2/2/1979

ישראל קולת

יומן אישי וחשבון לאומי

מתוך: ״מעריב״, ההערות משל מערכת שוחר שלום

פרסום שמונת הכרכים של יומנו האישי של משה שרת נעשה למאורע לאומי והוא עלול להיעשות לטראומה לאומית, אך מן הראוי שיהיה עניין לחשבון נפש לאומי.

האיש הכבוש והמאופק, שנוהג היה למסור דין-וחשבון מדיני בפומבי במונחים כלליים בלבד, מבלי לנקוב בשמות, כדי שלא לגלות יותר מדי, מציע לציבור חשיפה שלא נודעה כמותה בתולדות פוליטיקאים בישראל - היא נדירה למדי גם בין פוליטיקאים זרים.

פרסומים שנעשו עד כה מיומנים ומאיגרות של אנשי-שם היו מחושבים ומנופים. גם כאשר פורסמו מכתבים אישיים מאוד - הם נתנו לנו את שיחת האדם עם הזולת. גם עם זולת קרוב. כאן ניתנה לנו שיחת האדם עם עצמו ועם דור אנונימי, או עם ההיסטוריון של העתיד.

אנחנו יכולים לתהות מה הניע את משה שרת לבלות את לילותיו על מנת למלא עמודים רבים במאורעות הימים, כשהוא גורע ממנת השינה המעטה שניתנה לו. האם זאת נפש הסופר הגנוזה שדוכאה בכבלי הרשמיות והיא פרצה את עולם הטקסים והמסמכים וקראה דרור ליצר התיאור והביטוי? האם זה הניסיון להבין את העולם ולנסח הבנה זאת בעיצומו של שטף הזמן הדוהר, מתוך התגברות על פיזור הדברים? האם זה רצון למסור דין-וחשבון לעצמו ולדורות הבאים - או עדות לניכור ההולך וגובר בין משה שרת לסביבתו? מדוע לא ציוה משה שרת דבר על היומן והניח את ההחלטה למשפחתו?

על כל אלה אין בידינו להשיב אלא על דרך ההשערה, גם כאשר נפתחו לפנינו צפונותיו של משה שרת ביומנו האישי.

רבים מקשים על החלטת המשפחה לפרסם את היומן כולו עתה וללא השמטות, כולל חדירה לתחום הפרט של אנשים שאיתרע מזלם להופיע במעגלו של משה שרת. לאחר מעשה אין זאת השאלה החשובה. היומן פורסם מתוך אחריות רבה לטקסט ומאמץ רב להבהיר סתומות, להאיר את הרקע, ונוספו אליו השלמות רבות מתעודות

ומכתבים. כל אלה עוקרים את הדיון מתוך הרכילות והסנסציה ומעלים אותו אל מישור גבוה יותר.

צילום רנטגן של החברה

בכרכי היומן ניתנו זוטות ותיפלויות של יומיום יחד עם פרקי וידוי המתנשאים לגבהים טרגיים. המאורעות הבלתי אישיים הנקראים בשם ״היסטוריה״ מצטלבים עם החיים הפנימיים על עושיה ונושאיה. במציאות של מדינת ישראל היום, טבעי הדבר כי היומן ייקרא כעדות לשיטתו האלטרנטיבית של משה שרת במדיניות החוץ והביטחון של ישראל - שיטה אשר קועקעה מבפנים על ידי בן-גוריון והצבא, העיתונות ודעת הקהל, ואשר הוכרעה סופית במערכת סיני.

עניין זה נעשה אקטואלי כאשר השיטה המנצחת, שהשיגה הישגים רבים לפי דרכה, הגיעה אל גבול. היא ניצחה במלחמות אך לא הביאה את השלום. לדבר זה אף ביטוי אישי וסמלי - הרמטכ״ל של אז [משה דיין] הוא שר החוץ של היום. הוא המתריע כי ההתנכרות הבינלאומית אלינו ״קשה לנו״, ואפשר מנסים למקש היום את מדיניותו-הוא על ידי תחבולות מבית - כפי שהדבר נעשה למשה שרת.

תחום אחר הקורא לבחינה בעקבות יומנו של משה שרת הוא תחום המדיניות הפנימית - היחס בין אישים למוסדות, בין מוסדות ממלכתיים למפלגה וביניהם לצבא, אופן קבלת ההחלטות ותוכן ההחלטות - ולאחר מפולת מפלגת העבודה [בבחירות 1977] היומן הוא גם מקור נוקב לתהליכי התאבנותה. בכל אלה חש הקורא כי לעיניו צילום רנטגן של החברה הישראלית ומסע ארוך אל תוך הנפש הישראלית. הדרמות האישיות של עלייה ונפילה של נפתולי שרת ולבון, שרת ובן-גוריון, יטבעו את יחסנו למשחק יצרי השלטון האישיים ולאחריות המדינאים לגורל האומה. במקום אחד מסביר שרת, כי

״לבנטיניות״ היא ״חוסר כל יחס לערכי החיים כשלעצמם מאיזו בחינה כלל אנושית שהיא - מוסרית או תרבותית - אלא בדיקת כל עניין רק מבחינת טובת ההנאה העצמית״

- כיצד עומדים היחסים והמאורעות הנפרשים לעינינו ביומן במבחן זה? האם עלילותיו הם שלבים בגלגולה של ישראל אל חברה לבנטינית?

״כזאת וכזאת תאכל החרב...״

מעל לכל אלה, ולנושאים רבים אחרים, מתנשא סיפור העלילה הלאומי, שהיומן הזה מבקש להיות לו אות ועדות. לאחר התפטרותו פנה משה שרת לספר את תולדות בית אביו. ההארה של הדברים לאחור ממצוקות 1956 אל ״בית יעקב״ הביל״ויי מקשה קושיות על תולדותיה של התנועה אשר ״נשאה ציונה נס ודגל״ והיא נקלעה אל אלימות ונכלים פוליטיים. האם זאת הנפילה הגדולה בתוכן ובמידות - או שמא חי משה שרת בתמונה היסטורית לא ממשית, ממנה שאב את כוחו, אך היא גם שהכריעה אותו?

משה שרת היה נאמן המשטר הדמוקרטי ובלי ספק שאב את מעמדו וסמכותו מן הבחירה של מרכז המפלגה והכנסת. אולם מוטעה יהיה לראות את מעשה הבחירה השמית כמעשה הקובע. בעיני עצמו לא נבחר משה שרת אלא נמשח. הוא היה חוליה בשלשלת של קבלה ומסירה, ועלייתו האישית נראתה לו כביטוי הטבעי לצמיחת תנועתו ולהתפתחות היישוב. הוא אומנם ידע כי דמוקרטיה היא בחירה ואפשרות מתמדת של חילופין בשלטון. כאשר אולץ דב יוסף לפרוש מן הממשלה הצדיק עליו משה שרת את הדין באומרו כי ״כזאת וכזאת תאכל חרב הדמוקרטיה״.

אולם את מנהיגותו שלו הבין משה שרת כחוליה בשלשלת - הוא קיבל את התורה מברל כצנלסון ומחיים ארלוזורוב, ועליו הוטל להמשיכה כפי שהבינה. כאשר הודח זיהה את הדחתו עם הסתלפות דרכיה של המדינה. מנהיגים הצומחים כמבטאיו של תהליך היסטורי אינם אובייקטים של תהליך דמוקרטי, של משחק ממשלה ואופוזיציה - שהן שני צדדים של מטבע אחד. דרך ההגשמה היא חד-משמעית: המנהיגים הם המוציאים לפועל של ההיסטוריה - הם כפופים לתהליך זה, אולם הוא גם מאציל עליהם ואין הם ניתנים להחלפה כל עוד התהליך ההיסטורי נמשך. משום כך, במשטרים המהפכניים המנהיגות היא בעלת הוותק הרב ביותר, כי כיבוש השלטון עצמו מטביע את חותם האישור על המנהיג. כאן אירע הדבר לבן-גוריון, ושרת סבר כי גם הוא רותק לאותה שלשלת.

כאשר פרש בן-גוריון מראשות הממשלה ב-1953, הסביר שרת לעצמו חזור והסבר כי אין זה רצוי לו למלא את מקומו, בייחוד כאשר הציע בן-גוריון עצמו מועמדים אחרים. אולם הוא היה נוח לקבל הסברים מנוגדים, כגון שהתנועה והמדינה צריכים אותו, ושהוא היורש הטבעי ואין בלתו. כאשר קיבל את ראשות הממשלה גילה את צפונות לבו:

״עד כה הייתי חנוק וכפות על ידי כפיפותי לסמכותם של אחרים, גדולים וקשישים ממני. מנת חלקי הייתה תמיד גזירת ההסתגלות וקבלת הדין. עכשיו אוכל להעמיד דברים על דעתי ולהטביע חותמי על מהלך העניינים״ (כרך ב' עמ' 327).

למעשה היה משה שרת יורש-עצר בממלכה שלא הייתה קיימת עוד. מסורת הליכוד והחברות בתוך מפא״י נופצה מכוח תהליכים שניכחם ניצבו מנהיגי המפלגה חסרי אונים. חילוקי דעות, מידות חדשות, פקיעת נאמנויות ישנות - שינו את פני המפלגה והחברה בכללותה.

עת ״שביל הצור בערפל זוהר״

ראשות הממשלה הייתה למשה שרת מיצוי פרשת חייו כחיים עם הציבור ובקרבו, עם המפלגה ובקרבה. הוא היה איש ההסכמה והמצב הקיים; הוא נעדר את הראייה החיצונית של הבודד המכיר את המעורער שבקיים, רואה את הנולד ומקדם את הבאות. הוא נעדר יכולת לצאת בודד בנשף עת ״שביל הצור בערפל זוהר״,[1] ככתוב בשיר של לרמונטוב שהוא עצמו תרגמו.

הוא גם נעדר עומק רוחני כדי להבין את יחסיות חשיבותו של השלטון. משום כך שגה שגיאות גורליות, בייחוד כאשר לא פרש מן הממשלה שהקים בן-גוריון ב-1955, ונאלץ אחר כך לפרוש ממנה למרות רצונו. הוא חש אומלל כאשר התכנסה הממשלה לראשונה, והוא - מחוצה לה; הוא התמסר לפעילות רעיונית במפלגה, אולם לא מצא בה עניין וכתב כי אלה ״תפקידים שאין לבי להם כלל ואיני מגיע לשליטה כלשהי ולכושר יצירה בהם״. הוא ראה בכך ניתוק מ״תפקיד חייו״. הוא לא חש כי עצם ״הפעולה הרעיונית״ נעשתה תופעה שלא במקומה במשטר שהתהווה במפא״י. הוא לא גילה את כל המלאכותי ב״פעולה רעיונית״ במפלגה החסרה מרחב לחילופי דעות, ויותר מזאת - דרכי תמסורת של חילופי רעיונות אל עמדות פוליטיות ואופני הנהגה. מצד אחר היה לו קנה-מידה אינסטינקטיבי להערכת אנשים וחזיונות - ״רוח חיים״, ״שלהבת אש קודש״ - והם היו עדיפים ממערכות רעיוניות. שלהבות אלה הלכו ודעכו לעיניו, וארץ-ישראל, שממנה צמח ושאותה ביקש להנחיל לדור הבא, הלכה ונמוגה.

העיון בתעודה הפנימית המגלה נסתרות שבנסתרות וקורע צעיפים של צדקנות, עלול לחזק את האשליה הטמונה בכל עיון היסטורי - האשליה כי אנו מסוגלים לפרום את חוטי ההיסטוריה, לשקול את אפשרויותיה ולפסוק הלכה על צדקתם ומשוגתם של עושי ההיסטוריה; אנחנו יכולים להיתפס לסברה כי מאורעות שאנו תופסים אותם בבידוד ובערבוב מקבלים תוכן ומשמעות כאשר מתבוננים בטווחי זמן ארוכים. ההחלטות של מדינאים, הנעשות מתוך ידיעה חלקית של נתונים ושל תוצאות, מוארות לאורם של תהליכים גדולים. למעשה אין נקודות סיום בהיסטוריה המאפשרות הערכה מוחלטת - אם כי ראייה בטווח רחוק פוקחת עיניים. במקרה זה גם ידיעתנו העובדתית מוגבלת ואין מקום לצפות כי יומן פנימי שבפנימי זה מציג את התיאור המהימן ביותר.

למעשה הפך פרסום היומן את סדר הדברים בפרסומם של מסמכים. החוק קובע שלושים שנה כתקופת סגירתן של תעודות ממלכתיות מסווגות, לאחר שלושים שנה תינתן לנו גישה לדיוני הממשלה, ועדות השרים וּועדת חוץ וביטחון. רק אז נוכל להבין את הדברים המובאים ביומני שרת במרקם הכולל. השימוש שעשה עורך היומן בספרו של משה דיין אבני דרך, ובספרו של מיכאל בר-זוהר על בן-גוריון, משלים רק במעט את המסכת. יתר על כן, אין להבין את היומן ללא קריאת משה שרת הפומבי והגלוי של אותה עת כפי שבא לידי ביטוי בנאומיו ובמאמריו - ואלה עדיין לא קובצו. כך שגם לגבי עובדות רבות אין יומן שרת הפוסק האחרון. לא הכל הגיע לידיעת ראש הממשלה ולא הכל נרשם לדיוקו.

לאחר קביעת הערך החלקי של יומני שרת, הנה אין ספק שהם זורעים אור על בעיותיה של מדיניות החוץ והביטחון הישראלית בשנות החמישים. נכתבו על תקופה זאת ספרים אחדים שהסתמכו על מקורות גלויים וגלויים-למחצה, ועל תיאור נתונים כלליים. גם משקיפי או״ם כתבו זיכרונות חשובים (בייחוד הגנרל ברנס). אף לא אחד מהם יכול היה לדעת מה מסופר כאן.

כרגיל במסורות היסטוריות, אף נוצרה שלשלת סקרים שלאחר מעשה, אשר לפיה כל הדרכים מובילות בהכרח אל מבצע סיני. זהו תיאור כוזב של אירועי שנות החמישים. שנים אלה היו מסכת אירועים מסובכת ורבת פרשות-דרכים, כאשר ישראל צריכה לשמור על קיומה וגם להשתרש במערכת המדינות על רקע שינויים מהפכניים באזור ובמדיניותן של המעצמות.

הבעיות המדיניות המהותיות המתבהרות ביומנו של משה שרת לא נולדו ב-1953, עת תחילת כתיבתו של היומן. הן נעוצות באכזבה שנחלה המדיניות הישראלית כאשר התברר שהסכמי שביתת-הנשק אינם מוליכים לשלום, ושהאו״ם אינו מהווה מצע להשתלבות ישראל בין האומות, והוא אף עלול להציגה כמדינה המוקפת חיתולי ברזל המעכבים את התפתחותה. כישלון ניסיונות ההידברות עם מצרים וירדן בשנים 1951-1949 וכישלון ״ועדת הפיוס״ להביא שלום - העידו כי ישראל אינה מתקדמת לקראת שלום עם מדינות ערב אלא לקראת הידרדרות ביחסים.

מנהיגי ישראל חזו טקטיקה ערבית מתואמת פחות או יותר של חרם כלכלי, מצור ימי, מניעת פיתוח מקורות מים, הסתננות בלתי פוסקת לשם מעשי חבלה; מעשים אשר שיבשו את קיבוץ הגלויות ומנעו את ההתקדמות הכלכלית. הצהרת שלוש המעצמות (ארה״ב, בריטניה, צרפת) במאי 1950, אשר ערְבה לגבולות המדינות במזרח התיכון, לא נחשבה כערובה מספקת נוכח ההתעצמות הערבית. לימים ייראו בעיות אלה קטנות ערך על רקע פינוי התעלה, נקיטת מדיניות פאן-ערבית רדיקלית על-ידי נאצר וכניסת הסובייטים לעולם הערבי עם ביצוע עסקת הנשק עם מצרים ב-1955.

מכובד מירוצן של בעיות אלה נשברה ״הקואליציה״ ההיסטורית בין בן-גוריון לשרת. לפני מלחמת העצמאות לא נבדלו בן-גוריון ושרת ביחסם אל העניין הערבי. בשנות השלושים אף היה שרת תקיף יותר מבן-גוריון בהתנגדותו להצעות פשרה וּויתור לערבים. הניגוד של שנת 1943 נעוץ היה יותר בהבדלי מזג ביחס לוייצמן או ליחסים עם השלטונות הבריטיים מאשר בהבדלי קו מדיני. בימי המאבק המדיני על הקמת המדינה ובימי מלחמת העצמאות הניב שיתוף הפעולה המתואם בין בן-גוריון לשרת פרי רב וחיובי.

המחלוקת בשנות החמישים הייתה על קו מדיני ועל אתוס גם יחד. בשנים 1952/3 הייתה הצמרת המדינית וצמרת צה״ל מאוחדת בדעה, כי הערבים מכינים סיבוב נוסף. עם זאת הייתה ההנהגה הפוליטית איתנה בדעתה, כי תהליך השתלבותה של מדינת ישראל באזור הוא תהליך ממושך לטווח היסטורי ארוך, וכי העלייה, ההתיישבות, פיתוח המשק וגיבוש האוכלוסין הם המשימה בעלת זכות הקדימה. המטה הכללי, לעומת זאת, הגיע למסקנה כי הגבולות של מלחמת העצמאות אינם נוחים לקיום המדינה ולהגנה ויש לחתור לשינויים, ולפיכך אין מוצא אחר אלא המלחמה.

שרת האמין, כי יש לחפש דרכים ליישוב בעיית הפליטים או הקלתה, להידברות עם מצרים ולהתקשרות עם ארצות-הברית - ואלה עשויים למנוע את המלחמה.

בן-גוריון לא קיבל את ההערכות הכוללות של אנשי הצבא, אם כי גם הוא העריך את המציאות הגיאו-פוליטית באזור כמציאות דינמית הנתונה לשינויים. אולם הוא הדגיש את אתוס האתגר והתגובה. הוא מאס בפניות לאו״ם לא רק בשל חוסר יעילותן, אלא גם משום שהן משליכות את יהב ההגנה על גורמים חיצוניים. הוא האמין כי ביסוסה של המדינה באזור, חינוכם של הדור הצעיר ושל העולים החדשים ייכון על מלחמתיות ואומץ לב. כדרכו קידש בן-גוריון את ההכרח, ומה שחויב מכוח המציאות האכזרית הולבש על ידו במחלצות אידיאולוגיות.

משה שרת לא סומא מקסמו של הדור הלוחם והבחין בחטא האורב לחרב. הוא הביט בדאגה אל השתנות כללי ההתנהגות החמורים שגובשו בעבר ביישוב. כאשר נקמו ארבעה חיילים בבדואים, והצבא חיפה עליהם ומנע את העמדתם לדין, תהה משה שרת על כפל הדמות של הצבר, וציין [ביומנו] את חילופי הפנים של הדור הגדל ובארץ:

״תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על-ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים וחסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ״ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?״[2]

״דין ולא טֶרֶף״

גיבוש האופי הלוחם של הדור הצעיר בצה״ל היה לבן-גוריון בבחינת עיקרון הקודם לתפיסה פוליטית מסוימת. בכך הוא נבדל מחוגי הצבא ומן הרמטכ״ל [משה דיין], שחתרו באופן מודע למלחמה. עם זאת ראה בן-גוריון את המציאות הפוליטית באזור כמציאות נזילה, שבה מזדמנות שעות כושר לשיפור מעמדה של ישראל. הוא חיפש צירופי מקרים לכינון לבנון נוצרית, שתינתק מן הליגה הערבית ותהיה בת-ברית לישראל; הוא ארב לאפשרות של שיפור הגבול עם סוריה, בייחוד במקרה של איחוד סוריה עם עיראק, וחישב מהלכים לפריצת המצור על אילת. בכל אלה עלו דעותיו בקנה אחד עם דעות הרמטכ״ל משה דיין ועם שר הביטחון פנחס לבון.

ובעוד מרחף על שרת צל ״שדה בוקר״, ואי-הוודאות בדבר כוונותיו של בן-גוריון, אירעה העלילה-בתוך-עלילה: לתוך העימות הנמשך בין בן-גוריון ושרת השתלב העימות בין שרת ללבון. שרת חש שידיו כבולות על-ידי צלו של בן-גוריון, ולא עצר כוח להטיל את מרותו על הצבא. הוא ביקש לסגל את לבון לעבודה משותפת, או לחילופין להכשיר את הקרקע לסילוקו. שני המהלכים האלטרנטיביים נקטעו על ידי ה״עסק ביש״. פרשה זו פוררה לכאורה את האגף הביטחוני שהתנגד לשרת. שרת גילה רפיון, אך הוא גם גילה גדלות רוח כאשר למרות יריבותו הקשה עם לבון רצה ״דין ולא טרף״.[3]

עם שובו של בן-גוריון למשרד הביטחון בראשית 1955 החל ללחוש ולהתלקח הניגוד בין שרת לבן-גוריון. הבדלי דרכים ומנטליות הצטרפו ליצרים מודחקים שפרצו באפיקים שונים. משה שרת היה ראש ממשלה הבא-בין-הבריות, חומד את תפקידו חמדה אישית; בן-גוריון בז לרוויית הנחת ממִשרה. התפקיד היה לכאורה בעיניו הוצאה לפועל של ייעוד על-אישי, ויהיה זה תפקיד ראש ממשלה, שר, מזכיר מפלגה או פועל חקלאי. למעשה הקנתה לו ההזדהות עם הייעוד העל-אישי זכות להתעלם מכל התחשבות בכללי התנהגות מקובלים. להלכה, קיבל ברצון את כפיפותו לשרת, ראש הממשלה; למעשה, סנט בשרת ללא הרף. הנאום באיצטדיון [רמת-גן], ביום העצמאות תשט״ו, היה קריאת-תגר על מנהיגותו וגם על אישיותו של שרת;[4] ההופעה במרכז מפא״י באוגוסט 1955 רמסה את משרד החוץ ואת העומד בראשו.[5]

חילוקי הדעות הממשיים השתרעו על תחום נושאים רחב - האחריות לקשרים עם ועדות שביתת-הנשק, פעולות תגמול ויחסים עם האו״ם. העימות בעניין פעולות התגמול הגיע אל פסגתו כאשר הציע בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה, כדי לשים קץ להסתננות, וההצעה לא נתקבלה על-ידי הממשלה.

להקדים את סאדאת בשנות דור

בסתיו 1955 נתגמדו חילוקי הדעות הקודמים נוכח עסקת הנשק הצ׳כית-מצרית. מאזן החימוש הופר, טווח הסכנה נתקצר והמלחמה נראתה באופק הקרוב. המפנה של נאצר אל הגוש המזרחי, הרדיקליזציה של מצרים ויצירת גל רדיקלי בעולם הערבי, המכוון נגד ישראל והמערב, לא נתפרשו עד תום עד היום. שאלת מפתח היא האם היה סיכוי לקו המדיניות של משה שרת, אילו בוצע בעקביות ובתקיפות, לשנות מהלך מצרי זה ולהקדים את מפעל סאדאת בשנות דור. היומן האישי מוסיף חומר לעניין זה, אך אינו מסוגל לפענחו.

למרות נטיותיו של בן-גוריון להגיב תגובה לוחמנית לכל אתגר ערבי - הנה ספק הדבר אם הוא החליט על מלחמה עד אשר נכשלה שליחותו הסודית של רוברט אנדרסון, שביקש לקשר בין מצרים לישראל (מבצע ״זיקית״, ראשית 1956). לכך נתלווה הכישלון של דרכו של משרד החוץ להבטיח את ביטחון ישראל. משה שרת האמין, כי לא רק התאפקות בפעולות תגמול וטיפוח יחסי גומלין הוגנים במידת האפשר בין ישראל לשכנותיה, במסגרת הסכמי שביתת-הנשק, ירככו את האיבה הערבית ויוליכו לקראת הפשרה והשלמה. הוא גם האמין, כי התערות הולכת וגדלה של ישראל במערכת הבינלאומית תקרב את השלום. בקיץ 1955, בעת שראש ממשלת בורמה או-נו ביקר בישראל, יכול היה משה שרת להתברך בלבו כי הנה אישר הבונדסטג את הסכם השילומים וגם נפרצה הדרך לאסיה. אולם הייצוב של מעמד ישראל נועד להתבצע על ידי מימוש הרעיון המרכזי של משרד החוץ באותה עת - הסכם הגנה עם ארצות-הברית. התאפקות מתגובות מלחמתיות כלפי הערבים נועדה לקרב את ההתקשרות החוזית ולהבטיח אספקת נשק לישראל. היא נועדה לפחות למנוע אספקת נשק מערבי לערבים.

תפיסה זאת הופרכה בתקופה שלאחר עסקת הנשק הצ'כית. מושג האחריות הבינלאומית לקיום ישראל התגלה ריק מתוכן. ארצות-הברית של אייזנהאואר ודאלס לא רצתה בברית עם ישראל, ורק ניצלה רעיון זה לסחיטת ויתורים חד-צדדיים. מסעו של משה שרת לפריס ולז'נבה לוועידת שרי החוץ, כדי לבקש נשק, היה טעות חמורה והנחיל אכזבה. רק פגישתו עם ראש ממשלת צרפת [אדגר פור] הניבה פרי של משלוחי נשק.

"דבר מה אטום ואפל"

המצב של בין-המצרים, שאליו הובאה מדינת ישראל, חידד את הניגוד בין בן-גוריון לשרת וניפץ סופית את שותפותם. שותפות זאת התקיימה חרף המתיחות של שנות החמישים הראשונות, חרף הטלת המרה של בן-גוריון בשרת, וחרף לגלוגו של שרת למוזרויותיו של בן-גוריון. ספק אם צירופו של שרת לממשלת בן-גוריון בשלהי 1955 נעשה מתוך כוונה תחילה להדיחו מאוחר יותר. אפשר שבן-גוריון רצה עדיין לשמור על אפשרויות שונות במדיניות. אומנם, כבר בפברואר 1956 כתב משה שרת ביומנו

״כל מארת יחסי עם האיש הזה נדחסה בהכרתי לדבר מה אטום ואפל, המשבית כל שמחת חיי, כובל תנופתי, שולל ממני כל יוזמה ומטיל מום בנפשי ועושה אותי - האיש המוכשר, העובד החרוץ, המסוגל עדיין לעקור הרים, המכובד והמקובל על כה רבים - לעלוב הגורל, לאומלל עד דכא״ (כרך ה', עמ' 1354).

הזעף הקדורני של בן-גוריון הלך וגבר. טיעוניו המפורטים והקפדניים של שרת היו לו למשא. הוא לא ניתק את השותפות, אלא גרר את שרת הכבול וריסק את אישיותו. ההתחשבות בהתחייבותו לשרת בשל הצטרפותו לממשלה ב-1955 לא הייתה נימוק מספיק לשליט, שנעשה יותר ויותר שרירותי וקצר רוח.

הקרע הטרגי בין בן-גוריון, אשר העמיק לראות את בעיותיה וחולשותיה של מדינת ישראל, אך ריחף מעל למציאות כשהוא מבקש להטיל מרותו עליה, לבין משה שרת אשר נשבה לעתים בתוכה, חל לא רק על רקע ענייני החוץ הגורליים. הוא חל גם בנושאי הפנים.

עם פרישתו לשדה-בוקר ב-1953 ערער בן-גוריון לא רק על מדיניות הביטחון של ישראל אלא גם על משטרה הפנימי. משטרה של מדינת ישראל כדמוקרטיה פרלמנטרית רב-מפלגתית לא מיצה את המסורת החברתית של היישוב. פחות מכך מיצה את המשאלות של החברה הישראלית ואת צורכי המדינה. בשנים הראשונות לקיום המדינה שקד בן-גוריון לפרק את הגופים הטרום-ממלכתיים מסמכויות ממלכתיות. הוא הגיע בשנות החמישים הראשונות למסקנה, כי המדינה הנשלטת על-ידי מרכבה קואליציונית איננה כשרה למילוי התפקידים המוטלים על מדינת ישראל. הוא יצא לחתוך את הקשר הגורדי במכת חרב של שינוי שיטת הבחירות. באמצעי זה הוא רצה ליצור את ״הרוב היציב״ ואת המשטר החלוצי שיאפשר את הפניית המאמצים לנגב, לפיתוח ולקידום המדע. ההישג היחסי של מפא״י בבחירות להסתדרות באביב 1955 פיתה את בן-גוריון לחשוב, כי יוכל להשיג רוב בכנסת. האכזבה שנחלה מפא״י בבחירות לכנסת בקיץ 1955 חייבה אותו לבחור בין פרישה לנקיטת דרכים חדשות.

מאחורי החזית של התורה הבן-גוריונית הטיף דור שלם של ״צעירים״ [חסידי בן-גוריון וה״אקטיביזם״ שלו במפא״י] להחלפת ההנהגה בדרכים של הסתננות למרכזי הכוח ותפיסתם. הרמטכ״ל משה דיין הופיע בלבוש אזרחי לפני נוער המושבים והקיבוצים וקרא להשתלטות על המפלגה [מפא״י] ולשינוי מנהיגותה. סגל היועצים במשרד החוץ וראש הממשלה, שהיה בעל תודעה פוליטית, לא מצאו דרכים לגאליות להעברת המסר בצינורות המפלגתיים. הנציגות המפלגתית עצמה הלכה וקפאה, כאשר היא מתישה את כוחה במלחמה בעסקנים הצעירים.

בעוד משה שרת מצדיק להלכה את הדין על החלפתו, אך דואב על הרחקתו ממרכז ההכרעות, בעודו חולק על ״קו סיני״ אך אינו מתגרה בו בפומבי, בעודו רואה את עצמו מנוצח במאבק על השלטון, אך גם החושש כי ״ההיסטוריה״ עצמה פסקה את דינה נגדו, ניתכה עליו מהלומת [נאום ב״ג ב] ״גבעת חיים״, שהפכה לדיבוק ממאיר שלא הרפה ממנו.[6]

השלום - בתנופת חרב

בן-גוריון נטל לעצמו חירות רבה בפרשנות ההיסטורית והפך אותה לכלי נשק נגד יריביו. מנהג זה היה נקוט בידיו מכבר. במקרה של משה שרת נקשר [ע״י ב״ג] קשר בין התפטרותו להשגת הנשק מצרפת. שרת ראה בכך לא ויכוח עם שיטתו, אלא הטלת דופי בכושרו ובשיפוטו. לפרשת ״גבעת חיים״ נקוותה כל המרירות של משה שרת. מאז ניתק הקשר האישי בינו ובין בן-גוריון; מאז נקרע קרע בינו לבין חברי הנהגת המפלגה, שהשלימו בשתיקה עם העלילה.

ממרחק השנים נראה מבצע סיני כבעל פנים רבות, חיוביות ושליליות. בין היתר הוא נטע בישראל השגות שטחיות על מעמדה באזור. אם-כי כתוצאה מן המבצע לא סולק נאצר, שלום לא הושג וישראל נסוגה - רווחה בישראל הסברה עד אחרי מלחמת ששת הימים, כי השלום יושג בתנופת חרב, והדבר שימש מקור להערכות מוטעות אחרי 1967.

דור שלם של פקידים, עסקנים וקצינים, שגדל על אווירת הימים ההם - אווירה של חתירה, עקיפת סמכויות והחלפת נאמנויות - הותיר את רישומו בחיי ישראל. בימים שבן-גוריון ביקש למלא את חללה הרוחני המתרוקן של הארץ בתורות ״עם סגולה״ ו״אור לגויים״, נותן לנו יומנו של משה שרת את תמונת התפוררותה של המערכת החברתית והמפלגתית. הוא [הדור הנ״ל] הכשיר את הקרקע ל״פרשת לבון״ ההרסנית, ששיבשה כל היערכות חברתית ורעיונית עניינית.

היסטוריונים אינם מטיפי מוסר הדורשים דרשות נגד חטא. אולם הם מנסים להתבונן בחברות ובממלכות במשכי זמן ארוכים, בהתחלפות הדורות ומתוך ניסיון ומרחב גדול יותר. כאן הם היטיבו ללמוד, כי יש דמים צועקים מן האדמה ושלדים משקשקים בארון, הכותשים יסודות ומחריבים מדינות.

יש ביומנו של משה שרת הרבה יצר לב קטנוני, לא מעט תסכול ואף הערכות פוליטיות הלוקות בנרגנות. אולם מי שמקבל את היומן כאמת לתומה, חייב לקבל גם את המידות הטובות המתגלות בו כמופת: כישרון המחשבה המדינית, המסירות העילאית, העבודה החרוצה, ניקיון הכפיים האישי, מאמץ העיון והביטוי. גם אלה באים לידי ביטוי ביומן.

הערות