15/4/1964
גאולה כהן
בלי הכרזת או״ם לא הייתה מועילה
שום העזה, ולהיפך
את מר שרת שאלנו:
בהזדמנויות רבות קבעת, כי שני גורמים הביאו להכרזת המדינה: החלטת או״ם וההעזה
האישית של בן-גוריון. באיזו מידה לא נתאפשרו החלטה זו והעזה זו על ידי החלטה קודמת
והעזה קודמת של המרד בשלטון הבריטי?
מר שרת: המטרת
עלי כמה וכמה שאלות ואנסה לענות על ראשון ראשון. בהחלט אמרתי כמה פעמים, ואחזור
ואומר באוזניך ובאמצעותך באוזני קוראי ״מעריב״, כי עם כל היות המדינה פרי של עבודת
שלושה דורות חלוציים בארץ, אם לא לדבר כבר על מאות בשנים של געגועים לציון ולהחזרת
מלכות בית דוד, וניסיונות כמעט בכל דור ודור לשוב ולהיאחז, אני רואה את הקמת
המדינה בשלב האחרון והמכריע שלה כתוצאה משולבת של שני גורמים: החלטת או״ם על הקמת
מדינה יהודית בחלק מן הארץ והעזתנו להכריז על המדינה בבוא מועד. שני גורמים אלו
חשובים במידה שווה, כי בלי אחד מהם לא הייתה קמה המדינה: בלי הכרזת או״ם לא הייתה
מועילה שום העזה, ולהיפך.
את הבחנת בין החלטת או״ם לבין החלטת הבריטים לעזוב את הארץ - אין כאן
זה ולא זה, אלא זה ואף זה. יותר נכון: זה בעקבות זה. ליציאת הבריטים מן הארץ היו
בהשתלשלות מאורעות יותר ארוכה כמה וכמה גורמים. השאלה היא מה הביא אותם בשלב אחרון
לידי הכרעה - לקום ולצאת. אני גורס כי לידי הכרעה סופית זו הביאה אותם החלטת או״ם.
החלטת או״ם פירושה דעת קהל עולמית, ואין ערוך לתוקף המוסרי שדעת קהל זו נתנה לנו
בהעזתנו להכריז על המדינה. החלטת או״ם היה בה אתגר ליישוב היהודי בארץ ולעם היהודי
בעולם, בבחינת ״אם לא עכשיו אימתי?״ והיא נתנה מראש הכשר בינלאומי להקמת המדינה
היהודית אפילו באורח חד-צדדי, כביכול, כלומר בלי השתתפות הבריטים והערבים בביצוע
ההחלטה.
עכשיו מילים אחדות על שאלתך: ההעזה של מי? איני זוכר שייחדתי
את ההעזה אי-פעם לדוד בן-גוריון. הרבה פעמים ייחסתי לו תפקיד מרכזי ודגול בהעזה
זאת, ואני מוכן לחזור ולהדגיש זאת גם עכשיו. ברור כי בן-גוריון כבודד, בכוחו האישי בלבד,
בלי האווירה ששררה סביבו, בלי הרוח שפעמה בחוגים מכריעים, לא יכול היה להביא את
העזתו לידי הגשמה.
ועכשיו לשאלה המורכבת מאוד של תפקיד המחתרת. כבר אמרתי כי הייתה
השתלשלות של נסיבות אשר הכשירה את הקרקע להחלטת הבריטים לעזוב את הארץ, אבל שוב
אני מדגיש ומחריף את הקביעה בנקודה אחת: מה נתן את הדחיפה האחרונה והמכרעת? אני
עונה: החלטת או״ם.
ואפרט: המאבק בכל צורותיו, בכלל זה בצורתו החריפה ביותר של טרור,
נמשך זמן לא מועט. נשאלת השאלה: מדוע הכריזה אנגליה על החלטתה לעזוב את הארץ דווקא
ימים מועטים אחרי פתיחת העצרת של סתיו 1947 ולא קודם? הן כאשר פנה בווין למזכיר הכללי של
או״ם וביקשו לכנס את העצרת לדיון בשאלת ארץ-ישראל, הוא לא רמז אף במילה אחת להחלטת
אנגליה לבטל את המנדט ולמשוך ידה מן הארץ. הוא גם לא התחייב באותו מסמך למלא אחרי
החלטת או״ם. ואם לא די היה בהסקת מסקנות אלו ממה שלא נאמר באיגרתו של בווין למזכיר
או״ם, באה תשובת שר המושבות של אז, קריץ'-ג'ונס, על שאלה שהוצגה לו בבית הנבחרים
ואמרה את הדברים במפורש.
קריץ׳-ג׳ונס נשאל: מה משמע הפנייה הזאת אל או״ם - האם פירושה חיסול
המנדט ונכונות אנגליה לצאת? הוא ענה: לא, לא זהו משמע הפנייה. אנחנו רק מבקשים
הדרכה מאו״ם כיצד לנהל את הארץ להבא.
בשיחות פרטיות אחרי כישלון ועידת לונדון בינואר 1947, שבסיומה
הודיע לנו בווין כי כעת לא יהיה לאנגליה מנוס מהגשת הבעיה לאו״ם - ואנחנו הגבנו
״אדרבה, ניפגש שם״ - ניסה קריץ'-ג'ונס לאיים עלי, וכן ניסה איש משרד החוץ הידוע
הרולד בילי לאיים על דוד הורוביץ, כי טעות הרת אסון בידינו אם אנו סומכים על או״ם.
הם טענו כי או״ם זהו מעין מגדל בבל. הכל שם מפורר ומפורד, לא רק שאיש אינו שומע
שפת רעהו, אלא חרב איש ברעהו. לא תתקבל שום הכרעה ובינתיים המצב בארץ ילך מדחי אל
דחי. האנגלים היו בטוחים כי אחת משתיים:
או יאשר או״ם
למעשה את מדיניותו של משרד החוץ הבריטי,
או בכלל לא
תתקבל שום החלטה ברוב דרוש.
ואז, ממילא, בשני המקרים האלה כאחד, תינתן יד חופשית לשלטון הבריטי
בארץ להחמיר לאין שיעור את משטר הדיכוי. רק אחרי שחשבונם זה הופר, נאלץ בווין לקבל
את הדין.
יש לזכור - רבים שוכחים זאת - כי ועדת או״ם (אונסקו״פ), שהציעה את
חלוקת הארץ, אומנם הגישה שני דוחות, של רוב ושל מיעוט, אבל קיבלה פה אחד המלצה
ראשונה אחת, והיא כי המנדט טעון חיסול ועל אנגליה לצאת את הארץ. הרכבה הכלל-עולמי
של ועדה זו - מערב ומזרח, אירופה ואסיה ואמריקה הלטינית, שני דומיניונים בריטיים -
חרץ מראש את דינה של ההמלצה לאישור על-ידי הרוב הדרוש בעצרת הכללית. אנגליה מיהרה
להסיק את המסקנה ממה שנגזר. ימים ספורים אחרי הגשת דוח הוועדה לעצרת או״ם בסתיו 1947 - בערך הזמן
שהיה דרוש לכינוס ישיבת הקבינט הבריטי - הודיע נציג אנגליה באו״ם על החלטת ממשלתו
להסתלק מן המנדט ולנטוש את ארץ-ישראל.
*
נשוב עכשיו לתפקיד המחתרת, ביתר דיוק, לתפקיד שמילא הטרור במערכה
שלנו. כשאנו משקיפים על התפתחות העניינים אחורנית צריך שיהיה ברור לנו, אם ננקוט
לשון מתונה, כי הטרור בשום פנים לא המתיק את חיי המימשל הבריטי בארץ. להיפך, הוא
יצר הרגשה בקרב הפקידות כי חייה תלויים לה מנגד, ובוודאי עורר מחשבות גם בצמרת
השלטון באנגליה על היחלצות מן המצר על-ידי יציאה מן הארץ. אבל גם עכשיו ברור, כפי
שהיה ברור אז, כי עצם חריפותו של הנשק הזה עשתה אותו לחרב פיפיות. סיכונו היה גדול
מסיכויו.
הממשלה הבריטית הייתה נאלצת כמו תמיד, בהמשך כל המערכה, להתחשב בדעת
הקהל, קודם כל הבריטית. מבחינה זו היה הבדל יסודי בין שתי דרכי המרי העיקריות:
ההעפלה והטרור.
בעוד שההעפלה נשאה את הצדק בתוכה וקוממה את דעת הקהל נגד
הממשלה,
לא כן היה הדבר לגבי הטרור. גם הוא העיק מאוד על דעת הקהל,
אבל הוא קומם אותה נגד היהודים. בייחוד חלים הדברים על מעשי הטרור הקיצוניים ביותר
כרציחת לורד מוין ותליית הסרג'נטים. לכן פעלה ההכרה בצמרת היישוב ובנציגות
הציונית, כי הטרור מחבל יותר בתוצאות המערכה המדינית משהוא מסייע לה. וכשאת שואלת
אותי אם אני חושב כך גם היום, אומר: כן, בהחלט, גם היום. כל שיפוט של היום על העבר
הוא שיפוט לפי מערכת הנסיבות שהייתה קיימת אז.
זאת ועוד. אלה הסבורים כי את יציאת הבריטים אנו חייבים בעיקרו של דבר
לטרור, מתעלמים לדעתי משתי אפשרויות.
הראשונה היא זאת:
נניח שעם הגברת הטרור נעשה מצבם של הבריטים באזורי היישוב היהודי לבלתי נשוא - כי
אז מה היה מונע בעדם לפנות אזורים מסוימים ולהתרכז ביתר חלקי הארץ? האם יד הטרור הייתה
מסוגלת לרדת לחייהם בשכם, בג'נין או ברחבי הנגב?
האפשרות השנייה היא שאילו נשארה הבעיה תלויה בתוצאות ההתמודדות
הישירה בינינו לבין הבריטים, שמטרתה השתלטותנו הצבאית על כל הארץ, הייתה פורצת
התקוממות ערבית ערב יציאת הבריטים ואזי היינו מוצאים עצמנו עומדים במערכה מול
הבריטים והערבים גם יחד. תוצאותיה של מערכה כזו לא היו מוטלות בספק.
בסיכומו של דבר, אין ספק שהטרור חתר תחת אושיות השלטון הבריטי בארץ,
אבל הוא גם תרם אפשרויות לחיזוקו, ואילו השלכנו את יהבנו עליו אין לשער כי היינו
מגיעים לעצמאות בשעה שהגענו אליה - ואזי ספק אם היינו מגיעים אליה אי-פעם. האפשרות
שהיינו מגיעים לתוצאות אלה גם בלעדי הטרור עדיפה בעיני מהאפשרות שלא יכולנו להגיע
לאותן התוצאות אלא הודות לו.
עם זאת, יחסי האישי, כיהודי וכישראלי, כלפי המחתרת הוא שהבחורים האלה
קידשו שם שמים. אין ספק בעיני שהם היו קנאי חירות ומתו מות גיבורים. אבל ההערכה
המציאותית של האפשרויות והסכנות לא הייתה מנת חלקם. התבונה המדינית הייתה מהם
והלאה. הם לקו בצרות אופק מבהילה. בעיני, למשל, רציחת לורד מוין הייתה אחת
ההתנקשויות הפוליטיות האבסורדיות ביותר, אם לגשת לעניין אך ורק מבחינת התכליתיות
המדינית. מי ששלח את עולי הגרדום בקהיר לעשות את המעשה הזה היה תמיד דומה בעיני
ליושב המרתף במשלו של סוקרטס, הרואה רק את רגלי האנשים העוברים ברחוב ומתאר לעצמו
את דמותם לפי זה. מנהיגי המחתרת שישבו עצמם במחתרת לא הייתה להם היכולת לסקור
בראייה מפוכחת את הזירה המדינית ולהגיע לידי מסקנות מאוזנות.
*
באשר לשאלתך אם יש "כיסוי" - נדמה לי שכך שאלת - במציאות
של היום להתחייבות שנטלנו על עצמנו כשחתמנו על מגילת העצמאות, אומר: לדעתי לא רק
שההתחייבויות הכלולות במגילה נתמלאו, אלא שנמלאו במידה הרבה יותר גדולה משניתן אז
לשער. כשרקדנו ברחובות אז לשמע בשורת ההצבעה באו״ם - אל מה שׂשׂנו? שׂשׂנו אז
להחלטת או״ם שנתנה לנו רק 55 אחוז של שטח ארץ-ישראל המערבית. ואילו שיתפו
הערבים פעולה על החלטת או״ם לא היה לנו כל פתחון פה לפתוח בהתקפה יזומה כדי להרחיב
את תחומי המדינה. אבל הערבים לא שיתפו פעולה, ולא עוד אלא פתחו בהתקפה, ואנחנו
השבנו מלחמה, והתוצאה היא שהיום משתרעת המדינה על קצת יותר מ-80 אחוז של
ארץ-ישראל המערבית. זאת ראשית.
שנית, שטח
המדינה כפי שהוחלט אז עליו היה מבותר לשלוש חטיבות נפרדות הנוגעות זו בזו רק
בנקודה אחת. היום מדינת ישראל, עם כל היות גבולותיה מפותלים, מהווה חטיבה מרחבית
רצופה.
שלישית, אז שׂשׂנו
למדינה מצומצמת ומבותרת ש-45 אחוז מאוכלוסֶיה ערבים - כיום
מונים התושבים הערבים במדינה פחות מ-15 אחוז.
רביעית, לפי
ההחלטה היינו כפופים לברית כלכלית עם המדינה הערבית השכנה, שמשמעה היה שליטה
בינלאומית על נמלי ים ואוויר, מסילות ברזל וכבישים ראשיים, הכנסות המכס וכו׳. היום
חופשית ריבונותנו מכל מגבלות חבלניות כאלו.
חמישית, היום
ירושלים החדשה כלולה במדינה ומשמשת בירה לה.
קיימנו את ההתחייבות לפתוח את הארץ לעלייה חופשית, קיימנו את
ההתחייבות לגבי משטר של שוויון בלי הבדל גזע, דת, לאום ומין, ואם לא הגענו לשיתוף
פעולה בפיתוח המזרח התיכון הערבי, הרי רשת
עזרתנו לארצות מתפתחות משתרעת על שלוש יבשות ועל פינה אחת של יבשת רביעית.
לא נתקיים סיכוי אחד חיוני ומכריע - השלום עם הארצות השכנות. נראה,
כי יותר מדי נשענו בסברותינו לגבי העתיד על כוחה המחייב של עובדה קיימת. לא די
הבאנו בחשבון את הזעזוע הנפשי העמוק שחוללה תקומת המדינה בארצות השכנות ואת כוחם
המגובש של שנאה ויצר נקם שהשתלטו עליהן.
*
בזה לא תם החשבון. לפי דרכו של עולם, פתרונה של כל בעיה יוצר בעיות
חדשות. כך בא פתרון הבעיה של חוסר בית לעם היהודי על-ידי עלייה המונית והוליד את
בעיית המיזוג וההשתוות בתוך הארץ. עצם התנופה הכבירה של הפיתוח, שלא הייתה אפשרית
בלי זרימת אמצעים עצומים מבחוץ, הציגה בכל חומרתה את בעיית איזונו של משק הארץ.
קליטתם המוצלחת בכללותה של המונים, ומפעל הפיתוח הגדול, העלו את רמת החיים ושילחו
רסן מעל היצר להגיע לרווחה יותר ויותר גדולה עד לסיכונו החמור של ביסוס המשק.
המאמץ העילאי של כיבוש העצמאות והצלחה במערכת דמים חולל תגובה של התעייפות מנשיאת
נטל מצוות ורידוד הכרת האחריות הלאומית והחברתית. ההנאה השיכרונית מן החירות החדשה
מזה, וריכוז מעייניו של כל פרט בהתבססותו הכלכלית ובשיפור מצבו החומרי מזה, הביאו
לידי חיזיון מסוכן בחיי עמנו ששמו הפנמה, ולתקלה זו שתי תוצאות חמורות:
הסחת הדעת בתודעת ההמונים מהסכנות הנשקפות לביטחוננו מזה
והתרופפות הזיקה הנפשית להמוני העם בגולה מזה.
נוצר אצלנו פער בין ההוויה והחוויה. המשך הגשמת הציונות עומד נוכח
מבחנים קשים ומחיייב התאזרות מחודשת.
