2000

אבי שליים

שרת המתון מול בן-גוריון האקטיביסט

קטעים נבחרים מתוך: אבי שליים: קיר הברזל. השמטות המערכת לא סומנו. ספרור ההערות כבמקור. הסברי המערכת בגוף הטקסט: בסוגריים מרובעים; הערות המערכת מובאות בנטוי

פרק 3 - ניסויי התפשרות

שלוש השנים שקדמו למלחמת סואץ באוקטובר 1956 היו תקופה חשובה ומכוננת בהתפתחות מדיניותה של ישראל כלפי העולם הערבי. מנהיגי ישראל היו חלוקים עמוקות בשאלות מהותו של האיום המרחף על ארצם והדרך המיטבית שתערוב לביטחון המדינה. לא הייתה שום תפיסה אחידה לגבי אופיו של האיום הערבי וממדיו ולא שררה תמימות דעים לגבי הדרך הרצויה להתמודדות עמו. נהפוך הוא, התנהלותה של ישראל בסכסוך נתעצבה מתוך מאבק פנימי בין שתי אסכולות: האחת ״נצית״, האחרת - ״יונית״, האחת ״אקטיביסטית״, האחרת ״מתונה״, האחת דוגלת בתגובות גמול, האחרת במשא-ומתן. שתי אסכולות אלה התגלמו בשני אישים - דוד בן-גוריון ומשה שרת - שבתקופה הגורלית הנסקרת פה החליפו זה את זה בכהונת ראש הממשלה.

בישראל מוערך משה שרת, בדרך כלל, כמדינאי חלש, הססן ודל השפעה, כמי שהיה כנוע לבן-גוריון והואפל על ידו כליל. מעטים הישראלים אשר ישלימו עם האפיון שיובא להלן, והוא כי כי שרת היה הוגה עצמאי ומקורי בשאלות היסוד של ביטחון ישראל, וחשוב אף יותר, שהוא ייצג חלופה רצינית לאסכולה השלטת שבן-גוריון עמד בראשה והשרה עליה מרוחו אפילו בתקופת פרישתו מכס ראש הממשלה ושִבתו בשדה בוקר, שארכה מעט יותר משנה. הנטייה הרווחת בישראל היא להמעיט בחשיבותו של שרת ולנקוב בשמו כמושג נרדף לפייסנות ולמורך לב.

עצם השוני בין בן-גוריון לבין שרת באישיות ובאופי אינו מוטל בספק. יקשה לתאר שני בני אדם כה שונים במזג ובסגנון. שרת עצמו הודה:

״הייתה בינינו אי-תאימות מוחלטת במְזגינו. אני שָלו, מאופק, זהיר. בן-גוריון אימפולסיבי, חסר סבלנות ופועל מכוח אינטואיציה. על דגלי חָרותה זהירות. על דגלו - תעוזה״.[1]

חוסר התאימות התגלם מזה באיש ההחלטי והפעלתן, ומזה באמן השכנוע הרגוע; מזה במנהיג הסמכותי אשר לא יכול לשאת חולק, ומזה באינטלקטואל רחב האופקים שבחן בעיה מכל זווית אפשרית והשקיע מאמץ ניכר בהבנת נקודת המבט של זולתו.

חרף האי-תאימות שבמזג, פעלו בן-גוריון ושרת במשך שני עשורים כצמד סוסים רתום ליצול אחד עד שאפשר לומר עליהם כי השלימו איש את רעהו. ואולם מ-1953 ואילך, בלחץ המצב הביטחוני המתערער, נתחדדו והלכו ביניהם חילוקי הדעות המדיניים-ביטחוניים והגיעו לשיאם בקרע טרגי ב-1956.

שורשיהם של חילוקי הדעות שנתגלעו בין השניים בזירת המדיניות היו נעוצים בדימויים שונים של הערבים. בקיאותו של בן-גוריון בתולדות הערבים ובתרבותם הייתה קלושה להדהים, והוא נעדר שמץ אמפתיה כלפיהם. הוא שלט בשש שפות, אך הערבית לא הייתה אחת מהן. מגעיו הישירים עם ערבים משורות העם היו מזעריים ולא עוררו בו שום רגשות אמון או אהדה כלפיהם. הדימוי הבסיסי של הערבים, לגביו, היה של אויב קנאי, אכזר ופרימיטיבי, המבין רק את שפת הכוח. בנאומיו הארכניים חזר בן-גוריון והטעים את השוני והתהום הפעורה ״בינינו״ ו״ביניהם״. ״אנחנו חיים במאה העשרים, הם - במאה החמש עשרה״, אמר באחד מנאומיו. הוא העלה על נס את העובדה, ש״אנו הקימונו חברה מתוקנת (...) בתוך עולם של ימי הביניים״.[2] בן-גוריון לא היה מסוגל לצייר במחשבתו חברה רב-אתנית הכוללת יהודים וערבים. הוא השווה תכופות את ישראל לסירה ואת הערבים לים אכזר, וביטל כל אפשרות של חיים הרמוניים עמם יחד. מטרתו הייתה לחזק את הסירה עד ששום סערה או מערבולת בים לא יטביעוה.[3]

שרת, לעומת זאת, בילה פרק מילדותו בכפר ערבי, דיבר ערבית צחה והיה בקיא בתולדות הערבים, בתרבותם ובעולמם המדיני. היו לו ידידים ערבים והוא עמד עמם במגע. בהיותו משוכנע כי אפשר לתת בערבים אמון, היה ביכולתו לרכוש את אמונם בקשרים מדיניים כחברתיים. הוא ראה בערבים עם ולא רק אויב - ״עם גא ורגיש״, כפי שהגדירם פעם.[4] דימויַם של הערבים בעיניו היה גמיש מזה של בן-גוריון, והוא היה רגיש הרבה יותר להשפעת התנהגותם של היהודים על רגשותיהם-הם. בדיון של הוועדה המדינית של מפא״י חלק שרת על ההשקפה שהערבים פרימיטיבים ופראים וכי שנאתם את היהודים מושרשת בהם עמוק עד כדי כך שכמעט שום מעשה שיעשו להם היהודים לא יוכל להחריפה עוד יותר.

לערבים, אמר, יש ״הבנה חדה ביותר וחושים חריפים״. אמת, ״בינינו ניצבת חומה, וקיים תהליך טרגי בכך שחומה זאת גבוהה והולכת. אבל, אף על פי כן, אם ניתן למנוע את התגבהותה של החומה הזאת, כי אז חובתנו הקדושה לעשות זאת ככל שרק ניתן״.[5]

בשאלת התנאים המקיפים של ההסדר עם הערבים לא היה הבדל ממשי בין שרת ובן-גוריון. שני האישים סברו כי את ההסדר יש להשתית על הסטטוס קוו. שרת, כבן-גוריון, לא היה נכון לקבל חזרה את רוב הפליטים הפלסטינים או לוותר על נתחי שטחים נרחבים אם זה יהיה המחיר שיידרש מישראל בתמורה לשלום עם הערבים. אולם, שלא כבן-גוריון, ייחס הוא ערך ניכר לדיפלומטיה סבלנית ויצירתית ולמחוות של אהדה במאמץ להקהיית העוינות הערבית. הוא הסתייג מהוספת גורמים משניים כלשהם לסיבה השורשית של הסכסוך הערבי-ישראלי - כל עוד אין לעקור משורש את עוינות הערבים, מן הראוי שבעתיים לנסות למַתנה ולהשתדל שכל ערוץ אפשרי של תקשורת ודו-שיח עמם יישאר פתוח.

רכיב חשוב אחר בהשקפה המדינית של בן-גוריון ושרת היה יחסם ל״גורם החיצון״. עיקר ראשון במעלה בתורתו המדינית של בן-גוריון היה הסתמכות עצמית. הייתה לו אמונה עזה ביכולתו של העם היהודי לעצב את עתידו במזרח התיכון מכוח פעולה ישירה וקביעת עובדות. תולדה של הסתמכות עצמית זו הייתה זלזול במקומו ובחלקו של ״הגורם החיצון״ בהקמתה ובהתקיימותה של המדינה היהודית. ״עלינו להיגמל״, כתב ב-1954 במאמר על האו״ם, ״מהאשליה האווילית המחוסרת שחר - כאילו ישנו מחוץ לישראל כוח ורצון בעולם שישמור על חיי אזרחינו. כושר התגוננותנו הוא ביטחוננו היחיד״.[6] אך אין דבר המבטא באורח כה קולע את אדישותו של בן-גוריון לאו״ם ולדעת הקהל הבינלאומית מאשר אמרתו המצוטטת שוב ושוב: ״עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!״[7]

שרת, בניגוד חריף לבן-גוריון, היה רגיש עד מאוד לא רק למה שאמרו ואומרים הגויים, אלא אף יותר למה שעשו ויכולים לעשות. הוא הכיר בתפקיד החיוני שמילא האו״ם בהקמת מדינת ישראל, והוא גרס מתן אפשרות לאו״ם למלא תפקיד נרחב ורב-השפעה יותר ביישוב הסכסוך הערבי-ישראלי. הוא גרס כי לדעת הקהל הבינלאומית נודעת השפעה על ביטחונה של ישראל, ולפיכך היא מהווה נכס שמן הראוי להביאו בחשבון. יתר על כן, הוא שאף לגייס את אהדת מעצמות המערב ותמיכתן בחתירתה של ישראל לביטחון ולשלום, ונוכח יעד זה סבר כי יש להישמע לכללים המקובלים של ההתנהגות הבינלאומית ולהימנע מפעולות אשר יזינו ויתַגברו את האיבה הערבית.

מ-1953 ואילך התמקד הוויכוח הפנימי בישראל יותר ויותר בשאלת פעולות הגמול. בן-גוריון וחסידיו צידדו במדיניות של ביצוע גמול צבאי מיידי וחריף בתגובה לפעילות המסתננים החודרים לישראל מעבר לגבולותיה. שרת לא פסל פעולות גמול מתוך גישה שבעיקרון. הדבר שהטרידוֹ היה, בעיקר, התוצאות השליליות המרחיקות לכת שיהיו מפעולות גמול הן ליחסיה של ישראל עם הערבים והן למעמדה הבינלאומי. אף שראה בפעולות גמול אמצעי אחרון, שבמצבים מסוימים אין מנוס מלהיזקק לו, חשש שפעולות אלה יידרדרו לשגרה צבאית בלתי שקולה. הוא עמד על כך שכדי למזער את תוצאותיהן השליליות של פעולות הגמול מבחינת האינטרסים האזוריים והבינלאומיים של ישראל, מן ההכרח להקדים להפעלת כוח שיקול זהיר של סוגיות הממדים והעיתוי של פעולות אלה לאור היעדים הכלליים של מדיניות החוץ הישראלית.

מינויו של פנחס לבון לשר הביטחון [בידי ראש הממשלה היוצא בדצמבר 1953] דמה להטמנת פצצת זמן מתחת לכס ראשות הממשלה של שרת. שרת שלל מינוי זה בתוקף ונכנע לו רק מפני שאילו נטל הוא לידו את תיק שר הביטחון, היה עליו לוותר על תיק שר החוץ, ולכך לא היה נכון. שר הביטחון החדש היה, לדברי גולדה מאיר, שׂרת העבודה בממשלת שרת,

״אחד מאנשי מפא״י המוכשרים ביותר ואם גם הפחות יציבים, אינטלקטואל יפה תואר ומסובך, שבעבר תמיד היה 'יונה' גדולה אלא שהפך להיות 'נץ' פראי מאין כמותו מזמן שהתחיל לתת דעתו על עניינים צבאיים״.

מאיר ורבים מעמיתיה במפא״י חשבוהו לבלתי מתאים לכהונה רגישה זו הן משום שהיה חסר ניסיון והן משום שלקה, לדעתם, בהיעדר שיקול הדעת הדרוש. הם ניסו להבהיר זאת לבן-גוריון, אבל ״הוא, כרגיל, לא היה מוכן לשנות את דעתו״.[8]

התמורה שהתחוללה באופיו של לבון עם כניסתו למשרד הביטחון הדהימה את כל מיודעיו. מתינותו הקיצונית, שבמרוצת שנים רבות הבליטה אותו כמייצג את היפוכה המובהק של עמדתו הנוקשה של בן-גוריון, נתחלפה עד מהרה ב״ניציות״ קיצונית לא פחות. מאיש הגות סוציאליסטית הפך לכוהן ה״ריאל-פוליטיק״; את מקום המטיף לאחוות עמים כבש עתה לאומן רוחש בוז לערבים. אופיו הבלתי יציב, שאיפתו להאפיל על שרת והפחד שקינן בלבו שמא ייחשב לחסר אומץ בהשוואה לעומדים בראש צה״ל - כל אלה עשו להסתגלותו המהירה לאקלים האקטיביסטי ששרר בסביבת כהונתו החדשה.8א בישיבה של מרכז מפא״י, שהתקיימה באפריל 1954, אמר כי מנקודת מבט צבאית גרידא אין ליציאה למלחמה זמן מתאים מן הזמן הנוכחי:

״היום היה לנו יותר כדאי מאשר מחר, ומחר יותר מאשר מחרתיים, כי מחר ומחרתיים מעמדנו הצבאי יהיה הרבה יותר חמור מאשר עכשיו. אינני יכול להגיד: אינני רוצה מלחמה. אני אומר: הייתי רוצה, והלוואי והיה מצב כזה שלא היו אנגלים ולא אמריקנים, והיינו רק אנו והערבים, והיינו יכולים היום לעשות זאת״.[9]

אם היה מינוי לבון פצצת זמן אחת שהוטמנה מתחת לכס שרת, היה מינוי משה דיין לרמטכ״ל צה״ל [ע״י ראש הממשלה היוצא בדצמבר 1953] פצצה נוספת. משה דיין נמנה עם דור חדש של מפקדי צבא קשוחים ילידי הארץ. דיין, איש נבון מאוד וקצין מוכשר ביותר, היה גם עצמאי בחשיבתו ובלתי ממושמע מטבעו, וככזה לא היה אפשר לסמוך עליו כי יכבד את סמכות הדרג האזרחי. ובעוד ששלושת הרמטכ״לים שקדמו לו לא נמנו עם מפלגה כלשהי, היה הוא חבר מפא״י פעיל, שם יצא לו שֵם של רב-מזימות ומי שידו רב לו בתככנות פוליטית.

שרת התנגד למינויו של דיין. לדעתו פעל דיין כאיש צבא רק בשעת מלחמה, אבל בימי שלום הוא איש פוליטי, ולפיכך יוליך מינויו לפוליטיזציה של המטכ״ל. התנגדות ניכרת למינוי דיין השמיעו גם שותפיה של מפא״י בקואליציה הממשלתית, אולם בן-גוריון, כרגיל, השיג את שלו.[10] דיין הפגין נאמנות אישית מוחלטת לבן-גוריון, שהיה לו מורה, פטרון ודמות אב. אחרי פרישת בן-גוריון נהגו דיין ושמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון, לבקר את ״הזקן״ דרך קבע בשדה בוקר ולדווח לו על ענייניהם השוטפים ולהיוועץ בו. איש מהם לא הפגין כל נאמנות ממין זה כלפי מי שעמד מעליהם בדרג הממלכתי.

דיין היה חסיד התפשטות טריטוריאלית ואקטיביסט גם יחד. הוא גרס כי יש להרחיב את גבולות ישראל כדי לתקן את ההחמצות של מלחמת 1948, ובייחוד עמד על כך שאין להשלים עם הגבול עם ירדן, וכי יש להמירו בגבול טבעי שיתמשך לאורך נהר הירדן. הוא היה אקטיביסט מתוך משוכנעותו כי הפתרון לבעיות הביטחון של ישראל יושג בפעולה צבאית ישירה, שתגביר את כוח ההרתעה של צה״ל ותכפה על ממשלות ערב לבלום הסתננות משטחיהן לתוך ישראל. מדיניות זו הושתתה על ההנחה כי הנוגדן היחיד להתמודדות בכוח הוא כוח - לא הסתמכות על רצונן הטוב של השכנות הערביות או על הגנה בידי כוחות חיצוניים וסוכנויות בינלאומיות.

השקפותיו של דיין על תפקידו המכריע של כוח צבאי בהסדרת היחסים בין ישראל והערבים היו שלובות במהודק בראייתו את מהות הסכסוך. הוא תפס את הסכסוך הישראלי-ערבי כמאבק קיומי בין שתי קהילות, שהאינטרסים שלהן אינם ניתנים ליישוב, ומכאן שהסכסוך אינו פתיר בדרכי שלום. כל שיכולה ישראל לשאוף לו, מעשית, הוא לאלץ את הערבים להימנע מפעולות עוינות חרף עמדתם העוינת הבלתי משתנה. הסיכוי היחיד של ישראל לשרוד טמון בעירנות, בעוצמה ובנחישות. על מסקנה זו חזר דיין שוב ושוב בהתבטאויותיו הפומביות, והיא נוסחה בבהירות ובלשון צחה בהספד שנשא על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי מסתננים ערבים מרצועת עזה באפריל 1956:

(...) אל נא נטיח היום אשמות אל הרוצחים. (...) אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.[11]

דיין היה מעורב כל-כולו במדינת הגמול מלכתחילה. כבעל אופי חזק ונחרץ וכמי שלא ידע עכבות כמעט, היה רחוק מחיבוטים מוסריים לגבי הפעלת כוח צבאי אפילו נגד אוכלוסייה אזרחית. ואכן כבר בשלב מוקדם, ביוני 1950, בישיבה משותפת של מזכירות מפא״י עם חברי הכנסת של מפלגה זו, לימד סנגוריה על מדיניות הענישה הקיבוצית נגד כפרים ערביים שנחשדו במתן מחסה למסתננים ולמחבלים.

״הצקה לכפר, לרבות לנשים, זקנים וטף״ - אמר - ״היא השיטה היחידה שהוכיחה את עצמה כיעילה, לא כמוצדקת או כמוסרית, אבל יעילה, כאשר ערבים מניחים מוקשים אצלנו״.[12]

בין האקטיביזם מן הסוג התוקפני וחסר המעצורים של דיין ובין המדיניות המתונה שדגל בה שרת שרר ניגוד ממשי, בלתי ניתן ליישוב. בהרצאה סגורה שנשא באוזני קבוצת חברי מפלגתו (מפא״י) באוקטובר 1957, למעלה משנה אחרי שהודח מן הממשלה, הציג שרת בהיגיון נוקב את מכלול המחלוקת הנטושה בין חסידי מדיניות הגמול ושולליה על רקע העימות הנטוש בין שתי אסכולות חשיבה ישראליות בסוגיית ניהול היחסים עם הערבים.

שרת, בהגינות ובאובייקטיביות אופייניות לו, שָטח הן את אורח החשיבה של מה שהגדיר ״אסכולת הגמול״ והן את נימוקי שלילתו אותה, בהציגו לפני שומעיו את ״אסכולת המשא-ומתן״, אשר בה תמך הוא. הוא לא המעיט במורכבות מצבה של ישראל, אף לא התיימר שבצקלונו פתרונות פשוטים כלשהם. אף על פי כן, הוא חלק על ההנחות הפסימיסטיות של האסכולה הראשונה באומרו כי זו מתעלמת לחלוטין מן ההשפעה שנודעת להתנהגות ישראל עצמה על הערבים. הוא פסל את מסקנת האסכולה הראשונה, שלפיה נגזר על ישראל להתקיים כמבצר נצור המגן על עצמו ומרתיע את אויביו על-ידי הישענות על החרב לבדה, אך באותה שעה הבהיר כי אינו מאמין באפשרות של קיצור דרך אל פתרון הבעיה הערבית-ישראלית.[13] המדיניות שנקט בהיותו ראש ממשלה הייתה גישוש אחרי מדיניות חוץ חלופית שלא נבעה ולא נוהלה מתוך ראיית ישראל כמבצר נצור, אלא חתרה להנמיך את המחיצות המפרידות את ישראל מסביבתה.

שרת מול האתגר האקטיביסטי

שנתו הראשונה של שרת כראש ממשלה הייתה קשה לישראל הן בחזית המדינית והן בחזית הביטחון השוטף. במהלך 1954 חלה הידרדרות ביחסי ישראל-ארצות-הברית כתוצאה מהחלטת ממשלת ארצות-הברית לספק נשק למדינות ערב ולהשתית במידה גוברת והולכת את תוכניותיה הצבאיות להגנת המזרח התיכון על עיראק ומצרים. לאור זאת ראתה ישראל את עצמה דחוקה למעמד שולי. הסכמת בריטניה לפנות את כוחותיה מאזור תעלת סואץ עוררה אף היא דאגה בישראל. המצב לאורך הגבולות הורע בשל ריבוי מקרי הסתננות, גניבה, רצח וחבלה, שאותם נבצר ממנגנון הפיקוח על הסכמי שביתות הנשק למנוע. כל ההתפתחויות הללו יחדיו השרו בישראל תחושות של בדידות וננטשות, והדבר העצים את העימות בין שתי האסכולות. שרת הגביר את פעילותו בזירה הדיפלומטית האמריקנית במאמץ לבלום את הסיוע הצבאי לערבים ולהשיג נשק וערובות ביטחון לישראל. לבון, לעומתו, ראה את הפתרון בפעילות צבאית להרתעת הערבים.[14]

מצב הדברים הורע ביתר שאת עקב סירובו של לבון להשלים עם סמכותו של שרת בענייני ביטחון. לבון התייחס אל שרת כמי שאינו יותר מאשר שר חוץ, וניסה להגביל את מעורבותו במה שנתחם לדידו בשליטת משרדו. לבון לא דיווח לשרת בסדירות על מבצעי צה״ל לאורך הגבולות, והדוחות שטרח להגיש היו תכופות חלקיים ומטעים.[15] לבון גם הסתיר מן הממשלה היבטים חשובים של מדיניות הביטחון ולא נקט שום מאמץ לרכוש את אמון עמיתיו ותמיכתם. לקראת אמצע 1954 החל שרת לכנס ועדה של חמישה שרי מפא״י בכירים - הוא עצמו, לבון, שרת העבודה גולדה מאיר, שר האוצר לוי אשכול וזלמן ארן (שר בלי תיק) - לדיונים בנושאי ביטחון ומדיניות חוץ. תפקידה העיקרי של ועדה זו, שכונתה ״ועדת החמישה״, היה לשמש בורר במחלוקות בנושאים אלה. מטרתו של שרת בהפעלתה הייתה להסתייע בעמיתים חברי מפלגתו לריסון לבון ולשליטה בו, ולמנוע התנגשויות גלויות עמו בישיבות הממשלה. שרת גם חשש פן יוליך מבחן כוח עם לבון לפילוג במפלגה ולהיווצרות נסיבות לחזרת בן-גוריון. קיומה של ועדת החמישה נשמר בסוד.

ב-31 בינואר 1954 התנהל ביוזמת לבון דיון לא-פורמלי בבית ראש הממשלה בהשתתפות שרי מפא״י והרמטכ״ל החדש. שרת רשם אותו לילה ביומנו:

משה דיין גולל תוכנית אחרי תוכנית של ״פעולה ישירה״. הראשונה - מה יֵיעשה כדי לפרוץ את ההסגר על מפרץ אילת. יש להשיט אונייה בדגל ישראלי ואם המצרים יפגיזוה, אזי להפציץ את העמדה המצרית מהאוויר, או לכבוש את ראס אל-נקב או לפרוץ מדרום לרצועת עזה עד החוף. הייתה התקוממות כללית. שאלתי את משה: ״אתה מבין כי פירוש הדבר מלחמה עם מצרים?״ אמר: ״בהחלט״.

כל הנוכחים שללו תוכנית זו, ולבון מיהר לחזור בו.

הצעתו השנייה של דיין הייתה מבצע צבאי נגד הסורים במטרה לקַבע את זכותה הבלעדית של ישראל על הדיג בכנרת.

ההצעה השלישית הייתה לחצות את גבול סוריה ולהשתלט שם על עמדות סוריות במקרה של פלישה עיראקית לסוריה.

שרת הבהיר מפורשות כי שום מבצע צבאי לא יוּצא לפועל בטרם תתקבל החלטה מדינית, אך אורח החשיבה של הרמטכ״ל החדש השרה עליו, בתוך כך, דאגה עמוקה.[16]

כאשר איים נאצר על מעמדו של גנרל נגיב, מי שכלפי חוץ עמד בראש המהפכה המצרית, ואדיב שישכּלי הודח מנשיאות סוריה בהפיכה צבאית שהתבצעה בסוף פברואר 1954, זומן בן-גוריון להתייעצות עם שרת, לבון ודיין בשאלת התגובה הישראלית הנאותה לתמורות אלה. הפגישה התקיימה באולם הספרייה שבבית בן-גוריון בתל אביב. באולם שררה צינה והדיון לא חימם את לבו של שרת. לבון הציע פריצה צבאית בדרום לשם יצירת חיץ בין רצועת עזה ומצרים, ופלישה למפורז הצפוני, שלאורך גבול ישראל-סוריה. בן-גוריון פסל כל התגרות במצרים, אבל תמך בהכנסת הצבא למפורז הצפוני שתתורץ בכך שהאנרכיה בסוריה אילצה את ישראל להגן על יישוביה. שרת אמר שהוא שולל לחלוטין את שתי התוכניות, שכן חזקה על שתיהן לאחד את מעצמות המערב במועצת הביטחון נגד ישראל, ומה גם שקרוב לוודאי כי שתיהן יסתיימו בנסיגה מבישה. לבון נראה מדוכא. הוא הבין שבכך הושם קץ ליוזמה.

בן-גוריון ניצל הזדמנות זו שנקרתה לו כדי להעלות תוכנית יקרה ללבו לפירוק לבנון ולסיוע לייסוד מדינה נוצרית מַרונית שתכרות ברית עם ישראל, בטענו כי נוצרה שעת כושר לעידוד המרונים להכריז על מדינה נוצרית משלהם. תוכנית זו הייתה חלק של מִתווה מדיני מקיף יותר של בן-גוריון, שקרא לשיתוף פעולה של ישראל עם מיעוטים אחרים במזרח התיכון לשם ערעור השליטה המוסלמית באזור. שרת הבהיר בתשובתו כי הקהילה המרונית שסועה בתוך-תוכה וכי חסידי ההתבדלות הנוצרית שבקרבה חלושים ונתונים במגננה. לבנון נוצרית פירושה הינתקות מאזורי צור, טריפולי ובקעת הלבנון משופעי האוכלוסייה המוסלמית. לא זו בלבד שצעד זה ימוטט את הבסיס הכלכלי של לבנון, אלא שאין שם שום כוח פוליטי המסוגל לצמצם את שטח המדינה לממדיו מלפני מלחמת העולם הראשונה. בן-גוריון הגיב על נימוקי שרת בהאשימו אותו בחששנות מוגזמת. לדידו, כדאי לה לישראל להוציא מיליון דולר על מיזם שכזה, שכן הוא יחולל במזרח התיכון תמורה מכרעת ויפתח עידן חדש. שרת, מותש מן הוויכוח עם בן-גוריון, דימה את עצמו לאדם הנאבק ב״גלגל סופה״.[17]

שרת התנגד להצעת לבון לכיבוש השטח המפורז בגבול סוריה ועמד על חובתו להביא את העניין להחלטת הממשלה. למחרת, בישיבת הממשלה, הצביעו כל השרים נגד הצעת לבון, ואילו לבון הגיב באומרו כי הוחמצה הזדמנות גדולה לחיזוק ישראל. על כך השיב לו שרת כי הסרת התוכנית הלבנונית מעל הפרק גרמה למדינת ישראל להחמיץ הסתבכות מיותרת, שכן אין ספק שהמבצע היה נכשל.[18] שרת עמד על שלו חרף הלחץ המאוחד מצד בן-גוריון, לבון ודיין, וגייס את שרי הממשלה כמשקל נגד לפסילת יוזמותיהם של חסידי ההתערבויות מעבר לגבול. הוויכוח שהתגלע הבליט את המתח בין שתי המגמות - נטייה לייזום פעולות צבאיות הכרוכות בסיכונים מזה, ונטייה להימנע מהרפתקות צבאיות הכרוכות במעורבות בענייניהן הפנימיים של השכנות הערביות מזה.[19]

בן-גוריון המשיך לתקוף את מדיניות שרת, וכמוהו עשו גם לבון ודיין. שרת היה נתון בלחץ מתמיד לאשר פעולות גמול, ובתוך כך היה נהיר לו כי בסכלו פעולות שכאלה הוא מסתכן באיבוד יוקרתו במפלגתו, בכנסת, בעיתונות ובציבור הרחב. מדיווחים שהונחו לפניו נודע לו כי ראשי הצבא נעשים חסרי מנוחה ומיליטנטיים יותר ויותר וכי הם חותרים למלחמה. הם נתפסו לחרדה נוכח הספקת חומרי מלחמה לערבים, ובאורח טבעי נטו להקדים עימות צבאי עם הצד שכנגד בטרם יתעצם יותר מדי.[20] לבון אף הוא צידד בינו לבינו במלחמה. אומנם הוא לא קרא למלחמה בגלוי, אך חשיבתו התנהלה בכיוון זה.

אחת ההנמקות הייתה שמנקודת מבט צבאית טהורה מוטב שהמלחמה תתחולל מוקדם ולא מאוחר.

הנמקה אחרת הייתה כי אל לישראל להימנע מנקיטת פעולה צבאית כלשהי מתוך חשש שמא זו תוליך למלחמה.

שרת חשף את הסכנה הגלומה בטיעונים ממין זה בישיבת הוועדה המדינית של מפא״י ב-12 במאי.

ראשית - טען שם - אין די בהכרזות כלפי חוץ על שאיפת ישראל לשלום; הממשלה, וצה״ל במיוחד, חייבים לנהוג בהתאם.

שנית, קיימת סכנה של הידרדרות למלחמה אפילו אין היא רצויה או מתוכננת מראש.

שלישית, קיים הבדל עמוק בין מלחמה כפויה על ישראל, כזו שהתחוללה ב-1948, ובין מלחמה יזומה בידיה - בין מלחמת אין ברירה ובין מלחמת ברירה.

רביעית, אפילו תכבוש ישראל את כל ארץ-ישראל עד הירדן, סביר שיציאה המונית של פלסטינים שוב לא תתרחש. מבחינתו, אמר שרת, עדיף הגבול הנוכחי על כל בעיותיו על פני סיפוח הגדה המערבית על מיליון אוכלוסֶיהָ.[21]

המרחב לביצוע פעולות גמול גדולות ממדים נגד ירדן נצטמצם הן מכוח השפעתו המרסנת של שרת והן משום שהלגיון הערבי הציב שלושה גדודים לאורך הגבול במגמה למנוע תקריות. אולם ראשי צה״ל לא היו נכונים לשבת בחיבוק ידיים. הם פיתחו אסטרטגיה ערמומית וחשאית יותר במטרה להציק לירדנים, ושיגרו לתוך ירדן חוליות קטנות שתקפו יחידות צבא וביצעו מעשי רצח וחבלה. כדי לחמוק מאחריות, נהג דובר צה״ל לפרסם הודעות שקריות על מהלך האירועים: בדרך כלל טען כי הצד שכנגד הוא שגרם לצה"ל לפעול בעקבות תקיפה בתוך שטח ישראל, או שכוח צה"ל חצה את הגבול במהלך מרדף אחרי מחבלים. דיין הודה באוזני ג׳ון קמחי, עיתונאי יהודי-בריטי ידידותי, כי ״בכמה מקרים נכונים תיאורי האו״ם מתיאורינו״, וקמחי חזר על הדברים באוזני שרת.[22]

לבון עשה יד אחת עם מפקדי צה"ל בהסתרת אסטרטגיה חשאית זו מפני שרת ובהזנתו בדוחות שקריים כל אימת שהתקריות נחשפו, אלא ששר הביטחון לבון עצמו לא יוּדע בכל מבצעי צה״ל, שלהלכה סר לפקודתו. שרת דרש מלבון דוח מהיר ומדויק על כל פעילות של צה"ל ועל כל תקרית גבול, אך כל שקיבל היו הבטחות שלבון לא התכוון כלל למלא. אדרבה, בתחילת יולי התהדר לבון לפני קציני המטכ"ל כי לא פחות מארבעים פעולות צבאיות קטנות בוצעו מאז התמנותו לשר הביטחון שנה קודם, כלומר יותר משלוש פעולות בממוצע מדי חודש. לבון התגאה גם במגוון הפעולות: ״מעשי שוד, מיקוש, הורדת בתים, קליעה בכלי רכב וכו'. (...) בשנה זו מבחינה צבאית נעשה יותר מאשר בכל שנות המאבק. נעשה יותר מאשר בחמש או שש שנות קיומה של המדינה״.[23]

חקירה עצמאית שיזם שרת העלתה כי לאמיתו של דבר, חרף האקטיביזם שלו, לא עלה בידי לבון לקיים שליטה יעילה בצבא וכי לא אזר אומץ להודות בכך באוזני איש. לפיכך זימן אליו שרת את דיין והורה לו ״לשים קץ, אחת ולתמיד, להתנהגות שלוחת רסן זו של חציית הגבול כל שני וחמישי ללא התחשבות בתוצאות הממאירות״.[24] הוראות אלה החליקו כטיפות מים על כנף אווז. לעומת זאת החלו מועקות המאבק המתמשך ללא הרף בינו ובין ממסד הביטחון שלו לתת אותותיהן בשרת עצמו. באחד מסיוטי הלילה שלו חלם כי עליו ועל רעייתו צפורה נגזר דין מוות בירייה באשמת בגידה במדינה.[25]

הניגודים בין דיין ושרת במישור המדיני החריפו מכוח מאבקי שליטה, סלידות אישיות ומחלוקות סביב סמכויות במסגרת הממסד הבטחוני. המבוכים החלקלקים הללו של יריבויות ותככים ואי-אמון הדדי ששרר בין השחקנים הראשיים בצמרת הישראלית, הצטרפו יחדיו ושימשו תפאורה מקומית לחזיון ה״עסק ביש״.

״עסק ביש״

הרקע החיצוני ל״עסק ביש״ היה ההסכם שחתמו בריטניה ומצרים בראשי תיבות ביולי 1954 על התפנות הכוחות הבריטיים מבסיסיהם שבאזור תעלת סואץ. לפי הסכם שנחתם ב-1936 קיימה בריטניה בסיסי צבא לאורך התעלה, והסכמתה לפנותם, שניתנה בעקבות משא-ומתן מר וממושך, הייתה ניצחון רב-ערך ל״קצינים החופשיים״ במאבקם על עצמאות ארצם. התגובות שעורר הסכם ההתפנות בישראל היו מעורבות למדי. המתכננים הצבאיים ראוהו כאסון מכל בחינה. להערכתם, הוא יסלק את החיץ המפריד בין מצרים וישראל, יוליך למתן סיוע צבאי מערבי למצרים, יגביר את עוצמתה הצבאית ויטה חמורות את מאזן הכוחות לטובת מצרים. משום כך הם היו משוכנעים כי מן ההכרח למנוע את ההתפנות הבריטית באמצעים דיפלומטיים או אחרים.

ביולי 1954 ביצעה רשת ריגול יהודית במצרים, שאורגנה והונחתה בידי אמ״ן, סדרת פעולות חבלה שנועדו לסיכול ההסכם האנגלי-מצרי או לדחייתו.[26] ב-2 ביולי הונחו מתקני הצתה בתיבות איסוף דואר באלכסנדריה, וגרמו נזק מזערי. אותה שיטת פעולה ננקטה ב-14 ביולי נגד ספריות ומרכזי מידע אמריקניים בקהיר ובאלכסנדריה, שוב ללא תוצאות של ממש. ב-23 ביולי, יום השנה למהפכת ״הקצינים החופשיים״, יצאו חברי הרשת להניח מתקני נפץ בכמה בתי-קולנוע שהציגו סרטים בריטיים ואמריקניים, ובבית דואר. אחד מאותם מתקנים פרימיטיביים החל להעלות עשן בטרם עת מתוך כיסו של אחד מאנשי הרשת, בעת שעמד להיכנס לבית קולנוע. הוא נתפס בו-במקום ולכידתו הוליכה למעצר חברי הרשת האחרים. כולם הועמדו למשפט; בסופו של דבר הוצאו שניים מהם להורג, אחד התאבד והשאר נדונו לתקופות מאסר ממושכות.

החשיבה המדינית שהניעה מבצע חובבני וכושל זה הייתה פשטנית להדהים. מטרת המתכננים הייתה לביים תקריות אנטי-בריטיות ואנטי-אמריקניות במצרים, שיבהירו למערב כי משטרו של נאצר אינו אמין ככל שמדובר בהגנה על אנשים ונכסים מערביים במצרים, וכי לאור זאת תשקול בריטניה מחדש את החלטתה לפנות את כוחותיה מן התעלה, או-אז ימנע המשך נוכחותה שם בעד מצרים לבצע הרפתקות צבאיות במזרח התיכון. קציני אמ״ן לא הפגינו שום חרטה על מבצעם הכושל במצרים, והוכיחו זאת בהגשת הצעות פעולה שתכליתן המובהקת הייתה חרחור מלחמה עם מצרים.[27]

בספטמבר ביצע צה״ל באי-רצון את תוכנית משרד החוץ לאתגר את חסימת תעלת סואץ בפני ספנות ישראלית בשיגור ״בת גלים״, ספינת מטען קטנה בעלת תפוסה של כמה מאות טונות, נושאת דגל ישראל, דרך תעלת סואץ בדרכה לנמל חיפה. מראש היה צפוי שהספינה תיעצר, ולפיכך יהיה אפשר להושיב את מצרים על ספסל הנאשמים הבינלאומי. מעצמות המערב, שבאותם ימים ביקשו להשפיע על מצרים להצטרף לברית הגנה, לא התרשמו מן המהלך הישראלי ולא היו נכונות לסכן את קשריהן המשתפרים עם מצרים בניסיון חסר תוחלת לאלצה להיסוג מעמדתה. התוצאה הייתה כישלון המהלך הישראלי, שרק הוכיח למצרים כי בינתיים אפשר להם להמשיך בהסגר באין מפריע.[28]

בעקבות אי-ההצלחה לפרוץ את ההסגר הימי המצרי, החל דיין להעתיר על שרת הצעות לפעולות צבאיות טהורות, חפות מדיפלומטיה, נגד מצרים וירדן. המצב לאורך גבול רצועת עזה החל לחרוג מכלל שליטה, ודיין רצה ששרת יכיר בכך שמדיניות הריסון והפניות אל משקיפי האו״ם ואל ממשלת ארצות-הברית מעלה חרס - ויאשר פעולה צבאית. הוא ציין כי פעולות צבאיות ״קמעוניות״ לא יִסְכְּנוּ; רק מהלומה רבתי תדרבן את השלטונות המצריים לנקוט אמצעים מיידיים ונמרצים לבלימת נחשול האלימות הגובר והולך. מעשית הוא הציע ביצוע פשיטת לילה על העיר עזה כדי לפוצץ שם בניין ממשלתי חשוב, מטה המשטרה או מכון מים. שרת, שעמד על הצגת ישראל כמדינה שוחרת שלום וחתר לשכנוע מעצמות המערב להימנע מהספקת נשק למצרים, פסל את הצעת דיין באומרו כי אילו בוצעה, סביר שהייתה מוכיחה לעולם כי פני ישראל לתוקפנות ולכיבוש.[29]

ב-8 בדצמבר נשבתה חוליה של חמישה חיילי צה״ל בתוך שטח סוריה, במרחק כחמישה קילומטרים מן הגבול. בחקירתם הם סיפרו לשוביהם כי משימתם הייתה להחזיר לישראל מתקןְ ציתות לקו טלפון סורי שהותקן שם בידי צה״ל זמן-מה לפני כן. לאחר שְבִיית החולייה הורה לבון לחיל האוויר לאלץ מטוס נוסעים סורי לנחות בישראל מתוך כוונה להשתמש בנוסעיו ובצוותו כבני ערובה עד לשחרור החיילים הישראלים. ההודעה שפרסם אחר כך דובר צה״ל, כי המטוס הסורי חדר לתחום האווירי של ישראל וסיכן את ביטחונה, הייתה שקר גס. שערורייה בינלאומית קמה סביב שוד אווירי חסר תקדים זה, וישראל אולצה לשחרר את המטוס על נוסעיו וצוותו כעבור שתי יממות. שרת לא יכול עוד להכיל זעמו. במכתב ללבון אמר:

״מדהימים ומדאיגים אותי ביותר צרות-האופק וקוצר-הראות שהתגלו כאן מצד ראשי צבאנו. הם סבורים כנראה כי מדינת ישראל חייבת - או אפילו מחויבת - לנהוג בתחום יחסיה הבינלאומיים לפי החוקים השוררים בג׳ונגל. אבל גם בסבכי הג׳ונגל נוהג אדם בראש-ובראשונה לדאוג לביטחון עצמו, והנה מתברר כי אפילו תבונה ראשונית זו נעדרת בצמרת הצבאית שלנו״ - והורה לשר להבהיר ״לכל הנוגעים בדבר כי אין בדעת הממשלה לסבול גילויים כאלה של 'מדיניות עצמאית' בקרב מערכת כוחות הביטחון״.[30]

שרת המשיך וקָבל במכתבו על המידע השקרי המופץ בידי מקורות צבאיים ועל הסתת עיתונאים למתוח ביקורת על הממשלה. יושב ראש ועדת שביתת-הנשק הישראלית-סורית הורה לסורים לשחרר את חמשת החיילים ששבו, ושרת ציפה ״כי יהיה זה ניצחון של מאמץ מדיני על פני קו של בריונות צבאית״.[31] המצב החמיר כאשר אחד מחמשת החיילים, אורי אילן, בנה של פעילה פוליטית וחברת כנסת לשעבר, התאבד בכלא שִביו. העיתונות הישראלית געשה וסערה על הסורים הברברים, שהואשמו בחטיפת החמישה ובעינויָם.

הידיעות על ההתאבדות חוללו זעזוע ניכר בשורות הצבא, והביקורת שנמתחה שם על הממשלה הרקיעה לשיא חדש. סיעת ״חרות״ בכנסת הגישה על רקע זה הצעת אי-אמון בממשלה, ובוויכוח שהתנהל בנושא זה האשים חבר הכנסת חיים לנדאו, שעמד בראש המתקפה, את הממשלה בתבוסנות, מורך לב, פייסנות וכיוצא באלה.

שרת הגיב ב-17 בינואר 1955 בנאום תקיף. הוא גילה את האמת על משימת חמשת החיילים בקוראו מן הכתב את דוח ועדת שביתת-הנשק הישראלית-סורית, שסתר את הגרסה שניפק צה״ל כי החיילים נחטפו מתוך שטח ישראל. הוא גם הציג את העובדות האמיתיות על אילוץ המטוס האזרחי הסורי לנחות, ובתוך כך חשף שקרים נוספים מבית מדרשו של צה״ל. הוא הזהיר כי בהכותה אחרים מסתכנת ישראל בהכאתה-היא. את נאומו סיים שרת בהכריזו, כי

״יש לפני המדינה הזאת ברירה: אם רצונה להיות מדינה של חוק או מדינה של שוד - אם מדינה זאת רוצה להיות מדינה של שיקול מפוכח וראיית הנולד או של השתוללות יצרים פרועה״.

לבון, בנאום שנשא בכנסת כעבור שבוע, הגיב על דברים אלה ואמר כי

״מדינת ישראל, כמו כל מדינה, חיה על פי שני חוקים: החוק הכתוב, הכולל את ההתחייבויות שבין המדינות ואת השטח הרחב של החוק הבינלאומי, והחוק הטבעי של הגנה עצמית״.

ב-18 בינואר 1955 נרצחו שני טרקטוריסטים ישראלים בידי מסתננים ירדנים ליד עג'ור, כפר ערבי נטוש בקרבת גבול ירדן. הידיעה על כך היכתה בשרת כמכת ברק והוא השיג מייד כי תידרש תגובה, וכי הפעם ייאלץ לאשרה.

״עצרתי ובלמתי הרבה בחודשים האחרונים״ - כתב ביומנו ביום זה - ״מנעתי כמה מעשים מפוצצים וגרמתי מתיחות רבה לציבור. אסור לי להגדיש את סאת הסבלנות. יש לפרק, שאם לא כן תבוא התפרצות של קצף, אשר רבים מחברי יהיו שותפים לה, ואז אכשל בניסיון של תפיסת מרובה מבחינת חינוך העם, ואשיג את ההיפך״.

 שניים מחבריו, זלמן ארן וגולדה מאיר, זימנו את עצמם לביתו אותו ערב. ארן טרם סיים משפט אחד וכבר קטעוֹ שרת ואמר, שכבר אישר פעולת גמול. ארן הסביר בקול מתנצל את יוזמתו ויוזמת מאיר להתערב בעניין בעקבות נחשול הזעם שגאה ברחבי הארץ נוכח משפט קהיר, מעצר ״בת גלים״, שבויי דמשק, התאבדות אורי אילן - ועתה רצח השניים. שרת השיב לו שכל זה לא נעלם ממנו, אך הוסיף:

לך והסבר לכל אדם ברחוב כי משפט קהיר הוא מעשה ידינו, ו״בת גלים״ זהו קרב אחד במערכה ממושכת, והשבויים בסוריה נכשלו במבצע שאנחנו יזמנו, ואילו נכשלו בזה ערבים בתחומנו, היינו הורגים אותם במקום המעשה בלי אומר ודברים, כפי שעשינו ל״לגיונרים״ שעברו לתומם ברצועה שלנו ליד מבואות ביתר, וגם לכל אחד מהם יש אם מתאבלת על בנה גם אם לא הייתה חברת כנסת כפייגה אילנית - לך והסבר כל זאת. ברור, כי רצח עג׳ור הגדיש את הסאה ויש לפרק את הזעם. רק זהו ההיגיון, לא אחר. איני מאמין כי מבחינת הביטחון יועיל התגמול כהוא-זה. להיפך, אני חושש מאוד כי ישמש חוליה פותחת למחזור חדש של דמים בסְפר.

התפרצות זו של שרת בינו לבינו האירה כזרקור רב-עוצמה את התפקיד הבלתי מוצהר שמילאו התקפות צה״ל על האויב במתן פורקן לדעת הקהל בישראל. היא גם חשפה את הפער המתמשך בין השקפת צה״ל על תקיפות אלה כמחוללות הרתעה יעילה לבין ספקנותו של שרת. שרת סבר כי פשיטות צה״ל אל מעבר לגבול, כזו הנוכחית, הן חרב פיפיות. ככל שאישר מדי פעם פשיטות כאלה, עשה זאת בדרך כלל מתוך שיקולי מדיניות פנים. הוא היה מודע היטב לסכנות הכרוכות בהתרת הרסן:

״הבניין שבניתי בעקשנות זה חודשים, וכל הבלמים שהתקנתי והגדרות שהקמתי - כל זה עלול ליהרס במחי יד אחת, אבל אני מרגיש כי אין לי ברירה ויהיה אשר יהיה״.[32]

לרווחתו העמוקה של שרת, קרה דבר שביטל את הצורך בפעולת גמול: למחרת, 23 בינואר, באמצע ישיבת הממשלה, הונח לפניו מסר שאמר כי הירדנים הודיעו לוועדת שביתת-הנשק הישראלית-ירדנית כי לכדו כמה מן הרוצחים, כולם תושבי עג׳ור לשעבר, שאיבדו את בתיהם במלחמת 1948. בתום הישיבה כינס שרת את ועדת החמישה והציע לבטל את הפשיטה שתכנן צה׳׳ל לאותו לילה. אשכול תמך בשרת, אך לבון טען שהדבר לא יתקבל יפה בצה׳׳ל. גולדה מאיר הביעה דעתה כי פעולות גמול מוצדקות כאשר מבצעי הפיגועים אינם נתפסים, אך הביעה התנגדות להריגת אנשים חפים לאחר שהמְפַגעים עצמם נעצרו. ארן לא אמר דבר, ושרת סיכם כי הפעולה תבוטל. הצבא, בינתיים, טיפח תקווה שדבר מעצרם של המפגעים לא יגיע לידיעת שרת בעוד מועד - כאשר עדיין יוכל למנוע בעד היציאה לפעולה.

"אנשים משונים" - רשם שרת ביומנו על מפקדי צה"ל - "שהתרגלו לחשוב כי אי-אפשר לשמור על רוח הצבא מבלי שניתן לו מזמן לזמן להקיז דם״.[33]

הדו-שיח עם נאצר

״עסק ביש״ ביולי 1954 לא צינן, כמתחוור, את להט הממסד הביטחוני הישראלי לאקטיביזם לוחמני. מאחורי הקלעים חידש שרת את הדו-שיח עם נאצר. נאצר עצמו כיבד את שרת. באוזני דיפלומט בריטי דיבר עליו כעל איש מתון וישר.[34] מכל מקום, כאשר נקט שרת יוזמה לחידוש הדו-שיח, לא הביע נאצר שום התנגדות. הסכמת נאצר לשיחות רמות דרג הייתה מעודדת ביותר. שרת בחר ביגאל ידין, מי שהיה רמטכ״ל ועכשיו למד בלונדון, כנציג ישראל בשיחות. בעזרת גדעון רפאל הכין שרת לקראת השיחות גם כמה הצעות קונסטרוקטיביות, לרבות הסדר למעבר יבשתי דרך הנגב בין מצרים וירדן ותשלום פיצויים כדי לסייע ביישוב מחדש של הפליטים הפלסטינים שברצועת עזה.[35] סוכנות הביון המרכזית של ארצות-הברית (cia) הציעה את סיועה להבטחת חשאיותן של השיחות. אולם ב-22 בדצמבר התאבד סוכן הביון הישראלי מקס בינֶט בתא כלאו שבקהיר, וב-27 בינואר 1955 הרשיע שם בית הדין הצבאי שמונה מבין שנים-עשר הנאשמים הנותרים ודן שניים מהם למוות. הישראלים הוכו בתדהמה למשמע הידיעה. שרת ביטל את השיחה רמת הדרג באומרו: ״לא ניוועד בצלו של גרדום״.[36]

פרשה זו [של גישושי הבנה] ביחסי ישראל-מצרים, שאינה ידועה כמעט, מעוררת שוב את שאלת הגרסה הרשמית האומרת כי ישראל חתרה מאז ומתמיד למגע ישיר, וכי תמיד נתקלה בסירוב ערבי, אין, כמובן, דרך כלשהי לקבוע מה היה עשוי לקרות אילו יצאה הפגישה המתוכננת לפועל. האומנם הייתה מוליכה לפגישה רמת דרג עם נאצר עצמו? האומנם היה בה כדי למנוע בעד ההידרדרות העתידית של הסכסוך? ההייתה מייצרת לפחות כמה מן הרכיבים שנדרשו לפריצת דרך ביחסים בין ישראל ויריבותיה הערביות העיקריות? תשובות לשאלות אלה אין. ההיסטוריה אינה מגלה את חלופותיה. כל שניתן לומר הוא שנאצר העניק לישראל סיכוי לקשירת שיח, וכי מחווה זו נהדפה. ועוד ניתן לומר, שהיסוסיו של שרת מילאו תפקיד בהחמצת הזדמנות זאת. שרת לא עמד במבחן השעה, אלא הפגין תכסיסי השהייה וחששנות ברגע שדרש תעוזה. בלשון אחד מאישי משרד החוץ, הוא לא אחז את השור בקרניו כאשר השור קרב אליו.[37]

בחזית הפנים המשיך שרת להתמודד בתוצאות מפלת קהיר. ב-2 בינואר 1955, מקץ חיבוטים אין קץ, הוא מינה ועדה לחקירת העובדות שמאחורי ה״עסק ביש״. חברי הוועדה היו יצחק אולשן, שופט בבית המשפט העליון, ויעקב דורי, רמטכ״ל לשעבר. הוועדה קיבלה את העדויות והמסמכים המזויפים שהרשיעו את לבון, אלא שדבר הזיוף לא התגלה אלא כעבור חמש שנים. דיין ופרס תמכו בגרסותיו של גיבלי והעידו לפני הוועדה בהרחבה ובביקורתיות על מגרעותיו של לבון כשר ביטחון. דיין אישר כי לבון הוליך שולל את שרת בשיטתיות, אך לזכותו ייאמר כי היה כן לגבי התנהלותו-שלו:

לא הסתרתי את שותפותי הפסיבית בהטעיית שרת על-ידי לבון. הסברתי כי ידעתי מדי פעם שלבון מטעה את שרת (על-ידי אי-הכנסתו לעניין), אך אם לבון מקבל על עצמו זאת, אין אני צריך להתערב. יתר על כן, אני מסתייג לחלוטין מתפיסתו הפוליטית של שרת ורואה מדי פעם, בזאת שאינו מאשר פעולות, נזק לענייני המדינה; ואין לי סיבה לעזור לו בכך יותר מאשר חובתי מורה לי.[38]

בסופו של דבר נבצר מאולשן ודורי להוציא משפט נחרץ. בדוח שהגישו קבעו כי אינם יכולים להיות בטוחים מעבר לספק סביר שגיבלי לא קיבל הוראה להפעיל את היחידה החשאית, אולם בד בבד עם זאת אין ביכולתם לקבוע בוודאות כי לבון אכן נתן את ההוראות המיוחסות לו. לשרת לא היה שמץ ספק כי גם אם לא נתן לבון לגיבלי את ההוראה המסוימת שהוליכה למכשלת קהיר, הוא-הוא האחראי לה מדינית ומוסרית, שכן

״הטיף בלי הרף למעשים של טירוף דעת והרביץ בצמרת הצבא את התורה השטנית של הצתת מדורות במזרח התיכון, חרחור ריב, התנקשויות דמים, פגיעה ביעדים ובנכסים של המעצמות, מעשי ייאוש והתאבדות״,

בה בשעה הוכה שרת הלם למראה התמונה הכללית שנצטיירה במהלך החקירה - וכך רשם ביומנו בינו לבינו:

מעולם לא שיערתי כי נוכל להגיע לזוועה כזו של יחסים מורעלים ויצרי שנאה ונקם והערמה הדדית בצמרתו של המשרד הכביר והמפואר ביותר שיש לנו במדינה. אני מתהלך כל הימים האלה כסהרורי, מוכה פלצות ותועה במבוך, אובד עצות לחלוטין, לסלק עכשיו את לבון הרי זה לחסלו חיסול גמור. לא לסלקו הרי זה לחפות על נגע ולהתחייב בחורבנו של משרד הביטחון ובהשחתתו הגמורה של הפיקוד העליון.[39]

לבון חסך משרת את הצורך להחליט בהגישו את התפטרותו מן הממשלה ב-2 בפברואר. על בן-גוריון הופעל עתה לחץ כבד מצד חבריו למפלגה לבוא תחת לבון ולנקות את השברים שהניח מאחוריו. ב-21 בפברואר חזר בן-גוריון משדה בוקר וקיבל לידיו את תיק משרד הביטחון בממשלה שבראשה המשיך לעמוד שרת. לוולטר איתן ולגדעון רפאל, עוזריו הנאמנים במשרד החוץ, הסביר שרת כי זו הייתה הדרך האחת להיחלצות מן המשבר, ואחר כך הוסיף בקול רגוע: ״אתם מבינים, ידידי, שזה קץ הקריירה המדינית שלי״. השניים דיברו על לבו וביקשו לחלצו ממצב רוחו הקודר, אך לשווא. ואומנם השתלשלות האירועים הוכיחה כי תובנתו עלתה על שלהם.[40] בנובמבר 1955 החזיר שרת לבן-גוריון את שרביט ראש הממשלה. ביוני 1956 הדיחו בן-גוריון מכהונת שר החוץ ובכך, למעשה, הקיץ הקץ על חייו בזירה המדינית.

מבצע עזה

בן-גוריון חזר משהותו הקצרה בשדה בוקר ברוח לוחמנית ובלתי מתפשרת, נחוש לשקם את עליונות שיקולי הביטחון על פני שיקולי מדיניות החוץ בזירת היחסים עם הערבים. הוא הגיע מכבר לכלל מסקנה כי נאצר אויב מסוכן שלא ניתן לפייסו, ולפיכך גמר אומר לנהוג בו ביד חזקה וכבר מתחילה הפגין חוסר סבלנות כלפי מדיניותו הפייסנית של שרת.[41] לזאב שרף, מזכיר הממשלה, אמר בן-גוריון על שרת: ״הוא מגדל דור של פחדנים, אני לא אתן לו. הולכים כאן מסתננים ואנחנו שוב מסתתרים מאחורי גדרות. לא אתן לו. זה יהיה דור לוחם״.[42]

במכתב לשרת אף ראה בן-גוריון להדגיש כי בכוונתו לנהל מדיניות ביטחון עצמאית. הוא הביע נכונות לקיים התייעצויות,

״אבל התייעצות עם ראש הממשלה היא דבר אחד, והתערבות מתמדת של שר החוץ ועובדיו בענייני ביטחון היא דבר שני. לדבר זה לא אסכים״.

הוא קיבל על עצמו את האחריות המשותפת של הממשלה והכיר בסמכות העליונה של ראש הממשלה, אך לא פירש זאת כקבלת עמדתו של ראש הממשלה בעניינים שנויים במחלוקת ביניהם:

״בראותי הכרח במצב שנוצר לקחת על עצמי תיק הביטחון ולהצטרף לממשלה, קיבלתי על עצמי ברצון ובלי כל סייג דינה של הממשלה הקיימת ומרותו העליונה של ראש הממשלה, אבל אין זאת אומרת שקיבלתי גישתו של שר החוץ בעניינים השנויים בין שנינו במחלוקת, אלא הסכמתי, כפי שאמרתי לך אתמול, ל׳קואליציה״׳.[43]

את מכתבו זה סיים בן-גוריון באזהרה, כי אם שר החוץ ואנשי משרדו יתערבו בענייני ביטחון, וראש הממשלה יתמוך בהתערבות זו, יהיה צורך למנות שר ביטחון אחר.

ב-28 בפברואר, שבוע אחד בלבד לאחר חזרתו, השיק בן-גוריון את מדיניות הביטחון הנוקשה החדשה שלו בפשיטה רבת-עוצמה על רצועת עזה, שכינויה הצבאי היה מבצע ״חץ שחור״. במהלך הלילה תקפו שתי מחלקות של צנחני צה״ל, בפיקודו של אריאל שרון, מפקדה מצרית בעיבורי עזה והשמידו אותה תוך שהרגו 37 חיילים מצרים ופצעו 31. שרת הוכה בהלם ונזדעזע עמוקות בקבלו את הדוח על מבצע ״חץ שחור״. הוא תפס מייד כי המספר הגדול של האבדות פירושו תמורה לא רק בממדים, אלא בעצם מהותה של הפעולה. הוא ידע כי ישראל תגונה בזירה הבינלאומית מכל עבר על לוחמנותה, וחרד להשפעת המעשה על יחסי ישראל-מצרים. סיבה נוספת לתסכולו הייתה הודעת דובר צה״ל, שנוסחה בהשראת בן-גוריון, כי הקרב התחולל לאחר שסיור של צה״ל הותקף בידי כוח מצרי בתוך שטח ישראל. אף שבידי שרת לא הייתה שום הוכחה שהוא הוּלך שולל במתכוון בסוגיית הממדים המשוערים של האבדות, הוא גער בבן-גוריון על פרסום גרסה שקרית בעליל על האירוע, שאיש לא ייתן בה אמון.

ניתוח הפרשה בישיבת הממשלה, לאחר מעשה, חשף תגובות שונות בתכלית של בן-גוריון מזה ושל שרת מזה, אך לא רק בנושא שעל סדר היום, אלא גם לגבי סוגיית פעולות הגמול במישור העקרוני הכללי. בן-גוריון הדגיש את החשיבות שבהפגנת עליונותה הצבאית של ישראל על פני המדינה הערבית החזקה ביותר, וכן את הערך החיובי של מבצע עזה בביצור הביטחון העצמי של הציבור בישראל ושל צה״ל. את התוצאות המדיניות השליליות של המבצע פטר בן-גוריון כחסרות כל משקל מכריע, שכן, תהיה התנהגות ישראל מופתית כאשר תהיה, לעולם יעמדו מעצמות המערב לימין הערבים נוכח עליונותם הכבירה בשטח, באוכלוסייה ובנפט. שרת נטל אחריות מלאה על הפשיטה אף שמספר החיילים המצריים שנהרגו עלה פי-ארבע על מה שהניח על יסוד הערכת דיין מראש. שרת לא כפר בהשפעה החיובית שהייתה לפשיטה בחזית הפנים, אך חזה שתהיה לה השפעה שלילית על המגעים החשאיים עם מצרים, שבאחרונה הסתמנה בהם התקדמות-מה, וכן גם על מאמציה של ישראל להשיג נשק וערובות הגנה מארצות-הברית.[44]

ליחסי ישראל-מצרים היו מפשיטת עזה תוצאות מרחיקות לכת. קנט לאב, כתב אמריקני מקורב לנאצר, כתב:

פשיטת עזה [28/2/1955] הציתה שלשלת תגובות בין מצרים הנאצרית וישראל הבן-גוריונית - פשיטות, פשיטות-נגד, מירוץ זיון והיערכויות חדשות עם מעצמות-העל - שחוללו גלישה לעבר מלחמה שנבצר מרצון אנוש או ממיומנות מדינית כלשהם להטותה ממסלולה. הפשיטה גרמה להמרת רמה יציבה של התכתשויות קטנות-ממדים בין שתי הארצות בתהליך הדדי של העמקת חרדה והתגברות אלימות, ובתוך כך נתעמעם ההבדל בין צעדי הגנה ומעשי תוקפנות ונעלם מעיני העולם כולו.[45]

נאצר עצמו חזר ותיאר שוב ושוב את פשיטת עזה כנקודת מפנה. הוא טען שהיא הרסה את אמונתו באפשרות ליישב את הסכסוך עם ישראל בדרכי שלום, חשפה את חולשת צבאו וכפתה עליו לשנות את סולם הקדימויות הלאומיות מקידום חברתי ופיתוח כלכלי להגנה - שינוי שהגיע לשיאו בעסקת הנשק עם צ׳כוסלובקיה בספטמבר 1955. שרת נתן אמון בגרסתו של נאצר על השפעתה המוחצת של פשיטת עזה,[46] אך בכך היה שותף רק לקומץ בעלי תפקידים ממלכתיים. ההערכה הרווחת בישראל הייתה שפשיטת עזה הייתה תירוץ, לא סיבה, לפניית נאצר אל הגוש הסובייטי לרכישת נשק.

אחד מקורבנותיה של פשיטת עזה היה הדו-שיח החשאי של שרת עם נאצר. דו-שיח זה, שניזוק קשות על-ידי ה״עסק ביש״, לא התמסמס עד כדי אי-אפשרות לחדשו. פשיטת עזה, לעומת זאת, הנחיתה עליו מהלומת מוות.

למרבה התמיהה לא רשם בן-גוריון אף לא מילה אחת על פשיטת עזה בזיכרונותיו ובכתביו עתירי המילים על תקופה זו. ביומנו כתב, אחרי ששמע דיווח על הפעולה מפי אריאל שרון: ״זה היה לדעתי שיא הגבורה האנושית״.[47] אפשר שאכן כך, אלא שאפשר כי בעת ובעונה אחת הייתה הפעולה גם פסגת האיוולת המדינית, שכן האסטרטגיה הכוחנית של בן-גוריון עשתה באושים בעליל: היא רק הלהיטה את העוינות המצרית, הקשיחה את הנחרצות המצרית והולידה מחזור דמים של אלימות ואלימות-נגד, שהגיע לשיאו במלחמת סואץ-סיני.

בן-גוריון וחסידיו טוענים כי פשיטת עזה לא הייתה סיבה אלא תירוץ לתפנית של נאצר ממתינות לתוקפנות. את ההתפתחויות שלאחר הפשיטה הם מפרשים כפרי שהבשיל לא מהלם התקיפה אלא מתוך נטיות תוקפניות מובנות ואופייניות למשטר הלא-דמוקרטי של נאצר.[48] אין בנמצא תיעוד לאישוש הנחה זו, אך יש ויש תיעוד רב המזים אותה. ההוכחה החותכת ביותר למעתק של נאצר לתוקפנות הייתה הפתיחה בלוחמת גרילה נגד ישראל באמצעות תקיפות ה״פידַאיוּן״ (בערבית: ״מקריבי עצמם״), שהופיעו בראשונה על במת ישראל באוגוסט 1955. הם גויסו מבין הפליטים הפלסטינים תושבי רצועת עזה, אורגנו ביחידות משלהם ואומנו בידי קצינים מצרים, ובמהלך ארבעה-עשר החודשים הבאים ביצעו סדרת תקיפות בתוך ישראל.

עובדת ארגונן של יחידות הפידאיון בידי ממשלת מצרים החל מאביב 1955 אינה שנויה במחלוקת. רב-אלוף דיין הסביר מהלך זה כהמשכה הרצוף של המדיניות המצרית הקודמת, שראתה בעין יפה את ההסתננויות לתוך ישראל.[49] נאצר גרס אחרת. לדבריו, שיקפה הקמת יחידות הפידאיון תמורה מהפכית במדיניות הריסון הקודמת שלו, ופשיטת עזה היא שחוללה אותה.[50]

במילים אחרות, נאצר טען כי הפעלת הפידאיון בידי מצרים לא הייתה מהלך יזום, אלא מהלך תגובה נוכח תוקפנותה של ישראל, ומשום כך ישראל, לא מצרים, היא הנושאת באחריות להידרדרות שבאה בעקבות זאת.

תיעוד מודיעין צבאי מצרי וירדני שנפל בידי צה״ל במהלך מלחמות 1956 ו-1967, מזים כליל את גרסת דיין ומאשש את גרסת נאצר. המסמכים הללו מוכיחים, כי עד לפשיטת עזה ניהלו השלטונות הצבאיים המצריים מדיניות עקבית ויציבה של בלימת ההסתננויות של פלסטינים מתוך רצועת עזה אל תוך ישראל, וכי רק אחרי הפשיטה הומרה מדיניות זו באחרת - בארגון יחידות פידאיון ובהפיכתן למכשיר של לוחמה בישראל.

שרת נגד כיבוש רצועת עזה

ב-25 במרס חדרה חוליה מצרית לפטיש, מושב עולים יוצאי איראן בנגב, פתחה בירי והטילה רימונים לעבר בית במהלך חגיגת חתונה שהתקיימה בו. בחורה נהרגה ועשרים נפצעו. בן-גוריון זימן אליו את דיין ואמר לו כי יש לגרש את המצרים מרצועת עזה, לכבוש אותה ולהשאירה בשליטת ישראל.

נימוקיו של שר הביטחון להצדקת תוכניתו הדהימו את ראש הממשלה שרת, שכן הללו התאפיינו לדידו בצרוּת אופקים ובקוצר ראות בהציגם את כיבוש הרצועה כיעד הסופי - מבלי להידרש כלל לתוצאות ולהשתלשלויות הסבירות שינבעו מן המעשה. בסכמו את הדיון בישיבת הממשלה, בסופו של ויכוח לוהט על הצעת בן-גוריון, עמד שרת על העדפתו הכללית: מדיניות המכירה בגבולותיה הקיימים של ישראל וחותרת לחיזוק קשריה עם מעצמות המערב, לטיפוח אהדה בינלאומית כלפיה ולהרגעת המתח ביחסים עם שכנותיה. הוא הסכים כי שיקולים ביטחוניים דוחקים מחייבים לעתים ביצוע פעולות שיש בהן כדי להגביר את המתח בין ישראל והעולם הערבי, ולהכביד על יחסיה של ישראל עם מעצמות המערב, אולם בפעולות שכאלה יש להמעיט ככל שרק אפשר, ולא לערום אותן זו על גבי זו. מכוח שיקולים אלה פסל שרת את הצעתו של בן-גוריון, שכן ביצועה יציג בבירור ולעין כל את ישראל כתוקפנית וכנכונה להתגרות מלחמה במצרים, ואולי אף יגרום לבריטניה להתערב לימין מצרים מכוח ״ההצהרה המשולשת״.[51]

יתר על כן, שרת טען כי כיבוש רצועת עזה לא יפתור שום בעיה ביטחונית, שכן אפילו תברח או תוברח מחצית אוכלוסיית הפליטים משם להרי חברון, ברי כי שנאתם לישראל רק תועצם ותוליד מעשי נקם וייאוש חמורים ותכופים יותר.[52] הממשלה החליטה שלא לקבל את הצעת בן-גוריון ברוב של תשעה נגד ארבעה, אך מעיניו של שרת לא נעלם כי רוב תומכיו לא באו משורות מפלגתו; רוב עמיתיו, השרים חברי מפא״י, תמכו בבן-גוריון ולא בו ומכאן שזה יהיה מאזן הכוחות במפלגת השלטון במקרה שתידרש להחליט החלטה עקרונית בעד או נגד מלחמה - מכוח הסכמה או אי-הסכמה לכיבוש רצועת עזה.[53]

שלושה ימים אחרי דחייתה הסופית של תוכנית כיבוש רצועת עזה בממשלה עורר פיגוע רצח נוסף את בן-גוריון להגיש לממשלה תוכנית נועזת חדשה, הפעם לביטול הסכם שביתת-הנשק עם מצרים. הוא לא ביקש מן הממשלה ליטול אחריות ישירה לביטול הסכם זה, אלא הציע להכריז כי למעשה מצרים היא שביטלה אותו בהתעלמה, בין שאר דברים, מהחלטת מועצת הביטחון בשאלת חופש השיט במעברים ימיים בינלאומיים, ולכן אין הממשלה רואה הסכם זה כמחייב את ישראל. לבל תתקבל הצעתו זו כמזימה לחידוש הצעתו הקודמת, הדגיש בן-גוריון כי הצעתו הנוכחית מדברת בצעד מדיני, לא צבאי. שביתת-הנשק אמר, הפכה לחוכא ואיטלולא, לפארסה שישראל אינה יכולה להיות שותפה לה. אם רוצה מצרים לנהל משא-ומתן על שלום עם ישראל, כי אז תקודם בברכה; ולא - יהיו ידי ישראל חופשיות.

שרת התרשם כי בן-גוריון מבקש לעצמו פורקן מכוח צעד נועז ומפוצץ, בלי ששקל תחילה את משמעותו בקור רוח ובהיגיון, ומשום כך נלחם בהצעת בן-גוריון במלוא כוח ובתוך כך אפילו הפתיע את עצמו עד כמה הרחיק לכת בטיעוניו למתינות מדינית. קודם כל הצביע שרת על הקושי להוכיח כי מניעת זכויות מעבר ימיות מהווה הפרה של הסכם שביתת-הנשק הישראלי-מצרי, ועל קושי נוסף להסביר מדוע - אם אכן מדובר בהפרה - המתינה ישראל ארבע שנים עד להכרזת הביטול המוצעת. מבחוץ ייראה כל זה כתירוץ להשתחררות ישראל מן המגבלות שקבע הסכם שביתת-הנשק לקראת צאתה למסע כיבוש שטחים, ולפיכך הדעת נותנת, שמהלך זה יזמין גינוי בינלאומי כללי. על מה ולמה צריכה ישראל ליטול על עצמה אחריות לביטול משטר שביתת-הנשק? שאל. אם בא מהלך זה - כטענת בן-גוריון - כדי להפגין עמדה מדינית, ולא כדי לפנות דרך למבצע צבאי, כי אז אין ספק שהוא רק יחולל נזק בלי להשׂיא תועלת שתהיה שקולה כנגדו. זאת ועוד, הסכם שביתת-הנשק הקנה לגיטימיות בינלאומית לגבולותיה הנוכחיים של ישראל; אם ישראל עצמה תפסול אותו, עלולה מצרים לפלוש אי-שם לאורך גבול הנגב ולאלץ את ישראל להילחם ולהסתכן בתוצאותיה של מלחמה חדשה. מן ההכרח אפוא להחליט החלטה ברורה לגבי מטרתה הבסיסית של ישראל: לייצב ולבצר את הסטטוס קוו או לחתור לפתרון חדש בכוח הזרוע.

ההצבעה בממשלה הסתכמה בתיקו: שישה שרים, כולם חברי מפא״י, הצביעו בעד ביטול הסכם שביתת-הנשק, שישה שרים הצביעו נגד, השאר נמנעו. הצעת בן-גוריון לא נתקבלה, אך גם לא נשללה באופן חותך. לשרת היא אותתה אזהרה אישית חמורה. הוא ניצל בעור שיניו ממצב שהיה מחייבו להתפטר, ואילו הממשלה שבראשה עמד קרבה באורח מבשר רעות אל סף מערבולת הרת סכנות.[54]

היחסים בין בן-גוריון ושרת נעשו מתוחים, משובשים ומורעלים יותר ויותר, והטילו את שרת לתסכול ומצוקה נפשית ללא הפוגה. השניים התעמתו שוב ושוב סביב הגדרת הסמכויות של משרד החוץ והממסד הביטחוני בטיפול בענייני שביתת-הנשק, סוגיות מעמדו של האו״ם בתחום זה והיחסים עם מעצמות המערב, ומעל לכול - בשאלת פעולות הגמול. בן-גוריון, שבא משדה בוקר במטרה לקַבע מחדש מדיניות ביטחונית קשוחה, מצא את עצמו שוחה נגד זרם המתינות בממשלה. כפיפותו הפורמלית לשרת, אשר לא שיקפה את מאזן הכוחות האמיתי ביניהם במפלגתם המשותפת, הייתה מקור נוסף לחיכוכים וסבכים. הבחירות לכנסת שמשמשו ובאו, והסבירות הגבוהה כי בן-גוריון הוא שיתפוס מקומו ללא עוררים כמנהיג מפא״י, מפלגת השלטון, וככזה ירכיב את הממשלה הבאה, הניעו את בן-גוריון להודיע לשרת במכתב בוטה על החלטתו להתבטא פעם-בפעם בפומבי, כדי להבהיר לאומה את עקרונות מדיניות החוץ שלו.

בפגישה עם פקידי ממשלה בכירים שכינס בן-גוריון ב-16 במאי, שם נדרש לאפשרות שעיראק תפלוש לסוריה, העלה שוב את הרעיון החביב עליו בדבר התערבות ישראל בלבנון במטרה לספח את דרום לבנון ולהפוך את כל השאר למדינה מַרונית.

שרת פסל רעיון זה מעיקרו. הוא הביע דעתו כי בן-גוריון אינו בקי כלל בהווייתה הנוכחית של לבנון ועדיין תופס אותה במושגיו כחבל של האימפריה העותמאנית, שם היוו הנוצרים המרונים רוב מכריע. הוא אזכר ויכוח קודם שהיה לשניהם בנושא זה, אז ניסה להסביר כי המרונים שסועים בתוכם פנימה, כי אין להם מנהיגים נועזים וכי בעלי-הברית שעליהם מבקש בן-גוריון לסמוך יתגלו כמשענת קנה רצוץ. אך בן-גוריון לא הרפה מרעיון ההתערבות - הוא ציין כי בלבנון יש גם דרוזים, אך נבצר ממנו להסביר מדוע יעמדו הללו לימין המרונים כדי להפוך את לבנון למדינה נוצרית.

אשר לאמצעים שבכוחם יבוצע המהלך הישראלי בלבנון, דיין הוא שהעלה לצורך זה הצעה ממוקדת וצינית:

כל מה שדרוש הרי זה למצוא קצין, ולו בדרגת סרן, לרכוש את לבו או לקנותו בכסף, על מנת שיסכים להכריז על עצמו כמושיע האוכלוסייה המרונית, או-אז ייכנס צה״ל ללבנון, יכבוש את השטח הבא בחשבון ויכונן שלטון נוצרי בברית עם ישראל. השטח שמדרום לליטאני יסופח סיפוח גמור לישראל - והכל על מקומו יבוא בשלום.[55]

ההבדל היחיד בין דיין ובן-גוריון היה שהראשון רצה לפעול מייד, ואילו השני היה נכון להמתין להתממשות התירוץ, כלומר לפלישת עיראק לסוריה. שרת לא ראה כל צורך להיכנס לדיון מפורט ב״תוכנית הדמיונית וההרפתקנית״ של בן-גוריון, שכדבריו הייתה ״מפתיעה בגולמיותה ובתלישותה״, ומה גם בנוכחות קציניו. הוא רק העיר כי פירוש ההצעה אינו חיזוקה של לבנון עצמאית, אלא מלחמה בין ישראל וסוריה, וכי זו השאלה שבה יש לדון.

לאחר שמותת את התוכנית באבּה, הרהר שרת בינו לבינו על חוסר הרצינות המדהים שהפגין צה״ל בהתייחסותו לארצות השכנות בכלל ולמורכבות הפנימית של הוויית לבנון בפרט.

״ראיתי בעליל״, כתב ביומנו, ״כיצד אלה שהצילו את המדינה בגבורתם ובחירוף נפשם במלחמת הקוממיות, מסוגלים להמיט עליה שואה אם תוּתר להם הרצועה בימים כתיקונם״.[56]

התפוצצות מוקש בקרבת גבול מצרים, שגרמה לפציעת ארבעה קצינים ישראלים, הניעה את בן-גוריון להציע בוועדת החמישה פעולת גמול. שרת הניח לאשכול ולמאיר לומר דברם תחילה. שניהם הביעו דעתם כי אין לעבור בשתיקה על התקרית, שכן המתיישבים והציבור מצפים שהממשלה תעשה משהו נוכח ההתגרות המצרית. שיקולי מדיניות פנים עמדו בראש מעייניהם של כל הנוכחים. שרת חש, אף שאיש מן הנוכחים לא אמר זאת, כי כולם סבורים שהימנעות מפעולה תעלה למפא״י ביוקר רב בבחירות הקרובות לכנסת, שכן אלפי מצביעים יפנו לה עורף ויתנו קולם למפלגות האקטיביסטיות חרות ואחדות העבודה. שרת יכול לפסול שיקולי בחירות, אך הוא עמד בדד. ביומנו כתב:

אילו היו לי תומכים, הייתי מוכן לעמוד גם בפני שיקול זה, אבל הייתי יחידי. אמרתי כי אני מתנגד להצעה, אבל נוכח ההסדר שנקבע אין לי אלא לקבל את הדין. אפשר היה אולי לצפות כי מישהו מן החברים יאמר כי, אחרי הכל, לא ייתכן להטיל על ראש ממשלה אחריות למעשה שהוא מתנגד לו. איש לא אמר זאת. בהמשך השיחה המתוחה התפרץ בן-גוריון בנאום געשני על פשעי נאצר, כאילו לא ישב בשיחה חשאית בתוך חדר קטן וסגור עם ארבעה חברים מהקרובים לו ביותר, ומהאחראים ביותר לענייני המדינה, אלא עמד וחצב להבות באסיפה פומבית או לפחות באוזני איזה עיתונאי אמריקני: ״יש ללמד את נאצר לקח שוב ושוב - או יעשה את המוטל עליו, או ייפול. אפשר בהחלט להפילו ומצווה לעשות זאת. מיהו בכלל - נאצר-שְמַאסֶר זה?״ וכהנה וכהנה דברים צְרופי היגיון וצלולי שיקול.[57]

התחבטויותיו של מדינאי מתון

תוצאות הבחירות לכנסת, שהתקיימו ב-20 ביולי, אכזבו את ראשי המפלגה השלטת, מפא״י, שבראש רשימת נציגיה בכנסת עמד בן-גוריון, לא שרת - ומכאן שלא היה מקום לספק מי יעמוד בראש הממשלה החדשה - איבדה 5 מתוך 45 מושביה בכנסת. למחרת הבחירות הִתנה בן-גוריון את הסכמתו לכהן כראש הממשלה בשינוי מדיניות הממשלה. הוא כינס את עמיתיו הבכירים כדי לומר להם: ״לא אשתתף בממשלה אשר תנהל מדיניות ביטחון שלא כדעתי, ואם ממשלה כזו תקום - אלחם בה״.[58] שרת אמר, כי לאור חילוקי הדעות בינו לבין בן-גוריון בנושאי הביטחון, הידועים לכול, הוא מבכר שלא להיות חבר בממשלה הבאה. הוא לא הוציא מכלל חשבון אפשרות לשרת בממשלת בן-גוריון, אך הבהיר כי לא יוכל לנהל מדיניות חוץ שתהיה מנוגדת בעליל להשקפותיו, ולפיכך הציע כי הסעיף הראשון על סדר יומה של המפלגה יהיה דיון בסוגיות יסוד, שייערך במסגרת מפלגתית רחבה יותר ויקבע את עמדתה המדינית של המפלגה.[59]

שרת לא חשב כי כָּשל במילוי תפקידו כראש ממשלה, וכי משום כך עליו לפנות את מקומו לטוב ממנו. אדרבה, הוא רתח בתוך תוכו על דחיקתו הצדה בידי עמיתו רב-העוצמה ותאב השלטון.[60] כאשר תקף שרת את האקטיביזם הדמגוגי של מנהיג חרות מנחם בגין בדיון לסיכום הבחירות, שקיים מרכז מפא״י ב-8 באוגוסט, פתח בן-גוריון במתקפה חזיתית על אותם אנשים - כוונתו הייתה לשרת - שכל עניינם הוא ״מה יאמרו הגויים״. הוא הזהיר כי מאמציו של שר החוץ ליטול לידיו שלא כדין את הסמכות להתוות את מדיניות החוץ הם הרי סכנה לביטחון ישראל:

משרד החוץ, לפי מצב ענייני הביטחון בישראל, צריך לשרת את משרד הביטחון ולא להפך. משרד הביטחון צריך לקבוע את מדיניות הביטחון ומשרד החוץ תפקידו להסביר את זה לעולם. ולא שמשרד החוץ יקבע ענייני הביטחון מתוך תפיסתו מה מבין העולם ומשרד הביטחון יעשה כמו שהוא חושב. (...) מדיניות הביטחון קובעת במידה רבה אם היהודים האלה [ביישובי הספר] יהיו בטוחים או לא, וזה בעיני יותר חשוב מאשר מה שחושב מישהו באיזה משרד חוץ של אמריקה או אנגליה (...) הביטחון יותר חשוב מאשר מה שיאמר מישהו ב׳סטייט דפרטמנט' (...) ומעמדנו הבינלאומי אינו נקבע על-ידי מה שאומר איזה פקיד, אפילו שר בחו״ל. (...) ולכן לא כל כך חשוב מה שאומרים. אומרים. (...) אם אנחנו מדינה שוחרת שלום, ואנחנו לא רוצים לכבוש, ואנחנו לא יוזמים מלחמה, אבל אנחנו רוצים להגן על חיינו - זה מעורר כבוד, ואם לא - זה לא מעורר כבוד גם אם יהללו אותנו. (...) חששות מדומים מוכרחים להביא לאחת משתי תוצאות בקרב הנוער: או שיעשו מעשה [נקם] מחפיר ומביש (...), או שנחנך אותם לפחדנות. הם ידעו שאנחנו מדינת חסות, שהצד השני יכול לעשות מה שהוא רוצה בנו בניגוד לאו״ם - ואנחנו מתאוננים בפני האו״ם וזה כל מה שאנחנו עושים. אני רואה בזה סכנה עצומה (...) צריך לשלוח למשרד החוץ איש שראוי להיות במשרד החוץ ולמשרד הביטחון - איש שראוי להיות במשרד הביטחון.

שרת, שהגיב על דברי בן-גוריון באיפוק רב ואמר עליהם כי עם כל היותם ״נוקבים וכבדים״ הוא רואה אותם כ״חד-צדדיים לחלוטין״, קבע כי לא מרכז המפלגה הוא המסגרת הנאותה לדיון בבעיה, אשר אין לכחד כי היא טעונה בירור. ביומנו נדרש עוד באותו יום להתקפת בן-גוריון עליו:

כאן נערכה התקפה גלויה, חזיתית ושוצפנית, נגדי ונגד מדיניותי. צריך היה לשמוע את הדברים כדי להאמין שהם נאמרו בכלל (...) עוד לא נעשתה כתועבה הזאת בתולדות מרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל (...) בן-גוריון הסביר למרכז את מדיניותי והייתה זו לא רק גרסה מסולפת בתכלית, אלא קריקטורה נעווה ונלעגת. אין לי בעולמי אלא ״מה יאמרו הגויים״ וכל שיטתי היא למצוא חן בעיניהם (...) שר הביטחון הוא המוסמך לקבוע את מדיניות הביטחון ואילו תפקידו של שר החוץ הוא להסביר את המדיניות הזאת כלפי המעצמות ו״או״ם שְמוּם״, ויש לבחור בשר ביטחון כזה ובשר חוץ כזה שינהגו כך ולא אחרת. (...) שלחתי פתק לבן-גוריון: ״אתה, שהתנגדת לבירור העניין בחוג קצת יותר רחב ממסיבת חברינו בממשלה, מה ראית לגולל את הפרשה בפני מרכז המפלגה כולו?״ (...) העוול וההפקרות היו משוועים. כך להוציא ריב פנימי בעניין כה חמור לרחבי הפומביות ולעשות זאת באופן כה סלפני ובאין לי כל אפשרות של התגוננות והדיפה אלא במחיר פריקת כל עול של אחריות גם מצדי?[61]

שרת כיהן כראש הממשלה בפועל עד שעלה לבסוף בידי בן-גוריון להרכיב בנובמבר 1955 ממשלת קואליציה חדשה, אולם במהלך תקופה ארוכה זו נעשה מצבו ללא נשוא עקב העימות שהתעצם בינו ובין שר הביטחון.

*

שרת הותש במאבקו הבלתי פוסק לריסון בן-גוריון וקציניו. בעקבות כל תקרית שאירעה לאורך הגבול הועלתה הצעה לפעולת גמול צבאית, וכל אימת שעלה בידו להשיג רוב בממשלה להדיפתה הגבירו האקטיביסטים את מסעם להכפשתו. לא זו בלבד שהוא נאלץ להתמודד בהצעות לביצוע פעולות גמול, אלא שהיה עליו להיאבק גם בהצעות ישירות ועקיפות לאסור מלחמה על מצרים. הפתרון שהציע בן-גוריון לבעיית תקריות הגבול היה לזמן את גנרל ברנס, ראש מטה משקיפי האו״ם, ולהזהירו כי אם לא ישימו המצרים קץ לתקריות הרצח, תכבוש ישראל את רצועת עזה, תגרש משם את הכוחות המצריים ותשמור על הגבול בעצמה. שרת הגיב על הצעה זו באומרו שהיא כרוכה בהסתכנות גבוהה במלחמה, ומשום כך אין לקבלה אלא אם כן ישראל נכונה לצאת למלחמה, וזאת אך ורק על-פי החלטה ברורה של הממשלה.[62]

לא ייפלא ששרת הוכה הלם עז כאשר כמה מראשי המתונים במשרד החוץ, שהיו ממקורביו, חברו אל האקטיביסטים בקריאה לאסור מלחמת מנע נגד מצרים. ״מלחמת מנע״ הייתה מונח מטעה, שהרי לא הייתה בנמצא שום הוכחה כי מצרים אכן מתכננת מלחמה נגד ישראל, ואף על פי כן זה היה המונח השגור בפי האקטיביסטים שוחרי המלחמה. הללו העריכו כי תבוסה צבאית תוליך לנפילת המשטר הצבאי שבראשות נאצר. אולם נוכח הפופולריות של נאצר בארצו זו הייתה הערכה לא סבירה, אם כי בחוגים אנטי-נאצריים מסוימים בממשלת ארצות-הברית נמצאו לה תומכים. ב-12 באוקטובר קיבל שרת מברק ארוך וחמור-משמעות ששיגר אבא אבן מוושינגטון, שם נאמר כי השגריר אבן, יועץ השגרירות ראובן שילוח והנספח הצבאי כתריאל שלמון, וכן גם גדעון רפאל, הגיעו לכלל מסקנה כי ישראל אינה יכולה לסמוך על קבלת נשק או ערובה ביטחונית מממשלת ארצות-הברית, שישמשו משקל נגד לנשק הסובייטי שעומדת מצרים לקבל. חוות דעתם במצב דברים זה היא שעל ישראל להתכונן לקראת אפשרות של יציאה למלחמת מנע שתשבור את כוחו של הצבא המצרי בטרם יתחזק ביתר שאת ותמוטט את נאצר וחבר קציניו.

שרת רשם ביומנו את הרהוריו הנוגים למקרא המברק:

״מהו חזוננו 'עלי אדמה זו' - מלחמה עד סוף כל הדורות וחיים על החרב?״[63]

שרת נמלא זעם על ארבעת בכירי משרדו.[64] הוא ידע כי תכנון לקראת אפשרות של מלחמה, אפילו מדובר רק באחת מבין מספר חלופות, עשוי הוא כשלעצמו לחולל תֶנע ליציאה למלחמה, ולפיכך גמר אומר לעשות כל שביכולתו למניעת גלישה למלחמה ולשימור מצב השלום, החיוני לדעתו לעתידה של ישראל. הוא ציין לעצמו את הדמיון בין מלחמת מֶנע שתאסור ישראל על מצרים, ובין מלחמה שתאסור ארצות-הברית על ברית-המועצות, ואת חוסר העקביות המאפיין את השוללים בכל תוקף את הצעד האמריקני אך נכונים להסתכן בצעד הישראלי.[65] איסר הראל, ראש ״המוסד״, צירף את דעתו רבת-המשקל לדעת המצדדים במלחמת מנע, ובתזכיר ארוך ויסודי שהגיש לשרת בנושא זה המליץ על כך בכל פה. התזכיר לא הזיז את שרת מעמדתו ומנחישותו להתנגד למלחמה, אבל החריף את בדידותו ואת מצוקתו הנפשית.[66]

ב-2 בנובמבר 1955 פינה שרת את כס ראש הממשלה לבן-גוריון. כהונתו כקברניט הגיעה לקצה, ובתוך כך נסתם הגולל על מדיניות ההתפשרות עם העולם הערבי שאותה ביקש לנהל אל מול כוח חזק ממנו לאין שיעור - כוח שפעל נגדו מתוך הממסד הביטחוני שלהלכה סר למשמעתו.

פרק 4 - הדרך לסואץ

הנחת היסוד של דיין הייתה שסבב מלחמה שני בלתי נמנע, וכי משום כך חייבת ישראל להתכונן למלחמה ולא לשלום. דאגתו העיקרית הייתה לוודא שהעיתוי והנסיבות של המלחמה הבאה יהיו נוחים לישראל. אחרי חתימת עסקת הנשק הצ׳כוסלובקית לבשה דאגה זו אופי דוחק. דיין העריך כי הצבא המצרי יהיה ערוך לאסור מלחמה על ישראל בקיץ או בסתיו 1956, ולפיכך הציב לפניו מטרת ברורה: לכפות על מצרים עימות צבאי בטרם ישתנה מאזן הכוחות לטובתה. הוא לא גרס פתיחה במתקפה מקדימה, שכן זו הייתה מצביעה על ישראל כעל התוקפן; תחת זאת דגל באסטרטגיה של ביצוע פעולות גמול צבאיות רחבות ממדים שיאלצו את מצרים לפתוח במלחמה בטרם תהיה מוכנה לכך. תכליתן של פעולות גמול אלה לא תהיה לגרום למצרים לפעול להרגעת הגבול, אלא להפך - ליצור נסיבות להתחוללות מלחמה בשלב מוקדם. כדי להכין את צה״ל למלחמה ממש, ראה דיין צורך חיוני להעסיקו דרך קבע במבצעים צבאיים בתקופת השלום. לא לחינם הגדיר דיין את המבצעים הללו ״מבצעים צבאיים בימי שלום״, ולא מבצעי תגובה או פעולות גמול. בקצרה, דיין רצה מלחמה: הוא רצה מלחמה בשלב מוקדם והוא עשה שימוש בפעולות גמול הן כדי לדרבן את המצרים לאסור מלחמה לאלתר והן כדי להכשיר את צבאו למלחמה זו.[67]

הנחת היסוד של שרת, לעומת זאת, הייתה כי מלחמה עם מצרים אינה בלתי נמנעת, וכי יש לעשות כל שאפשר למניעתה. בהכירו בפוטנציאל האדיר להסלמה, המובנה בסכסוך הערבי-ישראלי, תבע שרת זהירות וריסון עצמי. הוא חשש כי צעדים פרובוקטיביים או בלתי זהירים עלולים להצית התלקחות רבתי. ועם שהיה מודע לחומרת הסכנות המאיימות על ישראל, לא חשב שישראל ניצבת על סף סכנה קיומית. מדיניותו חתרה להכלת הסכסוך ולמזעור סכנת הסלמתו. שרת, כמוהו כדיין, הבין היטב כי מדיניות הגמול נושאת בחובה סיכון גבוה של הסלמה. ההבדל בין השניים היה שדיין נזקק להסלמה כדי לחולל מלחמה, שעה ששרת חתר לבלום הסלמה כדי למנוע מלחמה.[68]

הבדל רב-חשיבות נוסף בין שרת ודיין בלט בסוגיית רכש נשק. שני האישים חשו, כמובן, מחויבות עמוקה לתגבור צה״ל, אך פעלו בתחום זה בדרכים שונות עד מאוד. שרת סבר כי הסיכוי הטוב ביותר לשכנוע מעצמות המערב לספק נשק לישראל טמון בהקפדה על כללי החוק הבינלאומי בשיתוף פעולה עם משקיפי האו״ם ובהתנהלות סבירה ואחראית של ישראל כחברה במשפחת האומות. דיין סבר שאם תנהג ישראל כשורה, או אז אין ספק שלא תשיג נשק, ואילו אם תצא מגדרה, ייתכן שיספקו לה כמות נשק מסוימת כתמריץ להתנהגות טובה. הוא גרס כי לישראל יש יתרון כמדינה ״עושה צרות״, וכי עליה לנצל יתרון זה כדי לגרום למעצמות המערב לספק לה נשק בתקווה שמכוח זה תירגע ותימָנע מעשיית צרות. במילים אחרות, דיין החשיב אקטיביזם צבאי כגורם שעשוי לסייע בהשגת נשק יותר מאשר לסכל את השגתו.[69]

הבדלים ראשוניים אלה בסוגיית השגת נשק התפתחו בהדרגה ולבשו צורה של שתי אוריינטציות יריבות בזירת מדיניות החוץ של ישראל. אף כי שרת השיג פריצת דרך ראשונה ברכש נשק בצרפת, הוא מיקד את תקוותיו בארצות-הברית. מדיניות החוץ שלו הייתה בעלת אוריינטציה אמריקנית - הוא חתר לתמיכה מדינית, לערובה ביטחונית ולאספקת נשק מארצות-הברית. רכש נשק נקשר באורח זה באסטרטגיה דיפלומטית מקפת יותר של קיום מגעים הדוקים עם ארצות-הברית לשם קידום יעדים משותפים במזרח התיכון, ובראשם יציבות ושלום. שמעון פרס, מנכ״ל משרד הביטחון, פקפק מתחילה ודרך קבע בהנחה שארצות-הברית תספק נשק לישראל, ושקד על טיפוח קשרים עם צרפת. בפעילותו זו לא צעד בדרכים דיפלומטיות מקובלות, אלא נע ישירות בערוצי ממסד הביטחון הצרפתי שבאותם ימים נהנה מעצמאות יתרה. דיין חבר עד מהרה אל פרס הן בטיפוח שיטות בלתי שגרתיות והן, כעבור זמן-מה, בפנייה לעבר אוריינטציה צרפתית. תחילה לא היה נהיר כי שאלת האוריינטציה תהיה כרוכה בצורכיה הביטחוניים של ישראל. כל מנהיגי ישראל היו תמימי דעים כי ישראל חייבת לחזק את עוצמתה הצבאית, והיו נכונים לקבל נשק מכל מקור שיהיה נכון לספקו; אולם במרוצת הזמן נתחוור כי למהות המקור נודעת חשיבות סגולית: צרפת הציעה לישראל נשק מתוך ציפייה להשפיע עליה לאסור מלחמה על מצרים, בעוד שארצות-הברית הניחה לבעלות בריתה לספק נשק לישראל בתנאי שזו לא תצא למלחמה.

ב-8 בינואר הציג בן-גוריון שוב את תוכנית כיבוש מצרי טיראן לפני הממשלה. שר החוץ שרת, שנעדר מן הדיון הקודם בנושא זה ובינתיים חזר ארצה, נדהם למשמע התוכנית, פסל אותה והבהיר לשרים כי ״המבצע המוצע או המתוכנן פירושו מלחמה״, ולפיכך ״אין אנו דנים על הבקעת המצור על אילת אלא אנו דנים על מלחמה, ואז אנו צריכים לשאול האם אנו רוצים שתפרוץ מלחמה״. רובם המכריע של השרים עמדו לימין שרת, וראש הממשלה הודיע כי ״ההכנות למבצע אילת יידחו לעת עתה״.[70]

מבצע כנרת (״עלי זית״)

שנת 1955 הסתיימה במבצע כנרת - פרשה אקטיביסטית רבתי, שהייתה שנויה במחלוקת עזה בשעתה, ואשר מעולם לא ניתן לה הסבר משכנע. כינויו הצבאי של מבצע זה היה ״עלי זית״. בליל 11 בדצמבר פשטה חטיבת הצנחנים בפיקודו של סגן-אלוף אריאל שרון על עמדות תותחים סוריות לאורך החוף הצפוני-מזרחי של הכנרת. זה היה המבצע האלים והמבריק ביותר שביצע צה״ל מאז 1948. הצנחנים הרגו 50 סורים ושבו 30 במחיר 6 הרוגים ו-10 פצועים משלהם. במהלך הקרב נהרסו כל המוצבים הסוריים עד היסוד.

מבצע כנרת היה צעד תוקפני שלא קדמה לו שום התגרות סורית. הפעולה, שבוצעה בשלושה ראשים ביבשה ובים, הייתה פרי תכנון ואימונים ממושכים. התיעוד הזמין מלמד כי הפשיטה תורגלה היטב ובמדוקדק זה כבר. הרקע למבצע היה הפרעות סוריות לדיג הישראלי בצפון-מזרח הכנרת. אולם הסורים ירו שם לא על סירות הדייגים אלא רק על סירות הפטרול המשטרתיות, וזאת רק כאשר הללו קרבו אל החוף כדי פחות מ-250 מטר. יתר על כן, למבצע לא קדמו שום תקריות בלתי שגרתיות. ההחלטה לאשר את מבצע ״עלי זית״ התקבלה בידי בן-גוריון לבדו. הוא לא נועץ בממשלה ואף לא יִידע אותה. והוא גם לא נועץ באיש מבכירי משרד החוץ.

שרת שהה באותם ימים בשליחות בארצות-הברית, שם עשה מאמץ נואש להשיג נשק לישראל, ולפיכך נעשה בן-גוריון ממלא-מקום שר החוץ בנוסף לתפקידיו האחרים. ב-27 בנובמבר טילפן שרת לבן-גוריון והזהירו מפני ביצוע פעולות גמול, שכן הן עלולות לשבש את משאו-ומתנו, שהחל ברוח טובה.[71] מענה החלטי של ממשלת ארצות-הברית בנושא הספקת נשק לישראל הובטח ל-12 בדצמבר, ובן-גוריון טילפן לשרת וביקש ממנו להישאר בוושינגטון עד לקבלת המענה ממחלקת המדינה - ואף על פי כן אישר בן-גוריון את הפשיטה יום אחד לפני כן. שרת הגיב במרירות על תהליך קבלת ההחלטה:

״בן-גוריון שר הביטחון התייעץ עם בן-גוריון [מ״מ] שר החוץ, וקיבל אישור מבן-גוריון ראש הממשלה״.[72]

הידיעה על מבצע כנרת נפלה על הציבור בישראל כרעם ביום בהיר. השרים שקראו את החדשות בעיתוני הבוקר הוכו תדהמה. אקטיביסטים ומתונים כאחד מתחו ביקורת על ממדי הפעולה ועל עיתויה ועל הימנעות ראש הממשלה מהיוועצות בהם. הם דרשו הסבר להתעלמותו מן הקו המדיני שהותווה בידי הממשלה, ותבעו כי מכאן ואילך יובאו כל הפעולות הצבאיות לאישור הממשלה. (...) באשרו את הפשיטה לא יכול בן-גוריון שלא לדעת מה תהיה התגובה האמריקנית. סביר שמשום כך לא ראה להיוועץ באיש מאנשי משרד החוץ או בשר משרי הממשלה. באשרו את הפשיטה הוא חיבל לא רק במאמצי שרת להשיג נשק לישראל, אלא גם באוריינטציה האמריקנית ובאסטרטגיה המדינית בכללותה שהייתה כרוכה בה. אלוף עוזי נרקיס, שבאותם ימים היה ראש מחלקת מבצעים במטכ״ל, העריך שאכן זו הייתה כוונתו של בן-גוריון:

אני קובע, שהייתה פה פעולה מתואמת מצד בן-גוריון ודיין במטרה לפגוע בשרת. ממדי הפעולה הורחבו כדי להכות את שרת מכה אנושה. בין דיין ושרת לא היו יחסים כלל. דיין התייחס לשרת בבוז. בין שר הביטחון והרמטכ״ל היה מין הסכם להכשיל את שרת ולהביא לסילוקו מהממשלה. זו הייתה הירייה הראשונה במערכה נגדו.[73]

בקרב קציני צה״ל רווחה באותם ימים הלצה, שההתפוצצות הגדולה ביותר במבצע כנרת אירעה תחת כיסאו של שרת. שרת עצמו נתקף חימה שפוכה בהיוודע לו דבר הפשיטה. ״חשך עולמי. עניין הנשק נרצח״, כתב ביומנו.[74] במברק מחאה לבן-גוריון לא חסך שבטו, וסיימו כלהלן: ״מתעוררות השאלות אם יש בישראל ממשלה אחת, אם יש, האם לה מדיניות אחת, ואם אחת, האם פירושה הכשלת נציגיה, חבלה במאמצי עצמה והחטאת מטרותיה״.[75] באוזני אבא אבן הביע שרת חשד כי בן-גוריון אישר את המבצע כדי למנוע ממנו ניצחון אישי בחתירתו להשגת נשק.

שרת עצמו עדיין רתח מזעם בשובו ארצה לאחר שהוכשלה שליחותו בארצות-הברית. באוזני סגן-אלוף נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן-גוריון, שקיבל את פניו בנמל התעופה לוד, פלט שרת: ״תקעתם לי סכין בגב!״[76] בדיון שקיימה צמרת מפא״י ב-27 בדצמבר דיווח שרת על שליחותו לוושינגטון ומתח ביקורת נוקבת על ההיגיון שהוליך למבצע כנרת, שאותו הגדיר כ״ליקוי מאורות״.[77] הוא היה מודע היטב כי הרמטכ״ל דיין מנהל מסע נגד האופציה האמריקנית ובעד יציאה למלחמה במצרים, וכי בדיון מטכ״ל אמר שהממשלה הנוכחית לא תכריז מלחמה, ואף על פי כן יכול הצבא להוליך למלחמה באמצעות תקריות גבול.[78] משום כך, בנאומו לפני צמרת מפא״י, נימק שרת בתוקף רב את התנגדותו להליכה למלחמה:

אני נגד מלחמת מנע כי היא יכולה ליהפך למלחמה מסביב, לטבעת אש מסביב ולא להצטמצם בתחום מלחמה עם מצרים. אני נגד מלחמת מנע כי יכול לקרות מה שלא קרה בימי מלחמת השחרור - התערבות של מעצמה זרה נגדנו, (...) אני נגד מלחמת מנע, כי זה לא יפתור בעיה, אלא פירושו נחשול חדש של שנאה, התלקחות חדשה של שנאה קטלנית מסביב ומחזור חדש של זיון, שאיני יודע מה יהיה בסופו. אני נגד מלחמת מנע כי פירושה מלחמה יזומה על ידינו, וגם אם יהיה מצב כזה, שננצל איזו תקרית קטנה ונגיב עליה בחוזקה, יצא שאנו יזמנו את המלחמה, וזה פירושו התקוממות דעת הקהל נגדנו, כי דעת הקהל בעולם איננה רוצה מלחמה באיזה מקום שהוא בעולם. אני נגד מלחמת מנע מפני שפירושה צעדים מצד או״ם נגדנו. אני נגד מלחמת מנע מפני שפירושה הרס וחבלה בפנים, הרס יישובים ושפיכת דם רב, ומי יודע מה תהיה עבודת הבניין אחרי זה.[79]

שרת המשיך ודיבר על התוצאות ההרסניות של פשיטת כנרת. ״אפילו השטן עצמו לא יכול לבחור עיתוי גרוע מזה!״ הצטעק, זעמו גואה ועובר על גדותיו. בן-גוריון ישב אותה שעה בירכתי החדר אחר שסירב להצעת היושב ראש להתמקם בראש השולחן. לפי עדות גדעון רפאל, שישב ליד בן-גוריון,

״כששמע הלה את המילה 'שטן' יוצאת מפי שרת הוא הזדעזע כאילו פגע בו כדור, אך מייד שב ונשען לאחור בלי להוציא הגה. ראיתי בחוש עד כמה הכאיבה לו המילה, הקהל עצר נשימתו, כאילו ראה לוליין מועד בדרכו על החבל המתוח. שרת המשיך בדבריו כמו לא חש דבר. כשסיים הציע יו״ר הישיבה לבן-גוריון את רשות הדיבור. בן-גוריון לא נענה. חברי הוועדה המדינית התפזרו בשתיקה קודרת, ואני הלכתי הביתה בהרגשה כבדה, שהשותפות הרופפת בין בן-גוריון ושרת הגיעה לנקודת משבר חמורה״.[80]

אולם התוצאה החמורה מכל של מבצע כנרת הייתה הסירוב האמריקני לספק נשק לישראל. בן-גוריון טען כי דאלס לא היה נותן נשק לישראל גם אלמלא בוצעה הפשיטה. שרת ואבן הביעו דעתם כי זה טיעון אווילי, שכן אפילו הגיע דאלס לכלל החלטה שלילית לפני כן, הייתה זו טעות רבתי מצד ישראל להעניק לו תירוץ מושלם לאמירת לאו. בן-גוריון סבר שדאלס רק מוסיף להוליך שולל את ישראל הן לגבי ערובה ביטחונית והן לגבי נשק; בהזדקקותו לפעולה צבאית, אותת בן-גוריון כי כאשר מדובר בהתעלמות מן האינטרסים שלה, לא תסכין ישראל עם שום איפוק ותנהג כרצונה. שרת ואבן ביקשו להמתין ימים אחדים עד לקבלת תשובתו המובטחת של דאלס ובלבד שלא להניח לו לחמוק בנקל. הם היו משוכנעים כי בן-גוריון, באימפולסיביות שלו, הרס באחת את עבודת השטח הדיפלומטית השיטתית שעליה שקדו שניהם בסבלנות וביסודיות.

מסמכים רשמיים של מחלקת המדינה לתקופה זו, שנפתחו לעיון, מצדיקים לחלוטין את עמדת שרת ואבן ומזימים את טיעוני בן-גוריון, דיין והסנגורים האחרים של מבצע כנרת. על סף התקיפה החליט דאלס למכור לישראל נשק, כגון טנקים ומטוסים, והציע לספק את הטנקים תחילה ואת המטוסים בהדרגה בשנה הבאה. הוא הביע דעתו כי בינתיים תעניק ״ההצהרה המשולשת״ מ-1950 לישראל ביטחון סביר מפני התקפה עליה.[81] אולם ב-13 בדצמבר נמסר לאבן כי הוחלט להשהות את ההכרעה לגבי בקשת ישראל לנשק. הסיבה העיקרית שניתנה לצעד זה הייתה התקרית האחרונה בגבול סוריה.[82]

מבצע כנרת, שלמרבה הפרדוקס נועד לערער את מעמדו של שרת, חיזק את השפעתו בממשלה, לפחות לשעה. שרת גרס שעל צה״ל להיות נאמן לשמו, כלומר להיות צבא הגנה ולשרת אך ורק מטרות מגנניות. הוא הכיר בחשיבות העוצמה הצבאית ולא חסך מאמצים להשיג נשק נוסף לצה״ל, אבל רצה שכוח צבאי זה ישמש אך ורק להרתעה, לא להתקפה.[83] במילים אחרות, בעוד שדיין רצה בנשק לצה״ל כדי לאסור מלחמה, רצה שרת בנשק כדי לערוב לשלום.

נפילת שרת

משה שרת היה אדם מאוזן בתקופה לא מאוזנת, איש שלום בעידן אלים, נושא-ונותן מטעם חברה שסלדה ממשא-ומתן, איש פשרות מוקף סביבו תרבות מדינית שגרסה כי פשרה ומורך-לב הם היינו הך. הניגוד המוחלט במזג בינו ובין בן-גוריון נחשף והלך בתקופה האחרונה, אולם שורשי התנגשויותיהם החוזרות ונשנות היו נעוצים עמוק בהשקפותיהם על מקומה של ישראל בעולם. בן-גוריון היה מאמין גדול במהפכה היהודית. העיקר הראשון במעלה, לדידו, היה הסתמכות עצמית. הוא היה משוכנע עמוקות כי בכוחה של האומה היהודית המתחדשת במולדתה ההיסטורית לחוקק את חוקיה-היא ולנהוג לפי מערכת כללי מוסר משלה, שעיקריה ייחודיים לה. שרת הניח את הדגש על נורמליות יהודית, לא על ייחודיות יהודית. העיקר הראשון במעלה לדידו היה שיתוף פעולה בינלאומי ויישוב מחלוקות בדרכי שלום. הוא היה משוכנע עמוקות כי אסור לישראל לזלזל בחוק הבינלאומי ובכללים השוררים ומקובלים בהתנהלות הבינלאומית, וכי אלה חלים עליה ומחייבים אותה. הוא שאף וחתר להיותה של ישראל חברה מכובדת ואחראית במשפחת האומות.

המתח בין ראש האסכולה המתונה ובין ראש האסכולה האקטיביסטית החריף באביב 1956 בעטיו של סכסוך שנסב על הקשר הישראלי-צרפתי. הברית שצמחה באותם ימים בין ישראל וצרפת הייתה, ביסודה, התקשרות בין משרדי הביטחון של שתי המדינות, שכל אחד מהם עקף את משרד החוץ במדינתו. כעומד בראש משרד החוץ ובראש הדוגלים באוריינטציה אנגלוסקסית, נלחם שרת מלחמה אבודה בראשי הדוגלים באוריינטציה הצרפתית - שמעון פרס ומשה דיין. מאחר שהברית עם צרפת הושתתה על נכונות ישראל לאסור מלחמה על מצרים, השתלב הוויכוח בשאלת האוריינטציה עם המחלוקת בשאלת מלחמת המנע. בן-גוריון עלה באטיות על מרכבת האוריינטציה הצרפתית, אך מרגע שנכבש לה פעל במהירות ובנחרצות אופייניות להעברת השליטה המלאה בתחום רכש הנשק מידי משרד החוץ לידי משרד הביטחון, וב-10 ביוני הסמיך את דיין לנהל משא-ומתן חשאי עם צרפת על שיתוף פעולה מרחיק לכת, לרבות ביצוע משותף של פעולות מלחמה נגד מצרים.[84] 888

ההתנגשות החזיתית בין מדיניות החתירה למלחמה במצרים בקנוניה עם צרפת, לבין הפעילות המכוונת לשימור השלום מתוך שיתוף פעולה עם ארצות-הברית, העמידה את בן-גוריון בפני ברירה: להתפטר מראשות הממשלה או להיפטר משר החוץ. באמצעות איומו לבחור בחלופה הראשונה מימש את השנייה, וב-18 ביוני 1956 הגיש שרת את התפטרותו, שלאמיתו של דבר הייתה הדחתו. דרישתו האחת של שרת הייתה קיום דיון במסגרת מפלגתית אחראית בסוגיית הגישות המדיניות הנוגדות, המחייבות שינויים אישיים בשלטון, אך בן-גוריון מנע דיון זה באיימו שוב בהתפטרות. כך אפוא מעולם לא נדונו חילוקי הדעות המדיניים שביסוד פרישתו של שרת במסגרת כלשהי של מפא״י - המפלגה השלטת שבן-גוריון ושרת עמדו בראשה כמספר אחת ומספר שתיים, והוא הדין בממשלה. אכן, בממשלה חלק שרת תכופות על הצעות נקודתיות שהעלה בן-גוריון, אך מעולם לא איתגר אותו בסוגיות העקרוניות של מדיניותו הערבית בנוכחות שותפיהם לקואליציה.[85] בכנסת הסתפק בן-גוריון ברמזים בלבד על המחלוקת המדינית, באומרו כי הידרדרות מצבה הביטחוני של המדינה מחייבת תיאום הדוק יותר בין משרדי החוץ והביטחון, לרבות מנהיגות חדשה במשרד החוץ.[86]

הסיבה האמיתית להדחת שרת הייתה דגילתו בחלופה למדיניותו הלוחמנית של בן-גוריון בסכסוך עם הערבים. בממשלה, כפי שכבר נוכחנו לדעת, התגבש לא אחת רוב לימין שרת בנושאים בעלי חשיבות עליונה. במהלך ששת החודשים שבהם שימש בן-גוריון שר ביטחון בממשלת שרת, נחל בן-גוריון שתי תבוסות קשות מידי ראש הממשלה:

האחת הייתה שלילת הצעתו לכבוש את רצועת עזה,

והאחרת - שלילת הצעתו להכריז כי ישראל מתנערת מהסכמי שביתת-הנשק.

לאחר שהחליף את שרת בראשות הממשלה, שוב ספג בן-גוריון שתי תבוסות שהנחיל לו שר החוץ שרת:

תחילה שלילת תוכנית ״עומר״ לכיבוש מצרי טיראן,

ואחר כך שלילת ההצעה להקים שני יישובים חדשים באזור המפורז של ניצנה.

כל ההחלטות הללו הציבו מכשולים על המסלול הלוחמני שבו גמר בן-גוריון אומר ללכת, והיטוהו מדרכו, אולם הדבר שמבחינת בן-גוריון לא נסבל בשום אופן היה שההצעות שהעלה בממשלה, שנתמכו בידי רוב שרי מפא״י בממשלה, הופלו בידי רוב ״שרתיסטי״ שהיה מורכב בעיקר משרים שלא היו חברי מפא״י.[87]

בן-גוריון קרב והלך למסקנה, כי מלחמה עם מצרים בלתי נמנעת, והוא ידע כי שרת יתנגד להנחתת מכה מקדימה. הוא ידע גם כי שרת, שיושרתו ונאמנותו לעקרונותיו גוברות לגביו על שיקול אישי, עשוי לגייס בממשלה רוב שישים לאל את הצעתו לאסור מלחמה. ההחלטה לצאת למלחמה עדיין לא נתגבשה במחשבתו של בן-גוריון, אך הוא רצה לשריין לעצמו יכולת לכפות את רצונו על הממשלה במועד מאוחר יותר, והיה קשוח - וחסר מעצורים דיו - להשיג זאת במחיר מעמדו הפוליטי של זולתו.

בהדיחו את שרת ב-18 ביוני 1956 חיסל בן-גוריון מוקד עוצמה יריב וסילק נקודת משען להתנגדות למדיניותו-הוא במפלגת השלטון ובממשלה. בגולדה מאיר, שבאה תחת שרת, מצא שרת חוץ כלבבו, שכן היא קיבלה ללא ערעור את סמכותו העליונה של ראש הממשלה, ואת תפיסתו את תפקיד שר החוץ כמי שבעיקרו הוא דובר הממסד הביטחוני. אי-התמצאותה בזירה המדינית הבינלאומית הייתה אחת מן הסגולות של גולדה מאיר שהכשירוה בעיני בן-גוריון לתפקידה החדש - כפי שהוא עצמו הכריז לימים בפומבי - שכן היא אפשרה לאנשיו השועטים קדימה להיזקק לשיטות לא-שגרתיות ובלתי מקובלות בחתירתם להשגת נשק צרפתי.[88] מעל לכל, גולדה מאיר השתכנעה בצורך לאסור מלחמת מנע, שעה שעברו המדיני של שרת לימד כי חזקה עליו שישמש בלם לעצירת המסע למלחמה.

לפרישת שרת נודעה אפוא משמעות כפולה: היא הייתה תמרור שהצביע על התמוטטותה הסופית של האסכולה המתונה במישור יחסיה של ישראל עם העולם הערבי - ובתוך כך על ניצחונו הסופי של הבן-גוריוניזם - והיא סילקה את המחסום הפנימי הרציני ביותר, שעמד על הדרך אשר - בתוך חודשים מספר - הוליכה את ישראל למלחמה כוללת במצרים.

הערות