר-ביצוע. בעקבות מידע זה החליט שרת להעבירם עוד באותו ערב לידי המשטרה, "למען נוכל לפרסם עוד הערב כי נעצרו ארבעה חשודים".

כאן החלה דרך הייסורים של ראש הממשלה. באותו ערב ההעברה נתעכבה משום שהרמטכ"ל [משה דיין] נעלם, ושלושה ימים אחר-כך התברר לו כי הם שוחררו בערבות (יומ"א, 9 במרס 1955, עמ' 824). בהמשך התברר לו כי לא מדובר באירועים אקראיים, אלא במגמה מכוונת של הצבא להשתיק את הפרשה ולהורידה מסדר-היום בלא שהארבעה יבואו על עונשם. כשהארבעה הובאו סוף-סוף לחקירה משטרתית, "לא הודו באשמתם וסירבו בכלל לדבר". המפכ"ל, בעצה אחת עם היועץ המשפטי, החליטו "לפנות אל הרמטכ"ל למען ישפיע על הבחורים שיתנהגו כבני אדם" (יומ"א, עמ' 828).

שרת, שלא הסתיר מיומנו את יחסו החשדני והמסויג לרמטכ"ל משה דיין (כשנודע לו על מינויו כרמטכ"ל כתב כי "כושר המזימה המופלג של הרמטכ"ל החדש יהיה שורש פורה סיבוכים" (יומ"א , 12 באוקטובר 1953, כרך א', עמ' 29), לא התפעל מהחלטת השניים. הוא תמה "מה טעם לבקש טובות מהרמטכ"ל, ואם יש כאן קשר בינו לבין הבחורים, ובנסיבות הנתונות לא ייפלא הדבר - הרי לא יועיל שום שידול ואין לסמוך על הבטחותיו, גם אם תינתנה" (יומ"א, 10 במרס 1955, כרך ג', עמ' 828).

בעוד שרת המודאג מנסה להתמודד עם המצב של "חבלה בפעולת המשטרה וסיכול החלטת הממשלה על עשיית דין בנאשמים", הגיע לאוזניו מידע חדש והעניק לסיפור כולו פרספקטיבה נוספת, ומבחינתו של שרת מבעיתה. התברר לו, כי הארבעה לא פעלו לבדם וכי "כל מבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק [אריאל שרון], מפקד גדוד הצנחנים. הוא צייד את הארבעה [שהיו פקודיו] בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה". כן התברר, כי "אין להוציא מכלל אפשרות שדיין עצמו ידע על המבצע".

בשלב זה הבין שרת, כי מבחינתו מדובר במאבק אבוד מאחר שהמשכו כרוך בעימות חזיתי עם שר הביטחון, שהנושא עלה שוב בשיחה ביניהם. בשיחה טען בן-גוריון, "שחש במתיחות רבה מצדי לגבי כל הפרשה מבחינת שותפות הצבא באחריות", וכי "ידו של הצבא לא הייתה במעל".

תשובת שרת, שנאמרה "לא בלי היסוס - מפחד פן יבולע" [לאחיינו נבות שרת, חייל בגדוד הצנחנים, שסיפר לדודו סודות מן החדר], הייתה כי אריק סייע "למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה".

אולם את הלקח העיקרי שלו מפרשה עגומה זאת, שהיה בעיקרו ערכי וחינוכי, לא העלה בשיחה עם בן-גוריון. רק ביומנו העז להעלות בצורה ברורה וחד-משמעית את משמעותו האמיתית של האירוע, ולהוותנו, הדברים שכתב רלבנטיים בימינו אלה לא פחות מאשר בשעת כתיבתם (13 במרס 1955, שם, עמ' 840):

"בימי ה'הבלגה' בשנות השלושים בלמנו את יצרי הנקם וחינכנו את הציבור בארץ, בכלל זה אנשי השורה [ה"הגנה"], לראות בנקמת דם גירוי פסול בתכלית. לעומת זה, בימים אלה אנו מצדיקים את שיטת התגובה מתוך שיקולים תכליתיים, מבלי להכשיר, חלילה, את עקרון הנקמה לשמה, אבל בלי משים סילקנו את הבלמים הנפשיים והמוסריים מעל היצר הזה, הטבוע בנפש האדם להרע, ועל ידי כך התרנו ואפשרנו לגדוד הצנחנים להעלות את עניין הנקמה לדרגה של עיקרון מוסרי. אכן, מושג זה הוא נחלת חלקים גדולים של הציבור בכללו, וקודם כל של המוני הנוער, אך הוא הגיע לידי גיבוש ואפילו קידוש בגדוד הזה, שהפך מכשיר הנקם הקיבוצי של המדינה. רוחו וחינוכו של גדוד זה הפכו כשלעצמם גורם מגרה וממריץ למעשי תגובה. לעומת זה, בכל פעם שהצעת מעשי תגמול נדחית על-ידי ראש הממשלה, משתרר בגדוד הלך רוח של דיכאון וזעם והוא הופך כולו מַרְחֶשֶת הסתה ובלע נגד השלטון האזרחי. עצם ייחודו של גדוד הצנחנים לביצוע מעשי תגמול עושה את עניין התגובות לשליחות של קבע בשבילו ולמעין צידוק יחיד לקיומו. ממילא הוא תובע לעצמו תעסוקה - בחינת הב-הב. מי יודע אם לא ייהפך הגדוד לרעה חולה שלא תהא לה תקנה אלא בפירוקו כשם שפורק הפלמ"ח בשעתו" (יומ"א, עמ' 840).

גם מעבר לדברים אלה, פרשה זאת לא נתנה לו מנוח והוא ראה בה סמל טורד מנוחה להשחתה, שמקורה לא בעצם קיומו של מצב חירום מתמשך, אלא בקידוש סמלֵי מצב זה: הוא חש חרדה נוראה ממצב של היפוך נורמטיבי שמצא את ביטויו המחריד בהפיכת הרע המוחלט - רצח בדם קר - לטוב לכאורה, לסמל מבורך וראוי של גבורה, גבריות וצבריות. את הביטוי החד, הבהיר והצלול ביותר לחרדה זאת ניתן למצוא בדברים הבאים:

"תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועַם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?" (8 במרס, 1955, שם, עמ' 823).

 

הפן הערכי המוסרי במאבקו בא לידי ביטוי גם בנושאים השייכים לכאורה באופן בלבדי לתחום הפוליטי-צבאי. דוגמה לכך היא פרשת יירוט המטוס הסורי [בינואר 1955]. המטוס יורט על-פי הוראת המטכ"ל, שלא דיווח עליה לשרת, במטרה להביא לשחרורם של ארבעת חיילי "גולני" שנפלו בשבי הסורי בשעה שנשלחו להחליף סוללה במתקן האזנה ישראלי, שהיה צמוד לרשת הטלפונים הצבאית הסורית. אחד מהארבעה - אורי אילן - התאבד בשביו. כשנודע לשרת כי מדובר במעשה של פירטיות אווירית - המטוס יורט במהלך טיסה בנתיב תעופה בינלאומי - הורה לשחררו מייד וללא שום תמורה. בנאום בכנסת ב-17 בינואר 1955 הציג את היבטה העקרוני של הפרשה - מהו דיוקן המדינה בה אנו חיים, וכלשונו:

"סיימתי [את הנאום] בהצגת הברירה אם תהיה מדינת-ישראל של חוק או של שוד - של שיקול וראיית הנולד או של השתוללות יצרים מופקרת. לפי ברירה זו ביקשתי להצביע".

ביטוי אחר לפן זה הוא תחושתו כי חלק מפעולות צה"ל שעליהן דן ואותן היה אמור לאשר, אינן בחזקת הכרח שאין לגנותו אלא פעולות שיביאו להסלמה מיותרת של מעגל הדמים והעיקר - להקרבה מיותרת של חיי אדם רכים וצעירים. לדוגמה, כשנודע לו על התאבדותו של אורי אילן כתב:

"לא הרפתה ממני המחשבה על נער כה צעיר ורך, שהועמד בניסיון אשר לא הוכן ולא הוכשר לקראתו - שנשלח למשימה מסוכנת מבלי ששולחיו האחראים הביאו בחשבון את התוצאות החמורות שהיא עלולה להיות כרוכה בהן, ומשלא עמד במבחן בנקיפות מצפון וביושר לב, החליט כי אין לו מנוס מלשים קץ לחייו" (13 בינואר 1955, שם, עמ' 650).

ראיית העימות בין שרת לבן-גוריון גם מההיבט האתי שלו, מעניקה לנו זווית נוספת, שבאמצעותה ניתן להעריך את האיש ואת יומנו. עיון ביומנו של בן-גוריון, שהרבה להשתמש בצמד המילים "אור לגויים" ו"עם סגולה", מגלה דברים מפתיעים למדי על יחסו להיבטים המוסריים של הפעלת כוח. כלפי אריק שרון, למשל, ניתן למצוא בו גילויים של חיבה ואפילו של הערצה. משה שרת חף לחלוטין מפן זה של עיוורון נעדר-אבחנה מסגולותיו של הישראלי החדש, עיוורון שכה רווח אותה עת. להיפך, כפי שראינו הוא מודע ביותר לכך ש"לפתח חטאת רובץ", שקו התחום בין גבורה וחירוף נפש לבין הרפתקנות, ולעתים גם השחתה מוחלטת של המידות, הוא לעיתים כה דק וכה שביר; שבצד ההערצה המובנת ל"מגש הכסף", לדור שמגן בגופו על עצם קיומה של המדינה הצעירה, חובה לזכור כי בכוח, בכל כוח, קיים ממד של השחתה.

מדוע שרת היה משוחרר מאותו "שיכרון כוח", שלכד בקסמו הממאיר כה רבים וכה טובים? האם העובדה שבעצם היה בן הארץ, שהגיע אליה ב-1906 בגיל 11 וחי פה מילדותו, הביאה לכך שלא היה לו צורך בהערצת ילידי הארץ, "דור ראשון לגאולה"? האם עובדה זאת הביאה לכך שתחושת ההשתייכות שלו למקום, לסמליו ולאנשיו, לא הייתה זקוקה לאישושים ואישורים, שלא אחת משמעותם הייתה התבטלות בפני דמות ה"צבר הלוחם" והתעלמות מצדדיה המבעיתים? מכל מקום, בימים אלה, דווקא בימים אלה, שבמידה כה רבה אין קשים ומרים מהם, כה חשוב לזכור ולהזכיר פן זה באישיותו של משה שרת והיבט זה ביומנו האישי.

 

העתקת קישור