משה שרת ומאבקו ב"ביטחוניזם", מרדכי בר-און - 1999
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  משה שרת ומאבקו ב"ביטחוניזם", מרדכי בר-און - 1999

1999

מררדכי בר-און

משה שרת ומאבקו ב"ביטחוניזם"

 

מתוך: פרק ״הביטחוניזם ומבקריו 1967-1949״, מרדכי בר-און (עורך), אתגר הריבונות - יצירה והגות בעשור הראשון למדינה, עמ' 103-62 (נכלל גם במ' בר-און, עת מלחמה ועת שלום - עיונים בתולדות מדינת ישראל 1948-1967, עמ' 166-206). כמה הערות הושמטו או קוצרו. ההערות סופררו מחדש. הערות המערכת - בנטוי

 

הקואליציות שהתגייסו מפקידה לפקידה נגד האקטיביזם של בן-גוריון, מתוך הממשלה ואף מתוך מפלגתו שלו, הטרידו אותו ביותר ואף הציבו מכשולים של ממש בדרך להגשמת המדיניות שביקש להוביל. כמה וכמה מנהיגים מן השורה הראשונה והשנייה של מפא״י[1] פקפקו בינם לבין עצמם זה מכבר בתבונה שבמדיניות האקטיביסטית של בן-גוריון, אך ברוב המקרים הם לא העזו להשמיע את פקפוקיהם ברבים.

בראש המפקפקים עמד משה שרת, אשר נטה על פי טבעו למתינות ולזהירות. בתור מי שהיה מופקד מאז מותו של חיים ארלוזורוב על ניהולה היומיומי של מדיניות החוץ, הוא היה גם הרבה יותר רגיש מבן-גוריון למשמעויות המדיניות של ההכרעות המעשיות שהוצאו לפועל.[2] גבריאל שפר, הביוגרף של שרת, מנסה לתאר את המחלוקות בין שרת לבין בן-גוריון כהשתקפות של שתי אסכולות מנוגדות, שפילגו את התנועה הציונית ואת מנהיגות המדינה בשאלות יסוד. את שורשי ההתנגשות ביניהן הוא מוצא כבר בשנות העשרים.[3]

פרשנות זו נראית לי מופרזת בכל הנוגע לשנים שקדמו לסיומה של מלחמת העצמאות, ואף לשנים הראשונות של מדינת ישראל. אף שהשניים נחלקו בדעותיהם מפעם לפעם, והשוני העצום באופיים ובטמפרנט שלהם השתקף בוויכוחים שהתנהלו ביניהם מדי פעם בפעם, לא היה ספק מי הקובע ומי המנהיג, והמחלוקות נגעו על פי רוב בשאלות של טקטיקה ולא בסוגיות אסטרטגיות.[4]

במשך כל השנים הללו הצליחו בן-גוריון ושרת לקיים, ללא מתיחות יתרה, את מה שהראשון כינה בשם ״הקואליציה שלנו״. הפער בין עמדותיהם היה ברוב המקרים פער של מידה ולא של אלטרנטיבות מדיניות יסודיות. זכי שלום מביא שפע של מובאות מדבריו של משה שרת בשנים 1952-1949, שבהן הוא חוזר ומסביר את חשיבות החתירה והמאמצים להשגת שלום. אך בדיקה מפורטת יותר של כל המקרים שבהם הועמדה בפני ישראל הצעת פשרה מעשית, ובכללה דרישה מישראל לוויתורים בתחום הטריטוריאלי, או בקשר להחזרת פליטי תש״ח, מגלה כי שרת לא הציג אלטרנטיבות של ממש למדיניותו הסרבנית של דוד בן-גוריון.[5]

רק ב-1953, כאשר החלו יחסי ישראל עם שכנותיה להידרדר, והוחרף הקו ה״ביטחוניסטי״ שביקש להקצין את תגובותיה של ישראל להתגרויות הערבים, נפערה גם תהום שהלכה והעמיקה בין משה שרת ובן-גוריון. אל התהום הזו נפל שרת באביב 1956, כאשר הודח על ידי בן-גוריון. בתקופה זו אכן ניזונה המחלוקת הן משוני תהומי בטמפרמנט והן מפערים עמוקים בכל הנוגע להשקפת עולם ולתפיסת המציאות המדינית שבה פעלה מדינת ישראל באותה עת.

החל משנת 1953, ובמיוחד לאחר שגמאל עבד אל-נאצר תפס את השלטון במצרים והציב את הסכסוך עם ישראל במרכז מאמציו לרכוש לעצמו עמדת מנהיגות בעולם הערבי, היה ברור הן לשרת והן לבן-גוריון כי בשלב זה אין כל סיכוי לשלום בין ישראל לערבים. אך שרת האמין שניתן למתן את הסכסוך וגילה רגישות רבה לתגובתן של אומות העולם, ובמיוחד של ארצות-הברית; ואילו בן-גוריון סבר שהחרפת הסכסוך נחוצה כדי להרתיע את הערבים מתוכניותיהם להצר את צעדיה של ישראל ואף לאיים עליה במלחמה כוללת. אומנם, גם בן-גוריון הבין היטב את מגבלות כוחה של ישראל בהתייצבה מול מעצמות העולם, ולא זלזל בכוחן של המעצמות להשפיע על גורלה של מדינת ישראל, אולם הוא היה הרבה פחות רגיש לתגובות הדיפלומטיות המתחלפות, וטען בתוקף ש״לא חשוב מה שהגויים אומרים אלא מה שהיהודים עושים״. ודוק, ״מה הגויים אומרים״, לא ״מה הגויים עושים״.

אכן, מאז שובו של בן-גוריון משדה בוקר, בפברואר 1955, התנגד שרת למדיניותו ה״ביטחוניסטית״ ותבע את ״איזון מדיניותנו בין קוטב ההישענות על כוחנו העצמי וקוטב ההתחשבות ברגישויות הבינלאומיות".[6] בעומק לבו גם התייחס שרת באופן שלילי עקרוני להפעלת כוח שלא במקרי כורח קיצוני. כראש ממשלה הוא אישר מדי פעם הפעלת צה״ל בפעולות תגמול, אך הוא עשה זאת על פי רוב כמי שכפאו שד. הנימוק העיקרי שאילצו לכך היה התגובה הפסיכולוגית של הציבור, ובייחוד של תושבי הספר שסבלו מהצקות המסתננים הפלסטינים. באחד הדיונים, כאשר נדרש להגן על פעולות תגמול שאושרו על ידי ממשלתו, רשם ביומנו:

״היה משונה כי ספקן לגבי ערכן החיובי של התגובות, כמוני, הוכרח לתבוע עלבונן מידי שולליהם הגמורים. שלילה פסקנית זו באה (...) מתוך התעלמות גמורה מהעובדות הביטחוניות והשפעתן הפסיכולוגית על מתיישבי הספר והיישוב כולו״.[7]

אך ביסודו של דבר סבר שרת שכוח נועד לשם הרתעה בלבד, לא לשם שימוש בו ממש. עמדה זו אכן הייתה מנוגדת לעמדתם ה״ביטחוניסטית״ של דוד בן-גוריון ותומכיו, שראו בשימוש בכוח הלכה למעשה כלי חשוב ואמצעי לגיטימי בניהולה של הריבונות הלאומית. הם נתנו עדיפות עליונה לשאלת עמדתה של ישראל אל מול שכניה המיידיים, ולטיב היחסים השוררים לאורך הגבולות. את ה״רגישויות הבינלאומיות״ נטו להעריך רק כשיקול נוסף. העמדה ה״ביטחוניסטית״ נתנה עדיפות מובהקת לבעיות הביטחון על פני שאלות הכרוכות ביחסי החוץ של המדינה. שרת שלל גישה זו מיסודה.

עיון מדוקדק במשנתו של שרת, כפי שהוא עצמו ניסח אותה בפירוט ובבהירות רבה בהרצאה שנשא לפני פעילי מפלגתו כשנה לאחר שעזב את הממשלה, מצביע היטב על כך שלעמדתו היה בסיס אידיאולוגי וקונצפטואלי שונה. עם זאת, במישור המעשי לא היו לו אלטרנטיבות של ממש בסוגיות המרכזיות שעמדו בפני המדינה באותה תקופה. כאינטלקטואל אמיתי, וכמי שהכיר את הערבים מקרוב, נטה שרת להבין היטב את ״יחסיותו של הצדק שלנו״ ואת ״עומק התודעה והתחושה הלאומית של העולם הערבי״. לכן, כמו בן-גוריון ודיין, גם שרת הבין היטב כי תהליך הפיוס דורש תמורה ״שהבשלתה אינה בתהליך של שנים, אלא של עשרות שנים״. שרת היה סבור, כי כדי שניתן יהיה להגיע לתהליך של השלמה, חייבת לחול אצל הערבים תמורה אשר תיצור ״רקע נפשי מסייע לשלום״, או, לפחות, ״יסולקו מהרקע הנפשי יסודות העומדים לשטן על דרך השלום. (...) כל זמן שחי, פועל, קובע ומשפיע הדור שההלם הזה בא עליו כחוויה אישית ישירה, אין כמעט סיכוי, או שיש סיכוי קלוש, שתבוא ההתפשרות הנפשית, שבלעדיה לא ייתכן שלום״.[8]

אך מעבר לנקודה זו מתפלגות הדעות. על פי הגרסה ה״ביטחוניסטית״, היסוד המרכזי ״העומד לשטן על דרך השלום״ הוא האמונה, שהערבים עדיין דבקים בה, כי יש בידם במוקדם או במאוחר לגלגל את גלגל ההיסטוריה לאחור ולחסל את מה שהם נהגו לקרוא ״היישות הציונית״. לפי גישה זו, מסביר שרת למאזיניו,

״אם יבוא שלום, הוא יבוא רק אם [הערבים] ישתכנעו שאי אפשר להכריע את המדינה הזאת״.

ואילו הוא עצמו האמין שהמכשולים העיקריים בדרך השלום הם הכעס ותחושת אי-הצדק שחשים הערבים כלפי המפעל הציוני. הוא טען:

״ככל שהאישיות הערבית מלאה זעם כלפי עצמה, הרי היא מלבה, יותר ויותר, את אש השנאה ואת ההחלטה הנפשית, שלא להתפשר״.

מהנחה זו מגיע שרת למסקנה, שישראל חייבת לרסן את עצמה, משום

ש״תגובות צבאיות, כשהן חריפות יותר מסיבותיהן, מעוררות תהליכים חמורים המרחיבים את הפרץ, הדוחפים את שכנינו למחנה הקיצוני״.

על פי גרסתו, על ממשלת ישראל ליצור אקלים מדיני חיובי, משום ש״באקלים מדיני מסוים, יכולים להגיע לשלום״.[9]

עם זאת, משמגיע שרת לידי נקיטת עמדה בבעיות הממשיות העומדות על הפרק, גם הוא מצהיר ללא כל סייג, בדיוק כמו בן-גוריון,

ש״יסוד ראשון הוא הביטחון. על שלמות הטריטוריה של מדינת ישראל, על חיי אזרחיה, על רכושם, על אפשרות התנועה, העבודה, הפיתוח - יש להגן ויהי מה. בעניין זה לא יכול להיות ויתור ולא יכולה להיות רתיעה, כי בנפש המדינה הדבר. בנפש קיומו של העם״.

ובדברו על שאלת הפליטים הערבים, שהחזרתם לבתיהם הייתה תנאי בל יעבור גם אצל המתונים שבמנהיגי ערב, הוא מצטרף ל״עמדה הלאומית הכללית, שהיא התנגדות להחזרת הפליטים״. בתנאים ששררו בשנות החמישים והשישים, פירושה המעשי של עמדה נחרצת זו היה שלילת הסיכוי, גם הקלוש ביותר, לפיוס; והאמונה ש״אסור שייעלם מחשבוננו, אף לרגע אחד, עניין השלום״ אינה יכולה שלא להישמע, אפילו לאור טיעוניו של שרת עצמו, אלא כמשאת נפש חסודה אך חסרת אחיזה במציאות.[10]

לכן גם לא היה זה מפתיע שבנתוני הסכסוך, כפי שהתפתח באמצע שנות ה-50, היו לשרת תומכים מעטים בלבד. אף שמדי פעם הצליח לגייס רוב דחוק בממשלה לתמיכה בעמדתו, בניגוד לעמדותיו של בן-גוריון, לא היה הדבר לרצון רוב חבריו במפלגתו-הוא, שלא לדבר על מפלגות אחרות באגפים האקטיביסטיים. להצדקת הדחתו של שרת טען בן-גוריון, כי הקואליציה ששרת גייס נגדו בממשלה, שפסלה כמה וכמה הצעות פעולה ״אקטיביסטיות״, הייתה מורכבת ממיעוט מקרב השרים חברי מפא״י וכן משרי מפ״ם, מנציג המפלגה הפרוגרסיבית וחלק מן השרים הדתיים; אלה לא שיקפו בקרב הקהל הרחב אלא מיעוט קטן.[11] תמיכה ציבורית מובהקת קיבל משה שרת באותם ימים מגורם שלא עמדו לרשותו גייסות רבים, אך קשה היה לבטל את ייחודו האיכותי והאינטלקטואלי. הכוונה לגרשום שוקן, עורך ״הארץ״, ולחבורת אינטלקטואלים שסבבה אותו במערכת העיתון, שהבולטים בהם היו העיתונאי הוותיק רוברט וולטש, איש "ברית שלום" לשעבר, וכן שלמה גרוס (״פולס״) ומשה קרן. מאמריה של חבורה זו בשנות ה-50, אף שהיו כתובים על פי רוב בסגנון מאופק ותרבותי, שיקפו מסכת רעיונות וערכים שביסודם נגדו את הלכי הרוח ששררו בצמרת הביטחון, ונתנו ביטוי מובהק להלכי רוח ששררו במשרד החוץ ובחוגו של משה שרת.

משה קרן, מהבולטים שבחבורה, היה גם ידידו של שרת ואף שירת בשנים 1952-1950 כדיפלומט ישראלי בוושינגטון ובלונדון. הוא שיקף הלכי רוח אנטי-ביטחוניסטיים אלה במאמרים רבים שפרסם בעיתון בשנים [12].1955-1953

נקודת המוצא של קרן הייתה שישראל שרויה בבידוד מדיני מתמשך, המגביל לאורך זמן גם את ביטחונה. בטווח הארוך קשור ביטחונה של ישראל בשותפות עם מעצמה עולמית, ומאחר שבתנאים הריאליים ששררו באותה עת זו יכולה להיות רק מעצמה מערבית, ומאחר

ש״ארצות הברית ומעצמות המערב בכלל אינן יכולות להיות מעוניינות בהפרת 'הסטטוס קוו' הבלתי יציב שנוצר בינינו לבין מדינות ערב״,

על ישראל לרסן את עצמה ולמתן את פעולותיה.[13] קרן חוזר ומדגיש:

״אסור לנו תכלית האיסור לגרוס שבדידות זו נגזרה עלינו כתורה מסיני, נהפוך הוא: אנו מצווים לשקוד יומם ולילה ולחפש דרך לסיימה. [אך] יציאה ממצב הבידוד לא תהיה בחינם. היא קשורה בקבלת התחייבויות חמורות ובסיכון לא מעט".[14]

קרן אינו מתעלם מן הצורך להפעיל מדי פעם תגובות צבאיות נגד הערבים, אך הוא יוצא חוצץ נגד ההפרזות במדיניות התגמול, נוסח ההתקפות בקיביה ובעזה:

המאבק בהסתננות צריך להיעזר במספר גדול של אמצעים קטנים לפי היחס, אך מועילים בהצטברותם. ייתכן כי גם אחרי שננקוט אמצעים תהיינה תקריות כה קשות שלא יהיה מנוס מתגובה. [אך] הן צריכות להיות בלתי נמנעות ומכשירי ההסברה חייבים לעמוד הכן לתת לעולם הסבר משכנע מיידי על סיבותיהן. שנית, הן צריכות להיות מותאמות בצורתן ובממדיהן למעשי הפשע שעליהם הן מהוות את התגובה. אך לא כך נהג צה״ל, ופעולות התגמול טשטשו בעיני העולם ההבדל שעליו מבוססת כל מדיניותנו, כל זכות קיומנו: ההבדל בין תוקף למותקף.[15]

ניתן לדמות עד כמה רווה משה שרת נחת למקרא מאמרים אלה. ואולם, תמיכות רעיוניות, מקרב חוגים מרוממים ואף מכובדים ככל שהיו, לא עזרו לו לגייס כוחות פוליטיים ממשיים שיהא בידם לסייע לו במאבקו נגד חבורת ה״ביטחוניסטים״. באביב 1956 מצא משה שרת את עצמו בודד ומבודד, ודבריו גלויי הלב מעידים על כך בבירור. בראשית אפריל 1956, בעקבות הפגזה ישראלית כבדה שפגעה בשוק המרכזי של עזה,[16] שיגר גמאל עבד אל-נאצר את חוליות הפידאיון לפשיטות רצח וחבלה בישראל. בציבור הלכה והתחזקה ההכרה שהגיע שעת המבחן, ובן-גוריון הורה לצה״ל להתכונן למתקפה כוללת נגד מצרים. המלחמה הייתה באוויר, והכל דיברו על ההכנות הנחוצות לקראתה כעניין שנראה בלתי נמנע. משה שרת, שעדיין שימש באותה עת כשר החוץ, מתאר את אחת מאותן התייעצויות שנערכה בוועדת השרים לענייני חוץ וביטחון ב-3 באפריל. על הפרק עמדו הצעותיו של שר הפנים בקשר להכנת המשק לשעת חירום. אותו ערב כתב שרת ביומנו:

ישבתי בתוכם כזר ומיותר והייתי לפות הרגשת אי-המציאותיות ואי-הממשות שבדיון זה כולו. ... כששאלתי את עצמי אם צדקתי בהרגשתי כי כל ההכנות המסורבלות לפורענות הגדולה הן מאפע ועתידות הן להתנדף כעשן, באשר פרוץ לא תפרוץ שום מלחמה - לא יכולתי לענות בחיוב. (...) שוב חזרתי ושאלתי עצמי אם גיבוש ההנחה כי אנו עומדים על סף מלחמה והשרשתה במוחות המונים אינה עלולה בכוח עצמה ליהפך לגורם שסופו להביא מלחמה לעולמנו.[17]

אלא שהרהורים אלו היו נחלת מעטים ואף שרת גילה אותם רק ליומנו. הוא עצמו הפציר בבנו, מספר חודשים לאחר מערכת סיני, שלא לפרסם מאמר ביקורתי שכתב על המלחמה. האב כתב לבנו:

העם הזה עודנו עומד במערכה כבדה והוא מרגיש בכל נימי נפשו כי אחדות לאומית גמורה במערכה זו היא עכשיו צו מוסרי עליון וצורך מדיני מוחלט. כל הבא למתוח ביקורת ולעורר הרהורי חרטה בשלב זה נידון קולו, מבחינת המדיניות המעשית, להיות קול קורא במדבר.[18]

אף שרבים מחבריו של משה שרת כאבו את כאב הדחתו, ואחדים מתוכם אף הביעו מחאתם באוזני בן-גוריון, איש לא יצא להגנתו בתקיפות ותוך הסקת מסקנות. תחושת הבדידות שחש באותם ימים הייתה אכן מוצדקת, בין אם במבט לאחור צדק לגופו של עניין, ובין אם לאו.

 

הערות



[1] כגון פנחס ספיר, יוסף שפרינצק ודוד רמז.
[2] על מחלוקות שרת-ב״ג לפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות ראו אורי ביאלר,״הקונפליקט הישראלי-ערבי בעיני בן-גוריון ושרת״, מדינה וממשל א-2 (סתיו תשל״ב), עמ' 84-71; אילן פפה, ״משה שרת, דוד בן-גוריון והאופציה הפלשתינאית, 1956-1948״, הציונות, יא (1986), עמ' 379-361;

Ben-Gurion and :Avi Shlaim, “Conflicting Approaches to Israel’s Relations with the Arabs

180-201 . Sharett”, Middle East Journal 37(2)(1983), pp

[3] ג' שפר, ״פתרון כולל מול מיתון הסכסוך הישראלי-ערבי; בחינה מחודשת של ההתנגשות בין משה שרת ודוד בן-גוריון״, בתוך: מ' שטרן ואחרים (עורכים), הציונות והשאלה הערבית, עמ' 162-119.

[4] חוקרים מעלים פרשיות שונות מן הימים הראשונים לתקומת ישראל, כגון הרהורים שהעלה שרת בנוגע לאופציה הפלסטינית - הצבעתו של שרת נגד הצעתו של בן-גוריון לכבוש את אזור ירושלים והר חברון בספטמבר 1948 (ה״בכייה לדורות״), התנגדותו של שרת להעברת משרדי הממשלה לירושלים בניגוד להכרעת האו״ם וכיוצא באלו - כמסמני מחלוקת אסטרטגית עמוקה בינו ובין בן-גוריון. אילן אסיה, למשל, טוען שבקיץ 1948 נחלקו שרת ובן-גוריון בשאלת הנגב. ראו א' אסיה, מוקד הסכסוך: המאבק על הנגב 1956-1947, ירושלים 1994, פרקים ג' וד'.

אך לי נראה שכל המקרים האלה ביטאו הרהורי בטן וחרדות שבלב יותר מאשר דעה נחרצת. באותה תקופה לא העמיד שרת את עצמו כאלטרנטיבה למנהיגותו הקובעת של בן-גוריון. עליונותו של בן-גוריון בלטה במיוחד בפרשת העברת משרדי ממשלת ישראל לירושלים בדצמבר 1949. על פרשה זו ראו אורי ביאלר, ״הדרך לבירה - הפיכת ירושלים למקום מושבה הרשמי של ממשלת ישראל בשנת 1949״, קתדרה, 35 (ניסן תשמ״ה), עמ' 191-163.

[5] זכי שלום, דוד בן-גוריון, מדינת ישראל והעולם הערבי 1956-1949, שדה בוקר 1995, עמ' 216-209, 233-227; הנ״ל, ״התנגדות בן-גוריון ושרת לתביעות הטריטוריאליות מישראל 1956-1949״, עיונים בתקומת ישראל, 2, (1992), עמ' 213-197. מיכאל בריצ'ר מתאר את המתיחות בין השניים בראש וראשונה כהתנגשות ״ביורוקרטית״ (ר' ספרו:

,Michael Brecher 1972 .The Foreign Policy System of Israel, Oxford U.P, עמ' 261-257).

[6] מכתב שרת לבן-גוריון 22/3/1954, אב״ג, תיק התכתבויות.

[7] יומ"א, עמ׳ 455, תרשומת 12/4/1954.

[8] הציטוטים בפסקה האחרונה הם מתוך משה שרת, ״ישראל וערב - מלחמה ושלום: הרהורים על השנים 1957-1947״ (עיבוד הרצאה משנת 1957), אות, א-1, 1960, עמ׳ 10-5.

[9] שם, שם.

[10] שם, שם.

[11] במכתב מ-28/6/1956 לפעילי מפא״י [10 ימים אחרי הדחת שרת] כתב בן-גוריון: ״ראיתי שאני עומד לפני רוב מלוכד בממשלה - מפ״ם, הפועל המזרחי, רוזן, משה שרת ואחד או שניים מחברינו - נגד רוב חברינו, שלפי הרגשתי אין רוב זה מביע דעת רוב בעם״ [ר׳ לעיל עמ׳ 95-89]. לניתוח מפורט של טיעוני בן-גוריון בעניין הדחתו של שרת ראו ז׳ שלום, ״התפטרות משה שרת מן הממשלה (יוני 1956) - היבטים מדיניים-ביטחוניים, מפלגתיים ואישיים״, הציונות כ (תשנ״ו), עמ׳ 297-259.

[12] למבחר מאמרי משה קרן, בעריכת א׳ שאלתיאל, ראו מ׳ קרן, בעיות חולפות ובעיות של קבע - לקט רשומות, ירושלים תשל״ח. מ׳ קרן נפטר בסוף 1955.

[13] משה קרן, ״לצאת מן הבדידות או להישאר בה?״, ״הארץ״, 26/11/1954. הציטוט הוא ממאמרו ״על עצות הבוסר ומסגרת הברזל״, ״הארץ״, 12/3/1954.

[14] משה קרן, ״על בעיות חולפות ובעיות קבע״, ״הארץ״ 3/12/1954.

[15] משה קרן, ״בינינו לבין מצרים״, שם, 17/6/1955.

[16] בהפגזה, שבוצעה ב-5/4/1956, נהרגו 50 גברים, נשים, זקנים וטף (יומ״א, עמי 1391-1389, 1394-1393, 1506-1505, 1519-1517).

[17] יומ"א, עמ' 1385.

[18] שם, עמ' 1990.


העתקת קישור