גירושו של משה שרת ממשרד החוץ, עקיבא ארנסט סימון - יולי 1956
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  גירושו של משה שרת ממשרד החוץ, עקיבא ארנסט סימון - יולי 1956


יולי 1956

עקיבא ארנסט סימון

 

גירושו של משה שרת ממשרד החוץ

 

 

מתוך: ״נר״, ירחון אגודת ״איחוד״ לבעיות ציבור ולהתקרבות יהודית-ערבית, חוב' י׳״א, יוני-יולי 1956

 

 

- א -

 

משה שרת לא היה איש ״איחוד״[1] מעולם. להיפך, היו לנו כל השנים ויכוחים נוקבים איתו, עוד מימי ״ברית שלום״ ו״הליגה לשיתוף והתקרבות יהודית-ערבית״. הוא לא הסכים להנחותינו והשקפותינו בדבר הקמת מדינה דו-לאומית בארץ-ישראל הבלתי מחולקת ולא שעה להצעותינו המעשיות, שהבאנו לפניו, עוד בעת היותו מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, לאחר התייעצות עם ידידינו הערביים, שכמה מהם הסכימו לעקרונותינו.

לא היו חסרים גם ויכוחים אישיים שניהלנו איתו, בכתב ובעל-פה, על שאלות משאלות שונות ובמסגרות פוליטיות שונות, כגון במפלגת ״עלייה חדשה״. זוכרני, למשל, חליפת מכתבים בינו וביני בימי מלחמת-העולם השנייה על זכותם המוסרית של הסרבנים מטעמי מצפון שלא להתגייס לבריגדה היהודית. אף-על-פי שאני עצמי אינני ולא הייתי סרבן מטעמי מצפון בכל המצבים והמסיבות, ראיתי לי זכות וחובה להגן על סרבנים שבטוהרם המצפוני איש לא הטיל ספק. גם בפרשה זו לא מצאנו לשון משותפת, מפני שמשה שרת היה סבור שמלחמתנו היא מלחמת מגן מוחלטת, ולפיכך אין מקום לספקות מוסריים לגבי זכותנו וחובתנו להילחם, ולא רק נגד אותו צורר המין האנושי.

השקפתו העקרונית הזאת על זכותם המוחלטת של עם ישראל, של ארץ-ישראל ושל מדינת ישראל בכל סכסוכיהם הבינלאומיים מנעה בעד משה שרת את האפשרות להגיע לידי מדיניות ערבית קונסטרוקטיבית. הוא אומנם היה מתון הרבה יותר מאשר כמה מחבריו בהנהלת הסוכנות, בממשלת ישראל ובמפלגתו, אבל מתינות זו לא הביאה אותו לידי מדיניות מחושבת, אלא רק לידי הטלאת טלאי על גבי טלאי. אין להגיע למפנה החיוני במדיניות החוץ הישראלית והציונית בלי ביקורת עצמית על יהירותנו המוסרית ובלי הודאה חלקית בזכותם של אחדים. עמדה כזו, שלדאבון הלב לא הייתה עמדתו של מר שרת, חייבת להתבטא בשני תחומים לפחות:

ראשית כל בתחום יחסנו אל בעיית הפליטים הכואבת, שלא תיפתר אלא אם כן נישא באותו חלק האחריות והאשמה הרובץ עלינו, ונכפר עליו במעשים ולא רק בדיבורים;

ושנית, בתחום יחסנו אל המיעוט הערבי הכפוף עד היום הזה למשטר צבאי. אומנם ייתכן, שמר שרת פעל בצנעה באחד התחומים האלה, או אף בשניהם - פעם הכריז רשמית בכנסת על נכונותנו להחזיר בתנאים מסוימים מאה אלף פליטים, אך לא חזר על הצהרתו זו ואף ביטלה בזמן מאוחר יותר. על כל פנים, כוונותיו הטובות והרצויות, במידה שהיו כאלה, לא הגיעו לידיעת הציבור הרחב כדי לחנכו ברוחן, ולא שינו את המצב העגום בו אנחנו נתונים כיום.

 

- ב -

 

אם זהו, לפי דעתנו, המאזן של מדיניותו של מר שרת, מדוע הצטערו אנשי ״איחוד״ על התפטרותו ואף פרסמו כרוז בחוצות הערים, שנוסחו מופיע להלן בחוברת זו?[2]

ישנן כמה תשובות על שאלה לגיטימית זאת, מהן אישיות, מהן הנוגעות במדיניות הפנים ומהן הנוגעות במדיניות החוץ, ואלו הן:

1. למר שרת ישנן כמה תכונות אישיות העשויות לחבבו על אנשים רבים. הוא וכחן חריף ולעתים אדבוקטורי למדי, בייחוד במסיבות בינלאומיות, אך איננו פולמסן מקצועי המבטל מלכתחילה את יריבו. אפשר לדבר איתו והוא יקשיב לך, אם כי קשה לשכנעו, אך נימוסיו הטובים אינם רק בחינת קישוט חיצוני, אלא יש בהם משום סובלנות דמוקרטית אמיתית, שאיננה ממידותיהם הבולטות ביותר של רוב חבריו בשלטון ובמפלגה. נוסף על כך יש בו מזיגה נדירה מאוד בין תכונותיו של אדם המושרש עמוק בארץ, לרבות חלקה הערבי, שבלשונו הוא שולט שלטון גמור, לבין סגולותיו של בעל השכלה אירופית רחבה, שמהלכים לו בין בני כל אומות העולם כמעט. מבחינת תרבותו הרי משה שרת מציג דמות ישראלית-אירופית למופת, בעלת שורשים עמוקים ובעלת אופק רחב גם יחד. צעירינו הלומדים והמתלמדים יכולים ללמוד ממנו הרבה מאוד, מפני שהם נוטים בדרך כלל לאחד הקצוות, אם לשורשיות יהודית קצרת הראות וצרת האופק, אם להפלגה למרחקים נטולת יסודות. חבל שבתי הספר התיכונים שלנו הקימו מעט מאוד אנשים במשקלו של משה שרת, בוגר הגימנסיה העברית ״הרצליה״ בתל אביב.

2. במדיניות הפנימית מציינת עזיבתו של מר שרת סימן אזהרה מדהים, מפני שהיא איננה בגדר התפטרות ואף לא בגדר פיטורים סתם, אלא בגדר גירוש. לו היה מר שרת רוצה להתפטר, היה צריך לעשות זאת אחרי פשע קיביה או לכל המאוחר אחרי חטא חוף ים הכנרת, אך זה פעמיים החמיץ את ההזדמנות, מסתמא לא מתוך נימוקים אישיים אלא מתוך הרגשת אחריות, שרבצה עליו, למנוע בעד דברים רעים עוד יותר. מובטחני שהיה זה חשבון מוטעה, וכיום אולי אף הוא יודה בכך.

 

בין כה ובין כה, משה שרת לא התפטר במועדו, אך גם לא פוטר עכשיו פיטורים רגילים וגלויים, שיש להם מקום בכל מדינה דמוקרטית, והם אף עשויים לשמש לה סימן ברכה. כאן קרה דבר אחר לגמרי. נעשתה קנוניה כדי להרחיק מתוך הממשלה איש מרכזי, שמסביבו התחילה מתארגנת אופוזיציה (מתונה למדי) נגד שלטון היחיד של ראש הממשלה.

זהו פתרון החידה, השנויה בניחושים רבים כל כך, והרי הוא פשוט למדי. קנוניה זו הגיעה לשיאה על-ידי הניסיון האווילי לפתות את מר שרת כי ימיר את מקומו הרם ״מרצון״ במשרת מזכיר מפלגתו, כדי להעניק לה אותה אידיאולוגיה, שהיא מחפשת אותה כיום בכל השווקים והחוצות. יפה עשה שרת שלא נתפתה לפיתוי זה. בכך הכריח את יריביו במפלגתו לגלות לפחות טפח ממזימתם, אם כי השתדלו לכסות טפחיים. הוא לא השאיר להם כל ברירה אלא לגרשו ממשרד החוץ ומשירות החוץ. על גירושים אלה הוחלט במוסד המרכזי של מפא״י, אומנם ברוב של ״נמנעים״ שהוכרע על-ידי מיעוט מצביעים. ניתוחה של הצבעה זו, בה מספר עונֵי ״לאו״ מפורשים היה מיעוט קטן עוד יותר, מבוטל ממש, מגלה את פני האופוזיציה בתוך מפא״י, שאינה חסרה כלל וכלל, אך היא דוממת ומבטלת את עצמה על-ידי הימנעות מלהצביע ומלפעול. על-ידי כך משתלט על המפלגה המיעוט האקטיבי והאקטיביסטי, הכפוף לחלוטין למרותו של ראש הממשלה.

מיעוט אקטיביסטי זה במפא״י הוא מיעוט קטן עוד יותר בממשלה ואולי בכנסת, אם כי, כנראה, לא בצבא ואולי אף לא בכל חלקי האוכלוסייה. על כל פנים, משתלט המיעוט הזה על המפלגה השלטת, ודרכה על הממשלה ועל הכנסת, אלו המוסדות הלגיטימיים היחידים, הרשאים להביע את דעתו של רוב העם, שבחר בהם.

שלטון המיעוט על הרוב הוא מסימניו המובהקים של משטר בלתי דמוקרטי או של משטר המתרחק מן הדמוקרטיה, הואיל וזו הפכה לצורה שנתרוקנה מתוכנה החיוני. כפשׂע בין דמוקרטיה מתנוונת לדיקטטורה, וכפשׂע בין שלטון המיעוט לבין שלטון היחיד.

זוהי משמעות גירושו של מר שרת, שקיבל את גט הפיטורים בכבוד אישי רב, בתחום המדיניות הישראלית הפנימית.

אשר למדיניות החוץ, עדיין אין לדעת איך ייפול דבר. נאום הפתיחה של שרת החוץ בפני העיתונאים היה מתון הרבה יותר מאותם הנאומים שהיינו רגילים לשמוע באחרונה משרת העבודה, למשל מעל במת הקונגרס הציוני הכ״ד [24/4/1956]. היה אומנם רמז המבשר רעות על חידוש העבודה בערוץ הירדן גם ללא הסכם. אבל בצדו של שטר מלחמתי זה בא מייד שוברו הפשרני בצורת הבטחה להמשיך בניסיונות להגיע לידי תוכניות פיתוח מקיפות יותר, בעלות אופי אזורי ולא רק ארצי, תוך הסכם עם שכנינו.

כל האנשים בעלי רצון טוב בארץ ומחוצה לה יקוו, שלפחות לא ישתנה הקו של שרת לרעה. אמרנו וחזרנו ואמרנו, שאין בקו זה משום הבאת השלום, אבל היה בו משום מניעת המלחמה. וגם זו לטובה. הוא הדין גם לגבי משרד החוץ שבהנהלתו, לאמור: מלאכי שרת לא היו מלאכי השלום, אבל גם מלאכי חבלה לא היו.

ברם, אף דברים נבונים, היוצאים בזמן האחרון מפורשים מפיהם של ראש הממשלה ושל שרת החוץ החדשה, אין בהם להסיח את הדעת מן הסכנות האפשריות האורבות לנו בתחום מדיניות החוץ. מלחמות אינן מתפרצות רק מפני שמישהו מתכנן אותן, אלא לפעמים הן נגרמות על-ידי מעשים מצומצמים ומוגבלים, המשמשים ניצוץ מבעיר לאבק השריפה הפוליטי, שנצטבר משך זמן רב.

דעת ההיסטוריונים חלוקה עד היום בשאלה מי ירה את הירייה הראשונה שפתחה את מהפכת מרס 1848 בברלין הבירה ובחלקי גרמניה רבים. כמו כן מפולגים ההיסטוריונים עד היום בשאלה מה גרם למלחמת-העולם הראשונה, אם רצח יורש העצר האוסטרי פרנץ פרדיננד, אם תגובתה של ממשלת אוסטריה-הונגריה על מעשה זה. בין כה ובין כה תמיד אפשר להבחין בין גורם קרוב, המפעיל את שלל הנסיבות העמוקות יותר, לבין אותן נסיבות עצמן. פוליטיקה קונסטרוקטיבית עוסקת באותן הנסיבות העמוקות, כשם שרופא מומחה אינו מסתפק בריפוי סימני המחלה, אלא חודר לעצם שורשיה ומשתדל לעקרם, כי יודע הוא שעם עקירתם ייעלמו הסימנים החיצוניים מאליהם.

מר שרת לא היה נמנה בין הרופאים הגדולים של מחלת ישראל ולא חדר לשורשיה, אלא טיפל בדרך כלל רק בסימנים הנראים לעין. מאידך גיסא, הוא נמנע כמעט תמיד מלהוסיף שמן תקרית על מדורת האיבה והשנאה הערבית-יהודית. מזגו המבוגר, הרחוק מן הסערות ההיסטריות של אותה תקופת התבגרות פוליטית, שאינה מגיעה לעולם לידי בגרות, דחה אסונות רבים, השהה סכנות אקטואליות ואולי - כולי האי ואולי - החמיץ על-ידי כך בכלל את ההזדמנות למלחמה יזומה, שלא כל חבריו התנגדו לה לעת מצוא, כפי שהם מתנגדים לה כיום, כנראה וכמקווה.

ישראל החולה לא קיפחה אפוא רופא מומחה עם גירושו של מר שרת, אבל היא קיפחה חובש מסור. ישראל התועה בדרך חייה לא קיפחה עם גירושו מְכַוון עגלתה המתדרדרת, אך היא קיפחה בלם זהיר, שהאיט את קצב ההידרדרות.

רבים מבני העם מצטערים יחד איתנו צער נאמן על גירוש זה.

 

 

לאן הולכת מדינת ישראל?

 

כרוז אגודת "איחוד" על התפטרות שר החוץ, משה שרת

 

אזרחים אחים!

בחרדה ומתוך דאגה לשלום הציבור ועתידנו בארץ מציינים אנו דבר ההתפתחות האחרונה בקרב הממשלה.

אהה כי שרת הלך, ואהה שבעתיים כי בן-גוריון נשאר!

הוצאתו ה״מוצלחת״ של משה שרת, שר החוץ, מהממשלה, הוצאה זו אשר נקבעה מאחורי דלתיים סגורות במסיבות מסתוריות - מה משמעותה?

בנאומו בכנסת לא השאיר ראש הממשלה שום ספק ופקפוק בנוגע למשמעות האקט הזה. פירושו הוא: הגנרל גירש את המדינאי.

נזכור כי לאחר שההרפתקה הפושעת ב״מבצע כנרת״ הכשילה את מאמציו של שר החוץ באמריקה, השכיל המכשיל את חברו ואת ארצו להשתמש בעצם הכישלון הזה גופו, כדי להשתחרר משארית ההשפעה המרסנת והבולמת, שהייתה לו למשה שרת על המדיניות ההרסנית של שר הביטחון.

המאבק קיים במדינות שונות: למי העדיפות, לאיש המדינה או לאיש הצבא? והנה בארצות-הברית הכריע לפני שנים אחדות טרומן, המדינאי הפשוט, את הגנרל המזהיר מק-ארתור וכך הציל את שלום העולם. כאן הכריע שר הביטחון וההרפתקנות את שר החוץ - מה תהא התוצאה? גולדה ולא גולדמן.

כאשר עמד בן-גוריון לפני הברירה לבחור באדם חדש לתפקיד מדיני, פסח לגמרי על נחום גולדמן, בעל שיעור קומה מדיני וניסיון דיפלומטי, דמות מפורסמת בזירה הבינלאומית, ובחר תיכף בגולדה מאירסון, שהכריזה בקונגרס הציוני האחרון, לשמחת בגין ואנשיו, ״שהירדן שלנו הוא כשם שהמיסיסיפי הוא של ארצות-הברית״. היא הוכיחה בזה את הרצון להתגרות, העלולה לגרום למלחמה עקובת דם. העובדות הללו עשויות להכשיר את הקרקע להרפתקאות חדשות, חס וחלילה. מה יבוא עכשיו?

אזרחים אחים: ההתפתחות האחרונה מבשרת רעות. הזרזירים והעורבים עשו יד אחת. רק בעמידה אמיצה ומתמידה על המשמר נוכל, אולי, לסכל את המשך השיטה ההרסנית. לכל יש גבול. גם סיעות הקואליציה צריכות לשקול היטב אם יכולות הן להמשיך לתת סיוע לראש הממשלה הזה. אדם כשר המשפטים [פנחס רוזן] צריך לשאול את מצפונו אם אינו נוטל על עצמו אחריות גדולה מדי בהישארו בממשלה קואליציונית זו. שגרירים ופקידים בכירים אחראים חייבים לשקול אם הם יכולים לשרת את הגב' מאירסון. אפילו אנשי מרכז מפא״י, אותם ״אומרי הן״ למופת, צריכים לשקול אם יכולים הם ללכת לנצח בעיניים עצומות אחרי מנהיגם.

מדינת ישראל בסכנה! אל נסבול עוד את מזימות ההרפתקנים!!!

 

הערות


[1] אגודת ״איחוד״ הוקמה ב-1942 בידי פעילי ארגון ״ברית שלום״ וחברי מפלגות ״השומר הצעיר״, ״הליגה הסוציאליסטית״ ו״פועלי ציון שמאל״. דגלה ברעיון מדינה דו-לאומית כפתרון לבעיית ארץ-ישראל.

[2] כרוז ״איחוד״, שפורסם על לוחות המודעות בירושלים אחרי הדחת שר החוץ משה שרת, מובא להלן בסוף המסמך (בספר עמ' 325).

 

העתקת קישור