ההכרעה נפלה בלוקסמבורג, אלי ניסן - 19/3/1965
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  ההכרעה נפלה בלוקסמבורג, אלי ניסן - 19/3/1965


19/3/1965

אלי ניסן

 

ההכרעה נפלה בלוקסמבורג

 

 

מתוך: ״דבר״, במדור ״בעקבות הכותרות״

 

ההחלטה העקרונית לכונן יחסים דיפלומטיים עם גרמניה לא נתקבלה השבוע בירושלים. הכרעה זו נפלה, לדעת רבים, לפני כ-13 שנה - וליתר דיוק ב-10/9/1952 - כאשר נועדו בלוקסמבורג שר החוץ הישראלי דאז משה שרת והקנצלר המערב-גרמני ד"ר קונרד אדנאואר לחתימה סופית על הסכם השילומים. אותה פגישה, שנערכה באווירה של שתיקה כבדה ומעיקה, ללא לחיצות ידיים וללא השקת כוסיות אגב חיוכים דיפלומטיים, היא שהולידה למעשה את ההחלטה שנתקבלה השבוע בממשלה ובכנסת.

שוללי הקשרים הדיפלומטיים עם גרמניה היום - שהתנגדו בשעתם להסכם השילומים עד כדי הפגנות אלימות ליד בניין הכנסת - אינם מתעלמים מאותו תאריך היסטורי. הם רואים בו את ראשיתה של ״ההידרדרות המוסרית״, שהגיעה עד לכינון יחסים דיפלומטיים עם ממשלת בון. מחייבי הקשרים עם גרמניה היום - שתמכו גם אז בהסכם השילומים - רואים בהסכם לוקסמבורג מעשה של פיכחון מדיני, שתוצאותיו החיוביות אינן נתונות כיום לערעור.

לאחר שחלפו 13 שנה מתחילת הסכם השילומים, אי-אפשר להצביע עדיין על מכנה משותף בין שתי הגישות:

המחייבים קשרים עם גרמניה רואים לנגד עיניהם עובדה מדינית שאי-אפשר להתעלם מקיומה;

ואילו השוללים קשרים אלה גורסים כאותו רב-חובל טורקי שפסק ״מלטה - יוק!״ ומחק את האי מעל המפה, לאחר שלא עלה בידיו לגלותו בים.

 

דרך זו של ויכוח, הטוענת ללא הרף ״גרמניה - יוק!״, מקוממת את משה שרת, שנטל חלק מכריע בהחלטה על הסכם השילומים:

״ההתנגדות לקשרים דיפלומטיים עכשיו היא או פרי דמגוגיה או תוצאה של גישה בלתי ממלכתית לחלוטין, כאילו עדיין היינו עם ללא מעמד בינלאומי, המשולל אפשרות של פעולה מדינית ומסתפק רק בנתינת פורקן לרגשותיו״.

 

כאשר שמע שרת על החלטת הקנצלר ארהרד לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, התקשר אל ראש הממשלה לוי אשכול ויעץ לו, עצת ידיד, להביא את השאלה להכרעה מיידית וללא שהיות מיותרות. כך, מכל מקום, אומרת השמועה. שרת מוכן רק להודות, כי עמדתו בעניין זה ידועה מכבר, אך

״בהזדמנות אחת הבעתי דעתי בעד הכרעה מהירה, ללא תנאים. אמרתי כי התשובה צריכה להיות - 'הן' חד וחלק להצעה הברורה שהובאה לפנינו״.

 

״ראיתי יחסים דיפלומטיים ככורח גמור״

 

האם סבר משה שרת אז, לפני 13 שנה, כי יש לכונן יחסים דיפלומטיים עם גרמניה?

הייתי בטוח בכך. חייבתי בהחלט קשרים דיפלומטיים. ראיתי אותם ככורח גמור, כתוצאה טבעית של התפתחות היחסים, והייתי בטוח כי היחסים הדיפלומטיים בוא יבואו.

 

כיום הוא מודה, כי לא חשב שהדבר יארך כל כך.

היה ברור לי כי כבוד ישראל והאחריות המוסרית הרובצת על גרמניה מחייבים שהיוזמה לקשירת יחסים דיפלומטיים תבוא מצדה. אבל היה ברור כי אם יוזמה כזו תבוא - טובתה המובנת מאליה של ישראל תחייב להיענות להצעה.

 

כיצד קרה אפוא, שאז לא נקשרו היחסים הדיפלומטיים? לדברי שרת, לא הייתה הצעה מעשית כזו לפני יותר מעשר שנים.

אבל בממשלה הייתה אז רגישות יתרה להלך הרוח ששרר ברחבי האומה נגד יחסים דיפלומטיים. הלך רוח שאני לא גרסתי אותו, ולא אני בלבד. הייתה אז כעין נטייה שלא לדחוק את הקץ בעניין זה.

 

מדוע גרס עמדה בלתי פופולרית כל כך באותה תקופה?

לפי דעתי, הברירה להלכה שעמדה בפני מדינת ישראל הייתה פשוטה, ולמעשה לא הייתה כל ברירה. הברירה להלכה הייתה לא לבוא בשום מגע עם גרמניה. זאת אומרת - לא לסחור עם גרמניה, לא למכור לה תפוזים או מוצרים אחרים; לא לקנות ממנה דבר; לא לקבל שילומים; לא לקחת הלוואות; לא לשלוח אוניות לנמלי גרמניה; לא לקבל תיירים גרמנים, וכן הלאה. תגובה כזו הייתה אפשרית מצד קבוצות אנשים, שאין להם כל הווייה ממלכתית, החיים רק בעולם הרגש ושקועים רק בזיכרונות העבר. ברור, כי גישה כזאת עמדה בסתירה גמורה להווייתנו הממלכתית ולכל הנובע והמתחייב ממנה.

 

הוויכוח הוכרע אפוא בשנים ההן. אומר שרת:

אם נקבע הקו, והוא היה מחויב המציאות - לקבל שילומים, למכור תפוזים, לשלוח אוניות לנמלים גרמניים ולקבל תיירים משם, אזי המסקנה הטבעית מכל אלה הייתה קשרים דיפלומטיים. שכן זהו הדפוס המקובל לעיצוב יחסים בינלאומיים. למעשה, מילאה הנהלת משלחת השילומים בקלן תפקיד של שגרירות, ואפשר היה להעלות על הדעת כי עם חיסול משלחת השילומים ייכונו קשרים בדרג גבוה בינינו ובין גרמניה. יש עניינים המחייבים מגע בדרג גבוה. יש צינורות שרק דרכם אפשר להגן על עניין ביעילות.

 

יחסים דיפלומטיים אינם מסתמלים בעיניו של איש המדינאות במסיבות קוקטייל דיפלומטיות, בנגיגת המנונים ובהנפת דגלים. תחום זה שייך לפרוטוקול. אבל במישור המעשי -

קשרים דיפלומטיים אין פירושם ידידות, אין פירושם ברית, אין פירושם הסכמה, אין פירושם יחסים לבביים דווקא. קשרים דיפלומטיים יכולים לשמש ומשמשים לעתים קרובות אמצעי יעיל מאוד במריבה ובהתנגשות. זוהי הדרך היעילה ביותר להציג תביעה, להשמיע מחאה - לנהל דין-ודברים.

שרת אינו גורס את הצגת בעיית היחסים הדיפלומטיים כניגוד בין השכל ובין הרגש, שבו על השכל להכריע.

 

״תנועה אדירה של המטוטלת״

 

[אומר שרת]:

אינני סבור כי רגש יהודי הוא דבר זר לי, אבל אני כיהודי חושב שרגש יהודי חזק ואיתן בא על סיפוקו מן העובדה שגרמניה פנתה אלינו והציעה קשרים דיפלומטיים. דווקא מי שגורס, כי גרמניה של עכשיו נושאת באחריות לפשעי גרמניה הקודמת, חייב למצוא סיפוק רגשי עמוק בעובדה הזאת. רק לפני עשרים שנה דגלה גרמניה בהשמדת העם היהודי, והנה עכשיו המדינה היורשת של אותה גרמניה פונה למדינת היהודים, לא רק מכירה בה, אלא מבקשת שתבוא עמה בקשרים המושתתים על שוויון בינלאומי. המרחק בין שתי מערכות היחסים הוא עצום ומזעזע. יש לפנינו תנודה אדירה של המטוטלת ההיסטורית. האין כאן סיפוק כביר לרגש הלאומי? שוב לפנינו הוכחה ניצחת, כי תקומת מדינת ישראל היא הניצחון המכריע של ההיסטוריה היהודית על היטלר ומזימותיו. היסטוריה אינה מורכבת רק מהעבר. היא מקיפה גם את ההווה ואת העתיד.

 

מחנה השוללים מעלה טענה, שיש לה אספקט חינוכי: האם כינון היחסים הדיפלומטיים לא ייתן גושפנקה לטשטוש המחיצות בין תחום היחסים המדיניים והכלכליים לבין תחום היחסים החברתיים והתרבותיים? אומר שרת:

יש תמיד אפשרות להביא בחשבון רגישות מסוימת של הציבור. קשרים דיפלומטיים עם גרמניה ודאי שאין פירושם הרגשת אחווה נפשית עם העם הגרמני. אבל ממילא קיימת בעיה של עמידתנו בחזית המדינית בתוך גרמניה. מדינה זו היא כיום מעצמה אירופית. אם נאבה ואם נמאן, יש לה השפעה הולכת וגדלה על החיים המדיניים באירופה ובעולם. האם נפקיר את הזירה הזאת אך ורק לתעמולה הערבית? ברור שעלינו להסביר, לעמוד בשער, להפריך אשמות שווא, כמו בכל גזרה וגזרה של החזית העולמית הקיימת כיום בינינו ובין הערבים. עניין קשירת היחסים הדיפלומטים זה מבצע המשתלב במערכה העולמית הזאת. יש גם בעיה של כינוסים בינלאומיים המתקיימים בגרמניה. אני עצמי השתתפתי לפני כשש שנים במשלחת מפא״י לוועידת האינטרנציונל הסוציאליסטי בהמבורג. אילו אמרנו אז שלא נדרוך על אדמת גרמניה, היינו מוציאים מן הזירה הבינלאומית לא את גרמניה, כי אם את עצמנו. איני יודע עד כמה גרמניה של עכשיו כולה ״גרמניה אחרת״, אבל אני בטוח שישנם בגרמניה אישים רבים וחוגים רחבים המתקוממים בכל נפשם נגד הזוועות של משטר היטלר ומבקשים לכפר עליהן. במה אנו מעוניינים לעתיד לבוא? לחזק את ידיהם של אלה או למנוע מהם כל תמיכה מוסרית? אבל אני מבחין בין היחס הרוחני והמוסרי ליסודות שונים של החברה הגרמנית בימינו, ובין מערכת היחסים בין מדינת היהודים והמדינה הגרמנית.

 

כיצד רואה שרת את יחסי ישראל-גרמניה בעתיד, לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים?

אני שומע, כי יש סיכוי להגיע לידי עמק השווה עם גרמניה בכל השאלות השנויות במחלוקת. לא לי לשפוט עד כמה סיכוי זה מבוסס. אבל נניח שלא נניע לעמק השווה - כי אז יימשך הריב. אני סבור שאת הריב הזה אפשר יהיה לנהל ביתר תוקף ויעילות על רקע הקשרים הדיפלומטיים מאשר בלעדיו.

 

העתקת קישור