15/6/1975

ישראל קולת

משה שרת - מדינאי ציוני בן הארץ

מתוך: ״בתפוצות הגולה״, חוב' 576/7, חורף תשל״ו 1975 (עיקרי הדברים נאמרו בערב זיכרון שנערך בירושלים ב-15 ביוני 1975 מטעם משרד ראש הממשלה, משרד החוץ וההסתדרות הציונית העולמית במלאות עשר שנים לפטירת משה שרת (ההערות בפרק זה משל המערכת)

עשר שנים לאחר פטירתו של משה שרת ניצבת דמותו מחד כעֵד לגאון צמיחתו של מדינאי יהודי כליל כישרונות בארץ, ומאידך כעדות לניפוץ מהדהד של יחסי שותפות ורעות. אנו עשויים לראות במשה שרת דוברה של שיטה מדינית שטעמיה עמה אף כי זו לא נתקבלה, או שבוי בקסם הטיעון המילולי והמוסרי המרוחק מן המציאות הפוליטית. אנו שואלים אם הוא גילום אגדת הסגולה של מדיניות ציונית ושל צמיחת מדינאים ציונים, או שמא קורבן יְוון המצולה של החיים הציבוריים.

חשבוננו עם דמותו של משה שרת הוא במידה רבה חשבוננו עם עצמנו. יכולים אנו לשאול: האם שגה משה שרת כאשר פנה אל המדינאות, או שמא סטתה המדינאות העברית ממסלולה ופנתה אל דרכים נלוזות? האם לא נועד משה שרת למנהיגות - או שמא לבשה המנהיגות דמות אשר לא אליה התפללנו?

משה שרת ובני דורו היו מעין גילוי ראשון של סגולת הארץ להעמיד אישים ומדינאים בעלי שיעור קומה; שורת האישים שהעמיד דורו הייתה מעין הגשמה של ההבטחה שבציונות, ראיה ניצחת כי המדיניות היהודית החדשה מעמידה גם מדינאים חדשים. כיום רשאים אנו לשאול: ההיה זה מקור חיים או נחל אכזב?

לפי הכתבים, התעודות והמחקרים המצויים בידינו כיום, קשה עדיין לתאר את שיטתו המדינית של משה שרת ואת קוויה המיוחדים. מחקרים הנעשים עכשיו ואשר ייעשו בעתיד יאירו, ללא ספק, את עינינו בעניין זה. אולם, יש בידינו חומר תיעודי מספיק כדי לתאר את דמותו של משה שרת כמדינאי מתהווה - את עומק המניעים אשר הביאו אותו למדינאות, את היקף הראייה ואת שיטות הפעולה שלו.

משה שרת נחשב כמדינאי בן המשמרת השנייה של תנועת העבודה. אולם הוא נבדל מכמה בחינות מהותיות מן הדור הראשון; התחברותו אל ברל כצנלסון, אל דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי ויצחק טבנקין אינה מובנת מאליה; היא מצריכה הסבר: הוא לא צמח עם הפועלים אנשי העלייה השנייה ולא עם אנשי ״החלוץ״ בגולה. לפי מוצאו וחינוכו עשוי היה משה שרתוק, בנו של יעקב שרתוק, ביל״ויי מיקירי תל-אביב, חניך הגימנסיה ״הרצליה״ והאוניברסיטה בקושטא - לפנות לחוג ציבורי אחר ולמחשבה פוליטית אחרת.

משה שרת הוא בן-גילם של אישים כלוי אשכול או זלמן ארן - שאף הם בני המשמרת השנייה של תנועת העבודה; אך הוא גם בן סביבתם - אם לא גילם - של איתמר בן אב״י, בנו של אליעזר בן-יהודה, שהיה ידידו של יעקב שרתוק; של גד פרומקין, בנו של ישראל דב פרומקין, עורך ״החבצלת״, שהלך כמוהו ללמוד בקושטא; של אהרון אהרונסון בן זיכרון יעקב, שנדחף למדינאות נוכח גורל היישוב היהודי בארץ-ישראל בימי מלחמת-העולם הראשונה.

מרחב הראייה של משה שרת, ״כל שספגה אוזנו עודה רעננה, מה שספגה עינו טרם שבעה לראות״, שונה היה מזה של בני העלייה השנייה יוצרי מפלגות הפועלים. הוא לא גדל בווילנה או בוורשה, בפולטבה או בבּוֹבּרוּיסק; התסיסה המהפכנית וסערות האידיאולוגיה לא עברו עליו; הסכֵמות המופשטות והדוקטרינריות של מלחמת מעמדות, מהפכה סוציאלית או אחווה בינלאומית של הפרולטריון, לא קנו שביתה במוחו.

הוא למד לימוד מסודר והשכלתו הגבוהה אומנה באנגליה על גישה שיטתית, בהירה ואמפירית. כאשר נחל משה שרת אמיתות אידיאולוגיות, צריך היה לשוב ולעבד אותן במוחו השיטתי והמסודר.

משה שרת גדל בעין-סיניה, ביפו ובתל-אביב, ביישוב קטן אך מאמין בייעודו. יישוב זה ראה עצמו כמבשרה של תחייה יהודית וגאון יהודי, כגרעין מצער אשר ישגה באחריתו.

לא רק המצוקה היהודית בגולה פיתחה את תודעתם המדינית של בני הארץ. הם ראו עין בעין את התפתחות התודעה העצמית הלאומית בקרב האוכלוסייה המקומית, המוסלמית והנוצרית. הם חזו לאומיות ערבית צומחת ועולה, ואת הלשון הערבית הופכת מנכס תרבותי לסימן היכר לאומי ומדיני. הם מצאו את העדה היהודית החדשה והמסורתית גם יחד - יישוב ״ישן״ ו״חדש״ בלשוננו - נחותה לעומת הלאומיות הערבית שהגבירה אונים. ומשום כך הם הולכים לקושטא, ללמוד משפטים, על מנת להיטיב לייצג את זהותו המדינית של היישוב היהודי; הם מייסדים ועורכים עיתונים שאינם רק אמצעי אינפורמציה, אלא גילוי זהות מדינית.

אולם בני דור זה אף תוהים הרבה על דמות עצמם. הם שואלים מה יחסו של ״היהודי החדש״, אותו הם מגלמים בדמותם - אל ״היהודי הישן״ - ומה יחסו אל סביבתו המזרחית. לפתחם אורבת הסכנה של צירוף שטחי וצבעוני של חיקויים ושל הינתקות מעצמיות יוצרת.

משה שרת היה ער לסכנה זאת כל ימיו. הוא חשש מן המתהדרים וההרפתקנים, בייחוד במדיניות החוץ - שטח מועד לפורענות. תמיד ביקש, כי הייצוג החיצוני יישען על אמת פנימית גרעינית, על ״שורשים״, בלשונו. הוא חזר והדגיש את אקט ההכרעה, הקובע אם חייו של אדם יופנו אל מטרה או יהוו תעייה חסרת כיוון.

לא פעם, גם בעיצומן של סערות מדיניות, מצא משה שרת לנכון לעשות את חשבון נפשו ולהסביר לעצמו ולאחרים את הכוחות אשר הוליכו אותו בדרך בה בחר.

בליל קיץ אחד, ביולי 1937, בעת פרסום הדין-וחשבון של הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל, מצא משה שרת לנחוץ להסביר במכתב לדוד בן-גוריון את ההשפעות המעצבות את חייו. אופייני הדבר, כי לא רעיונות, ספרים, מאורעות טראומטיים או תנועות עיצבו את חייו - אלא אישים.

הראשון לאלה היה אביו - יעקב שרתוק. שהיה, לדברי בנו, ״יהודי גדול ומחנך, בעל כוח השפעה מוסרי כביר״. יעקב שרתוק זכור כיום, בזכות בנו, כחבר בקבוצת הביל״ויים וכאחד מאנשי ״שיבת החרש והמסגר״ הביל״ויית שהתיישבו בירושלים. אולם הקורא בעיתוני בן-יהודה מתקופת עלייתו השנייה של יעקב שרתוק ארצה, מוצא בהם את מאמריו רחבי הידיים בחתימת ״יעקב יהודי״, המתווכחים עם גישותיו של בן-יהודה. מאמרים אלה מלמדים על עולמו הרוחני של האב, שהיה בעל השפעה כה רבה על הבן.

יעקב שרתוק, שחזר ארצה בתרס״ו (1906), מצא לפניו בן-יהודה שונה לגמרי מזה שהכיר בירושלים במחצית הראשונה של שנות השמונים, בימי עלייתו הראשונה. הדבר היה לאחר הקרע בין בן-יהודה והיישוב הישן ולאחר פולמוס אוגנדה. שרתוק, שהחל לקרוא בה״השקפה״ - עיתונו של בן-יהודה - ואף התבונן בהליכות ביתו של בן-יהודה בירושלים, נחרד למראה המפנה שחל בהשקפות ידידו. במכתב נרגש הוא פונה אל בן-יהודה ומסיים במילים: ״ענני, בן-יהודה, ענני!״

אחרי הדברים האלה התנהל בין השניים ויכוח עקרוני גדול על דפי ״ההשקפה״, ויכוח שראשיתו עניין מעמדה של הלשון בתחייה היהודית, והמשכו אופיו ומעמדו הכללי של העם היהודי בהיסטוריה.

בשנות השמונים [של המאה ה-19] [1880] ביקש בן-יהודה לכונן את הלאומיות היהודית החדשה על-ידי הצמחתה האורגנית מתוך היהדות המסורתית ומתוך היישוב היהודי הקיים בארץ-ישראל. ירושלים נועדה להיות מרכז דתי לכל קהילות ישראל בגולה, ומכוח זאת גם מרכז לאומי. בראשית המאה החל בן-יהודה מטיף ללאומיות מודרנית שסימָנה הלשון, והמערערת על אופיה הדתי והמסורתי של היהדות ועל צביונה של ההיסטוריה היהודית הגלותית. לאומיות חדשה זו מוכנה אף להסתפק באופן זמני במרכז מחוץ לארץ-ישראל - בתנאי שידברו בו עברית.

יעקב שרתוק נשא בלבו דמות שונה לחלוטין של העם היהודי. הוא לא העמיד את היהדות על הלשון בלבד, אלא ראה בה צירוף של היסטוריה, דינים, שבתות, חגים, מנהגים ומידות. הוא לא התייחס בבוז לקיום היהודי הגלותי, אלא ראה בו סגולות נערצות. לעתים השתמש בקנה-מידה מיוחד לעם היהודי וטען, כי יש הבדל עקרוני בין יהודים לעמים. מאידך, בחן לעתים את העם היהודי בקנה-מידה של כל ״עם היסטורי״, ״עם חי״, היינו, לדעתו, עם המשתתף בקדמה הכללית ותורם לתרבות האנושית. משתי הבחינות נמצא העם היהודי גדול ברוחו.

במאמרים ארוכים הכתובים בעמל, בפתוס ובסערת נפש, בעברית נמלצת ובידיעה רבה של תולדות ישראל, הסביר יעקב שרתוק את השקפתו. הוא העריך פחות מבן-יהודה את תקופת בית ראשון, בה היו היהודים עם לוחם ודומה לגויים, וטען כי העם היהודי הוא זה שנתכונן על-ידי עזרא הסופר. תקופת הגלות, לפיכך, אינה תקופת חוסר-חיים אלא היפוכו של דבר - תקופת חיוניות עזה ומלחמה על תורה ותרבות. עם זאת, הוא היה גא בגדולי מדע ולוחמי חירות שהעמידו היהודים בזמן החדש. היהודים הצטיינו לא רק במדע, אלא גם במידות חסד ורחמים והסתפקות וצניעות, שעה שאלה שאינם יהודים היו שטופים באלימות. את תורת בן-יהודה הציג שרתוק כתורת משכיל משנות השישים והשבעים למאה הקודמת [המאה ה-19].

בשאלת הלוח היהודי ניהלו השניים ויכוח צדדי, שהסתעף מן הוויכוח העקרוני. בן-יהודה לא השתמש בעיתוניו במניין בריאה, אלא במניין חורבן בית שני, על מנת לציין את משמעותה המדינית של היהדות. מן האמור לעיל נוכל להבין את טעמי התנגדותו של יעקב שרתוק למניין חדש זה.

כארבע שנים לאחר בואו לארץ נוקט יעקב שרתוק (בשנת תר״ע [1910]) עמדה קרובה לבן-יהודה בעניין הלשון. הוא מתמרמר על כרוז של הסתדרות המורים הגדוש ביטויים לועזיים, קורא להשתחרר מן ״הז׳רגון המכוער״ ומצדד בחידוש מילים ממקורות העברית והערבית לפי שיטתו של בן-יהודה, הוא טוען לבכורה של ארץ-ישראל על הגולה בכל הנוגע לעיצוב הלשון - למרות שמרכזי הספרות והתרבות היהודית הם בגולה, בגולה, הוא קובע, אין עתיד לעברית, ואילו בארץ-ישראל היא לשון מדוברת וחיה. אנו עומדים כאן על האובניים של החינוך היהודי החדש בארץ, תוכנו הרוחני והשתקפותו בדמותם של הדורות הצעירים, אשר גדלו בארץ.

אל השפעת היישוב היהודי ודמות האב, נוספו השפעת הגימנסיה ומוריה על משה שרת הצעיר.

מורי הגימנסיה, שהושפעו מאחד העם מכאן ומן האוניברסיטאות של שוויץ הליברלית מכאן, ביקשו לגדל אינטליגנציה יהודית צעירה. אינטליגנציה זו הייתה אמורה להנהיג את העם, שכן הם זיהו את ההשכלה הגבוהה והמקצוע החופשי עם ההנהגה הלאומית. יתרון ההשכלה הקנה, כביכול, גם כישרון הנהגה - הוא אפשר ראייה כוללת של צורכי הציבור, שיפור מידותיו, וסיוע בקידומו.

אולם כאן בא המפנה. בהשפעתו של אליהו גולומב נעשתה הבחירה הגורלית בדרך החיים, בחירה שאותה העריך כל כך משה שרת.

אליהו גולומב הציג את העמקות הרוחנית האחד-העמית, שיוצגה על-ידי מורי הגימנסיה, כשטחיות; העומק לא היה עוד בתורה, אלא במציאות, ואליהו גולומב הוא שהבקיע את הדרך אליה. השירות לאומה לא היה עוד תוספת לחיים האישיים של הפרט או בעל המקצוע, אלא דרך חיים. רוחן של הקבוצות המהפכניות הרוסיות נאצלה על משה שרת לא באמצעות תנועת העבודה המתחילה, אלא באמצעות בן כיתתו אליהו גולומב.

התמסרות מוחלטת זו לכלל, לתפקיד, למציאות וליצירה ההיסטורית, יש בה משום סגולה ומידה טובה כל עוד הכלל וההיסטוריה הם בעלי פשר חד-משמעי שכולו חיובי, כל עוד אין בהם מאבק לכוח ולשלטון לשמם - לא גיא חיזיון של קרב יצרים, לא ערבוביה חסרת שחר של מעשים ומקרים - אלא שליחות וייעוד.

משה שרת קיבל דמות זאת של החיים הציבוריים. היא אשר הוליכה אותו לשירות הנאמן, והיא אשר הכבידה על פרישתו מחיים אלה.

״אחדות העבודה״ המקורית של השנים 1929-1919 נתנה למשה שרת את הכלל הממשי, אשר את ההתמסרות אליו דרש אליהו גולומב. היא שיצרה את תמונת הרֵעות והיא שנתנה דמות למדיניות. היא הייתה ההתגלות הגדולה והיא השרתה על משה שרת קסם שמשך אותו ואשר סימא, אולי, את עיניו מִראות בהיעלמו.

במכתבו-וידויו אל בן-גוריון, אותו כבר הזכרתי, הוא כותב כי התהוות זאת של ״אחדות העבודה״ ״ליבּנה וחישלה אותי, סיימה את כיבושי בידי עצמי, הטילה עלי עול ברזל לכל ימי חיי, ועל-ידי כך הקנתה לי את החירות הגדולה ביותר שיכולתי לזכות לה. היא נתנה לי את ברל [כצנלסון] לכל ימי חיי. היא זימנה אותי שוב איתך, היא גילתה לי את יצחק טבנקין בזהרו, ושמרה לי אותו בימי זהרו גם עכשיו״.[1]

לא רק במכתבים פרטיים, אלא גם בביטוי פומבי הסביר משה שרת את משמעותה של ״אחדות העבודה״ לגביו. בסיומה של מועצת העשור של ״אחדות העבודה״ הוא בא להסביר את מהותה (״קונטרס״ שע״ב [23/4/1929]). הסברו אופייני, ומסביר את דרכו-הוא אל ״אחדות העבודה״ - דרכו של צעיר שלא היה פועל במושבה או בקבוצה, ולא ראה ביצירת ארגון זה גולת כותרת לחבלי הקליטה בארץ ובעבודה:

״סוד הקסם של 'אחדות העבודה', אשר משך לתנועת הפועלים כוחות חדשים, אשר גרף לתוכה שכבות נוער, היה הכרזת הבעלות של תנועת פועלי ארץ-ישראל על עתיד האומה ועתיד הארץ; הכרזה על רחבות ההיקף של שדה הכיבוש אשר לפני הפועל״.

עוז הרוח של אלפים ספורים של פועלים להכריז על עצמם, כי הם הופקדו על גורל העם היהודי; אמונתם כי הנה יצרו את הכלי, אשר בו תעבור ההיסטוריה היהודית; ביטחונם כי להם ניתנה הארץ לעצב את פניה - הוא אשר ריתק את משה שרת בכבלים שאינם בני חלוף.

אל ״אחדות העבודה״ כארגון יש להוסיף את ברל כצנלסון האיש. כל ימי פעולתו המדינית היה ברל כצנלסון בעיני משה שרת מעין אוצר חי של העבר היהודי והקיום היהודי. לא אוצר של ידיעות, ולאו-דווקא מופת של מידות, אלא אוצר חי ומתחדש, המעמיד כל בעיה אקטואלית למבחן בפני המקור הטהור; כאילו היה ברל מחונן בעין הרואה כיצד משולב כל מעשה בתולדות העולם בכלל, וביישותו של האדם כפרט; עין הבוחנת כל הכרעה על תוכנה ותוצאותיה ומבטיחה כי כל זינוק אל העתיד אינו בגידה בעבר.

הנאמנות הזאת עמדה למשה שרת כאשר בא בשנות העשרים המוקדמות ללונדון, לב האימפריה, מוקד לתנועות הסוציאליות הגדולות באירופה, מקום התקבצות למנהיגי התנועות המתהוות באסיה - ובהן התנועה ההודית והערבית. ״אחדות העבודה״ וברל כצנלסון העניקו לו את היכולת לראות את התוכן האיכותי ולא לשקול את העולם וההתחוללות ההיסטורית בממדים ובכמויות. ״אחדות העבודה״ לא הייתה עבורו בשולי תנועת השחרור הגדולה של האנושות, אלא חלק סגולי ובלתי נפרד. הפוליטיקה לבשה דמות של גדוּלה - היא אינה ״נרגנות״, כפי שהוא כותב ב-1922 במכתב לרעייתו-לעתיד צפורה, אלא ״חוכמת חיי החברה, חיפוש הדרך לצלוח על חיים אלה״.[2]

״אחדות העבודה״ הקנתה למשה שרת את מושג הכלל, שליווה אותו לאורך חייו. לא היה זה כלל אנונימי, צירוף של אינטרסים מתנגשים ומתאזנים או המון הרדוף על-ידי הלכי רוח מתחלפים ואשר יש לספקו - כלל של מנגנונים ושל אליטות שולטות.

משה שרת לא ראה בעמידה מול צורכי הכלל היענות למשאלות הרחוב, המחפש פתרונות קלים ומנהיגים פופולריים. הוא גילה אי-הבנה מסוימת כלפי המנגנון הייצרי וההתחרותי בדמוקרטיה. הכלל היה לדידו כלל אשר בא בברית. הוא היה משוכנע, כי בחשבון מקיף יש זהות בין האינטרס היומיומי של כל פרט לבין הציונות. הוא היה משוכנע, כי הדרך הטובה ביותר לחינוכו של מדינאי צעיר היא להציבו מול אחריות עליונה לציבור כולו; אחריות מעין זו תמנע ממנו הפקרת הראייה המציאותית למען אידיאולוגיות מטעות או אופוזיציוניות, הטוענות בשם השלמות ומפקירות את האפשרות.

אם את מושג הכלל הקנתה למשה שרת ״אחדות העבודה״, הנה את מושגיו על אופי המימשל רכש באנגליה. נימוקיו למען איחוד מקסימלי של תנועת העבודה לא נבעו מאידיאולוגיות על מהותה של תנועת העבודה, אלא מהגיון הפעולה של משטר דמוקרטי. הוא חזר וטען, כי דמוקרטיה מבוססת על התחברות גושים גדולים, אשר בהם מתגלם הרצון הציבורי, ולא על התפוררות. דמוקרטיה מבוססת על הכרעת הרוב ושלטון הרוב, ולא על הסכמים בין סיעות.

גישות אלו קבעו את עמדותיו של משה שרת בוויכוחים הפנימיים הקשים בסוף שנות השלושים, ובעיקר באמצע שנות הארבעים, בעת פילוג מפא״י. כאשר התהוו במפא״י קבוצות רעיוניות וקבוצות שליחוּת [״סיעה ב'״ ו״הקיבוץ המאוחד״] אשר האמינו כי בידן האמת המוחלטת - דרש משה שרת את ארגון הכלל ואת שלטון הרוב.

תפיסתו הסוציאליסטית של משה שרת הייתה מזיגה של הסוציאליזם הארצישראלי והבריטי. ממורשת ה״פַביאנים״ ומפלגת העבודה הבריטית קיבל את תפיסת הסוציאליזם כתהליך והתפתחות, ולא כמהפכה; ארץ-ישראל העניקה לו את החשבת הרצון והפעילות למען ההגשמה.

לא רק השפעת הדור והתקופה עיצבו את משה שרת כמנהיג אלא גם אופיו.

מנהיגות היא עליונות על הזולת, שלטון עליו, תיאום רצונות שונים והדרכתם אל מטרה. טיבה של המנהיגות נקבע במידה רבה על-ידי האופן שבו אנו רואים את השלטון. האם השלטון הוא עוצמה המדבירה את הזולת, או מטפחת אותו? האם הוא עובדה שאינה צריכה צידוק, או שהוא פרי תבונה יתרה ויתרון מוסרי של ההנהגה? האם הוא ביטוי של סגולה טבעית באישיות, או שמא הוא תוצאתה של מניפולציה אין-סופית ומשחק יצרים בלתי מרוסן?

תנועת התחייה היהודית נעה בין דמויות רבות של מנהיגים, אשר היוו לה דוגמה ומופת. המסורת היהודית שימרה את דמות משה אדון הנביאים, יהושע הלוחם והכובש, דוד המלך שהוא גם נעים זמירות ישראל, או שלמה החכם מכל אדם. באישים אלה הופיעו השלטון והכוח כצדקה וכחטא, כדרכים להשגת מטרות נשגבות, וכטומנים פח למנצח. כניסת היהודים לעולם המדיניות המודרנית באמצעות הציונות, שבה והציבה יחסים בין שלטון וסגולה.

בתקופת התהוותה של התנועה הלאומית היהודית שימשו מדינאים גדולים של המאה ה-19, כדישראלי וביסמרק, מופת למדינאות. בדמותם הייתה שניות: הם הגשימו אידיאות לאומיות והם טבעו את חותם עוצמתם האישית על המאורעות. הם הציגו משחק ציני בעוצמה, אך גם נאמנות תום להשקפותיהם.

התרבות הנוצרית הבליטה את המתח, ולעתים אף את הסתירה, בין מוסר מוחלט ובין שלטון ושימוש בכוח. מנהיגים ומהפכנים סוציאליסטיים הציגו את הסתירה בין המטרה לבין האמצעים. כל מדינאי יהודי טבע בדמותו ובהתנהגותו את דיוקנה של המדינאות היהודית החדשה.

משה שרת התבלט מנעוריו בכישרון ובחריצות; במנהיגות חפץ לראות גילוי של אישיות וכישרון יותר מאשר עוצמת השליטה ופריצה לקראת מטרה והישג. סבור אני, כי בעיניו הצטייר המנהיג כמנצח על תזמורת, המפיק מכל כלי את צלילו ומביא את כל הצלילים להרמוניה; כמדריך נוער אידיאלי השובה את לב הציבור בחִן סגולותיו. המנהיגות היא אצילות, ותפקיד המנהיג הוא לא רק לנהוג, אלא גם לטפח, להצמיח ולחנך. נדיבות רוחו ותרבותו הפתוחה של משה שרת כלפי עניינים ואנשים כאחד, הפכו את הנהגתו גם לחינוך ולהדרכה. כך במחלקה המדינית, במשרד החוץ ובסוכנות היהודית.

אולם האומה והאזור לא היו בימיו שדה יצירה בלבד, אלא גם שדה קרב.

המנהיגים ואישי הציבור אשר צמחו בארץ, יצרו יחס משלהם אל הערבים.

מצד אחד חשו עצמם כבני האזור - הם ידעו את הלשון, המנהגים ואורחות החיים, הם חשו עצמם מוכשרים מאחרים להידבר עם השכנים.

מאידך, הם היו מודעים למציאותו של מאבק אלים. הם השכילו להפריד בין ביטויים ערביים נימוסיים וטקסיים, לבין מחשבות ורצונות; הם היו ערים לכבוד שרוחשים הערבים לכוח. הם ידעו כי נוסחאות מוסריות או אידיאולוגיות אינן מסוגלות למוטט עמדות יסוד ערביות. אולם למרות שהכירו בעמדה הערבית לאשורה, וסירבו להיתפס לאשליות, חיו תמיד את המרחב הערבי, את היקפו ואת עוצמתו.

גד פרומקין, שהיה חבר בקבוצת ״החמישה״ - מאישי היישוב היהודי שניסו להידבר עם הערבים ב-1936 - מלגלג בספר זיכרונותיו על י״ל מגנס. אם כי היו השניים קרובים בהשקפתם הפוליטית, הרי שדרכו של מגנס לקבל את דברי הנימוס הערֵבים כפשוטם, ולראות בהם התבטאות עניינית ומחייבת, הייתה מוזרה בעיני פרומקין.

השנים הראשונות לפעולתו של משה שרת במחלקה המדינית תאמו את נטיותיו האישיות וביטאו את דרכו המדינית. בשנים 1935-1933 התעצם היישוב בעליל כתוצאה ממאמץ עצמי מתמיד, ומכוח התעצמותו הקונסטרוקטיבית נעשה בעל ערך כבעל-ברית, ולא עוד טוען ותובע בלבד, כלפי הבריטים.

בשנים אלה התמסר משה שרת לעבודה שקדנית ושיטתית לקידומו של הבית הלאומי. בעמל בלתי נלאה חדר אל כל פרטי הסעיפים של דרישות מכסות העלייה, עמד על זכויות היהודים בעבודות ציבוריות וסייע מבחינה מדינית ליוזמות רכישת קרקעות והרחבת היישוב. עדותו בפני הוועדה המלכותית בראשות פיל [ב-30/11/1936; ב-1/12 ןב-8/12] היא גם עדות למפעלו המרשים.

גידול היישוב וגידול צרכיו הגבירו את משקלו המדיני וגם הבליטו צורך גדל והולך בעצמאות. הגאות יצרה אפשרויות גדולות של קידום, אך הולידה גם סכנות אשר קשה היה להתמודד עמהן בכלים וולונטריים בלבד. יציאת היהודים מענפי עבודה חיוניים מבחינה לאומית בשל פיתויי הגאות, או עלייה בלתי מרוסנת של מחירי קרקעות, היו אותות אזהרה שהצביעו על הצורך ברָשות יהודית אשר תרסן את הנטיות הספונטנית של הפרטים.

לשעה נדמה היה למשה שרת, כי הגאות היא מפתח להידברות עם הבריטים. היהודים יכלו עתה לדבר לא רק בשם הזכות וההתחייבות, אלא גם בשם ערכם הממשי כבעלי-ברית, כבעלי פוטנציאל אנושי וערך כלכלי. באותה עת, ב-1935, נראה היה לו כי גם בעיית היחסים עם השכנים הערבים עשויה להיפתר בחסד הגאות. מופת הפיתוח של ארץ-ישראל אמור היה, לדעת משה שרת, להשפיע על ערביי הארצות השכנות ולעודדם לשיתוף פעולה. ״השותפות ברווחה״ אמורה הייתה להתבטא בתלות גומלין בתחבורה ובמסחר, בעזרה רפואית ובסיוע מדעי.

אולם משה שרת הבחין גם במשמעותה האחרת של העלייה היהודית הגדולה עבור הערבים.

אם, מצד אחד, הניע השגשוג את הערבים למחשבות השלמה,

הנה מצד שני, הניע אותם לבצע ניסיון עצירה אחרון.

המאורעות שבאו אחרי 1936 לא אימתו את התקווה לשיתוף באינטרסים לצורך פיתוח ורווחה בין היהודים לבין האנגלים והערבים. כשם שהכזיבו הנוסחאות הקונסטיטוציוניות של השנים 1936-1931 - הנוסחאות שהציעו היהודים על ״פַּריטֶט״ פוליטי בין יהודים לערבים בחסות המנדטור - כן הכזיבו רעיונות הפתרון מכוח ההתעצמות היהודית ויכולתו של היישוב לתת ולא רק לדרוש ולקבל.

בתקופת המערכה הפוליטית הגדולה של השנים 1939-1936, היה משה שרת מופקד על שמירת המסגרת הפוליטית שבתוכה צריך היה היישוב להוסיף לגדול, להתעצם בעלייה, להמשיך ברכישת קרקעות ובהתיישבות ולהקים את חיל הנוטרים. הוא עסק פחות במדיניות הציונית הגבוהה, אך הוא התנגד בתקיפות לכל נסיגה וּויתור בעניין העלייה, ובכך תמך בבן-גוריון מול ויצמן. בעניין החלוקה הייתה עמדתו כעמדת בן-גוריון וּויצמן. הוא התנגד בתוקף לכל הניסיונות, אשר בהם ראה אשליות, לרכוש את לב הערבים במחיר ויתורים - ניסיונות שאחדים מאישי היישוב נתפסו להם.

בתקופת מלחמת-העולם השנייה תמך משה שרת במפנה הפוליטי שחל במפא״י בשנים 1942-1941, לקראת הגדרתה של המטרה הציונית כמדינה יהודית. הוא תמך במחוללי המפנה - ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון - והסתייג ממתנגדיו של מפנה זה כשלמה קפלנסקי ויוסף שפרינצק. בכך נתן את ידו לצעד המהפכני במדיניות הציונית.

המתנגדים לדרישת המדינה היהודית בקרב מפא״י עצמה חשבו כי דרישה זאת עלולה ליצור סבך מיותר ביחסים עם הערבים ועם האנגלים כאחד, ולחבל במה שהיה, על דעת הכל, עיקר העיקרים - העלייה המקסימלית. לפי שעה, אין אנו יודעים אם משה שרת נתן ידו לצעד זה בלב שלם וללא הסתייגויות, אך בוועידה החמישית של מפא״י בכפר ויתקין, באוקטובר 1942, הוא מופיע כמגן על המדיניות החדשה.

״הספר הלבן״ של 1939 שם, לדעתו, קץ לרעיון ה״פַּריטֶט״ בחסות בריטית, כי החסות הבריטית אינה עוד מהימנה, במיוחד בכל הנוגע לעלייה.

תקופת גמר המלחמה נראתה לו כשעת כושר גדולה שאין להחמיצה - כהזדמנות להציע פתרון גדול המסוגל לרכוש לו תומכים; אין לתלות פתרון כזה בהסכמת הערבים, על-ידי נוסחה דו-לאומית. העצמאות המבוקשת אמורה לעמוד ביחס ישר לשיעורי העלייה, כי עלייה המונית חייבה שלטון עצמי רחב.

עיקרה של המדיניות החדשה לא התבטא, לפי תפיסתו של שרת, בקריאת התיגר על השלטון הבריטי ובמהפכה. הוא יזם והפעיל את התעצמות כוחו של היישוב במסגרת הגדודים, ואחר-כך את ״הבריגדה״, בצבא הבריטי. העצמאות היהודית אמורה הייתה להתהוות מתוך צמיחת הכוח היהודי לכלל גורם בעל ערך.

גם בהופעתו בפני ועדת האומות המאוחדות לעניין ארץ-ישראל ב-1947, הבליט משה שרת את הצורך של היישוב היהודי בעצמאות לא רק בשל צורכי העם היהודי והעלייה, אלא מכוח הבשלת זהותו של היישוב והבשלת הצורך שלו במנגנון שלטוני. היה כאן טיעון ״אַד הוֹמינֶם״ [לטינית: במישור אישי, רגשי] כלפי הוועדה, אך לא נטעה, אולי, אם נראה בכך נימוק שלו היה משה שרת ער במיוחד. שנים אלו היו תור זהב של הטיעון הציוני ששכנע ורכש לבבות, ומשה שרת היה נציג הטיעון הזה; אך אפשר כי הוא נפל בשבי ההישג שלו עצמו, והחליף לעתים את הטיעון הבהיר והקולע עם המציאות הפוליטית, שבה כוחם של נימוקים חלקי ביותר.

במידה רבה היה גורלו הפוליטי של משה שרת ביטוי לסתירות הבסיסיות במדיניות הציונית. המדיניות הציונית עמדה מראשיתה בסתירה בין שאיפה להסכמה בינלאומית כללית, לבין הצורך להסתמך על צירופי כוחות; בין הרצון להשתלב במערכת החוקית של העמים, לבין הצורך להבקיע את הדרך בכוח. הרצל רצה שהמדינה היהודית תוכר כצורך העולם ותוצא אל הפועל בהסכמה בינלאומית, אולם ויצמן קישר את המדיניות הציונית עם האינטרס הבריטי. המנדט מטעם חבר הלאומים, והחלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת המדינה, היו גילוי אחריות בינלאומית לגורל היהודי, אולם מדינת ישראל - הושגה במאבק.

שנות החמישים הביאו סתירות אלה אל שיאן. לשעה, נראה היה, כי הסכמי שביתת-הנשק מאחדים את הישגי הטיעון המדיני עם הישגי הקרב. שנים אחדות נראה היה, כי הם יהוו דרך לשלום באמצעות האומות המאוחדות, שלב בתהליך בניית גשרי אמון אל העולם הערבי; כי ״אי-הזדהות״ היא דרך להתערות ישראל במשפחת העמים.

למשה שרת הייתה עמדה משלו כלפי הסכמי שביתת-הנשק. הם לא נראו לו כסד שבו ניתנה מדינת ישראל ואשר עליו יש להערים, להשיג יתרונות ולפרוץ אותו. אפשר שהיה שבוי בלגליזם, ומצא במשטרים אלה יותר ממה שהיה בהם, אולם הוא סבר כי יש לעשות הכל כדי למנוע הידרדרות למלחמה נוספת - על חבל עזה, על שרם א-שיח' או על סיני.

לא הייתה זו רק רדיפת שלום לשמה - משה שרת חי בהכרת גבול כוחנו באזור, ובהכרה כי לטווח ארוך לא נוכל לחיות על החרב לבדה. למרות משקלו ההולך וגדל של מרכיב הכוח ביחסינו עם הערבים, ניסה משה שרת להגבילו ככל האפשר. הוא סירב לקבל את דין המבוי הסתום, אשר בו רק הכרעות עוצמה מעת לעת מאפשרות לנו להתקיים. הוא נוכח יותר ויותר, כי אפילו הכוח הכרחי להבטחת קיומנו - הנה לא נוכל לכפות באמצעותו את השלום. הוא סבר כי לשון הכוח המתגדרת בריאליזם רואה רק מצבים נתונים ושדה מוגבל, והיא עיוורת מלראות את ההשתנות המתמדת ואת כל מרכיבי השתלבותנו באזור ובעולם; היא אינה נותנת את דעתה לסדקים, ולעתים רק סדקים, המאפשרים פריצה מן המבוי הסתום.

בימי היותו שר חוץ וראש ממשלה, נתן משה שרת את דעתו שלא להעמיס איבה משנית על האיבה הבסיסית בינינו לבין הערבים. ככל שהבין את האיבה הבסיסית והיה ער לה - האמין כי ניתן למתן אותה - אם ננהג בנדיבות והבנת הזולת בכל מה שהוא מעבר לאינטרס העיקרי שלנו. הוספת קשיחות-לב אל הסכסוך השורשי רק תאטום אותו ותמנע את ריכוכו. לאחר שעסק שנים כה רבות בהסברה, הודה בחשבון הנפש שעשה לאחר פרישתו מתפקיד שר-החוץ, כי הנימוקים המשכנעים אותנו בדבר זכותנו וצדקתנו - אינם משכנעים את הערבים.

ההתנגשות המוסדית בין משרד החוץ למשרד הביטחון נעשתה בתקופת משה שרת להתנגשות בין שיטות מדיניות, ואפשר אף בין השקפות יסוד. משה שרת ראה בדרישה לריבונות משרד הביטחון מוניזם צר, המגביל את עצמו לצד אחד, לעומת חפצו-הוא במאמץ מדיני אינטגרלי, המקיף את כל הצדדים במערכת.

אבל אפשר שהניגודים היו עמוקים יותר. כבר אמרנו כי משה שרת, שרכש בלימודיו בלונדון את הכושר להכיר את המציאות ולנסחה ניסוח שיטתי ומסודר, נתן דעתו גם למקום הרצון וההיאבקות בחיי החברה; כך ביקר, למשל, את מורו סידני וֶובּ (לימים לורד פספילד), שתיאר את הסוציאליזם כהתפתחות ללא מאבק. אולם תמיד האמין, כי המאבק אינו קיים לשמו, אלא לשם קדמה, שחרור, יתר שוויון ויתר צדק. עולמו לא היה עולם פסימי וקודר, בו הסתירות בחיי העמים ובחיי האדם בלתי מתיישבות, ובני אנוש נתונים בשבי יצריהם ונדונים למאבק אין סופי ולכליה הדדית. הוא חי בעולם בהיר, שבו יש נאמנויות קבועות ואמיתות הגיוניות, ומיאן להכיר בהתפרצויות הרסניות, המכוננות נאמנויות חדשות.

משה שרת דחה את התפיסה, כי אנו מצויים לעולם בשעת חירום ועל פי תהום, וכל ויתור הוא ראשית הידרדרות. הוא טען כי איזון כוחות על-ידי עוצמה ממשית בלבד הוא מוגבל בתוקפו. קיום ישראל בין האומות תלוי, אם לא במוסר, הרי בהסכמה רחבה ככל האפשר. ברם בארץ קם דור חדש. משה שרת אהב להביא את דברי טשרניחובסקי על דור חדש אשר יקום בארץ ״ברזל כבליו יוסר מֶנּוּ - עין בעין יראה אור״. הדור החדש אשר גדל בארץ - לא ההסכמה הבינלאומית הייתה לנגד עיניו, אלא המציאות האכזרית בשטח. הוא לא גדל באולמות של ועדות חקירה, אלא בשדה המערכה. הדור החדש למד להימנע מטיעונים מוסריים, לא להרבות דברים על אחריותן הבינלאומית של המעצמות, הכוללת גם אחריות לקיום היהודי - אלא להתבסס על הכוח העצמי ועל שותפות האינטרסים. יש לזכור, כי גם השואה עקרה משורש את האמון באחריות בינלאומית לקיומו של העם היהודי. כל אלה שינו את סגנונה של המדיניות הציונית.

בן-גוריון ראה לנגד עיניו מהפכה יהודית המחוקקת חוקים לעצמה. שרת מיאן להצטמצם בעולם סגולה יהודי המנותק מן המערכת של החוק הבינלאומי - והוא האמין בקיומו של חוק כזה.

אלה הגורסים התנהגות לפי אינטרס ממלכתי, והתעלמות מאמות-מידה אוניברסליות, אינם יכולים להתעלם מיישותה הפנימית של המדינה, יישות שאינה מבוססת על כוח בלבד. דווקא בן-גוריון, אשר מיעט בחשיבות הטיעון המוסרי כלפי חוץ, החל להדגיש יותר ויותר את התוכן המוסרי כלפי פנים. משה שרת העדיף לחסוך במילים גבוהות ולגלות מידות מוסריות בהתנהגות אישית. הוא היה ער לעובדה כי בחברה מתהווה, במדינה ההולכת ומתכוננת, אין אפשרות להפריד תחום אחד של מנהיגות ממשנהו. מנהיגות צבאית היא גם פוליטית, ושתיהן מהוות גם מנהיגות חברתית ומוסרית.

במכתבו מיולי 1937 כתב משה שרת אל בן-גוריון מילים שאי-אפשר שלא לקוראן היום ללא דאבה:

״אתה בשבילי לא רק חבר קשיש בעבודה, לא רק מנהיג התנועה שהיא בית חיי, אתה בשבילי אדם שאת סמכותו המוסרית האישית קיבלתי עלי בעומדי עוד על סף שחרותה (...) באו שנות העבודה איתך, באו הניסיונות החמורים, הקרבות הנואשים, התהייה על עתידות אפלים בשנתיים האחרונות. אני מתחלחל מה היה עולה לי אלמלא היית לימיני, לפני. (...) רצוני שתדע מה אתה לי ומה רצוני שתהיה לי עד סוף דרכנו (...)״.

הניגודים בין האסכולות המדיניות בשנות החמישים והניגודים בין בן-גוריון לשרת, לא היו רק שרירות לב אישית - הם טבועים במציאותה של מדינת ישראל. אולם אופן ההכרעה בין ניגודים אלה, לא היה הכרח המציאות.

משה שרת היה איש מאוזן בתקופה בלתי מאוזנת, איש המבקש את ההסכם וההסכמה בתקופה של קריאת תיגר. הוא ייצג את פסגת הטיעון הציוני הבהיר והכן כלפי האומות, טיעון שהשיג הישגים מדיניים כבירים. מתוך דבקות בעמדות מינימום הוא השיג לעתים תוצאות מקסימום. עקירתו של משה שרת מן השדה המדיני הישראלי ערערה את האיזון בין רוחב הדעת לבין פריצה למטרה, בין מידות לבין הישגים, בין חינוך לבין שלטון, בין העזה לבין חוכמת ההגבלה העצמית. בלי לקבוע כעת עמדה לגבי המחלוקת לגופה - אפשר רק להביע את דאבון הלב על כי מנהיגים מטיפוסו ומשיעור קומתו של משה שרת אינם מצויים עוד בנוף המדיני הישראלי.

הערות