19/6/1956

"הארץ", דבר המערכת

החידה נשארה ללא פתרון

הציפייה הגדולה להודעת ראש הממשלה על התפטרותו של שר החוץ לא הייתה מוצדקת, כי לא מנאומו של מר בן-גוריון ולא מדבריו של מר שרת אפשר ללמוד מה הם הגורמים האמיתיים שהביאו להתפתחות זו, שאולי טמון בה שינוי בגישתה של הממשלה לבעיות מדיניות החוץ והביטחון.

אומנם ראש הממשלה הודיע ברורות כי הממשלה תמשיך לפעול לפי קווי היסוד שלה - אך אם כך הדבר, קשה עוד יותר להבין לאלו חילוקי דעות התכוונו הוא ומר שרת, שהיו די יסודיים כדי להביא לפרישתו של שר החוץ, שעד כה איש לא חשד בו כי אומנם הוא אשר מפר את קווי היסוד האלה.

נאומו של ראש הממשלה [בכנסת, 18/6/1956] לא כלל רמז על חילוקי דעות בינו לבין מר שרת, פרט לחצי משפט בו דיבר על ארבעים שנות שיתוף פעולה עם שר החוץ היוצא, ״לפעמים מתוך ויכוח וחילוקי דעות״. כל יתר דבריו של ראש הממשלה היו מלאים שבח והערכה למר שרת, ולוּ הציבור צריך היה להסתפק בדברים אלה, בוודאי שלא היה יכול לגלות את סיבת התפטרותו של מר שרת.

דבריו של שר החוץ היוצא היו אולי ברורים יותר, אבל גם מר שרת סתם יותר משפירש. הוא גילה, שעוד בקיץ שעבר הגיע לידי המסקנה, שאינו יכול לשרת יותר כשר החוץ בממשלה שמר בן-גוריון עומד בראשה, אך היות והוסיף שלא היו בינו ובין ראש הממשלה כל חילוקי דעות בעניין מיוחד כלשהו, והיות ולא הסביר ממה נבעה אפוא הרגשתו כי שיתוף הפעולה בלתי אפשרי ביניהם, הרי גם ממנו לא יכול היה הציבור ללמוד תשובה לשאלה המעניינת את כולם: מה גרם להתפטרותו.

לפי שורת ההיגיון קשה לחשוב, שהתפטרותו של מר שרת נבעה מכישלונות מדיניים. צדק מר בגין באומרו, שאם אפשר לדבר על כישלונות, הרי אלה היו של כל הממשלה שעל פי החלטותיה ובהסכמתה פעל מר שרת, ולא שר החוץ לבדו. אם ראש הממשלה אומנם מתכוון לשנות עתה מדיניות משותפת זו של הממשלה, או משום שהייתה לדעתו מוטעית בעבר, או משום שאיבדה בעיניו את יעילותה ויש הכרח בעיצוב קו חדש - בשני מקרים אלה גם יחד מעוררת התנהגותו ספקות רציניים. אם הסיבה הייתה כישלון המדיניות הקודמת, הרי היה צריך להטיל דופי בעצמו לא פחות מאשר במר שרת; אם הוא רוצה לשנות את הקו והוא חושש שמר שרת היה מתנגד לשינוי כזה, הוא חייב להודיע על תוכניותיו לממשלה ולבקש את הסכמתה.

מר בן-גוריון לא הלך באף אחת משתי הדרכים הללו. הוא לא האשים - לפחות לא בפומבי - את מר שרת בכישלון המדיניות של הממשלה, והודיע שהממשלה תמשיך לפעול לפי קווי היסוד המקוריים.

ואומנם דומה שהמצב במדינה אינו מאפשר סטייה ניכרת מן הקו הקודם. מר בן-גוריון עצמו אמר וחזר ואמר כי מלחמת מנע לא באה בחשבון בשלב זה של ההתפתחות המדינית, וכי שכרה יצא בהפסדה. הוא ניסח עמדה זו מחדש רק לפני שבועות אחדים בציוני הדרך שלו לוועידת מפא״י הקרובה. מלחמת מנע פירושה היה להתקיף את האויב בטרם יצליח להפיק תועלת מן הנשק החדש שהשיג. אם אין בכוונתנו ללכת בדרך זו, אז הדרך היחידה לפנינו היא לנסות ולהשיג את הכמויות המקסימליות של נשק מגן, כדי שנוכל לעמוד נגד כל התקפה אם וכאשר אויבינו יחליטו להתקיפנו. אולם כפי שהתברר ממה שקרה אחרי מבצע כנרת, כאשר פעולה זו הייתה הנימוק בו השתמשו בוושינגטון כדי להשיב ריקם בקשותינו לנשק מגן, אין להניח שכל פנייה לקו תוקפני תקרב אותנו יותר לקבלת נשק מגן, שהיא המטרה הבלתי אמצעית החשובה ביותר לכל מי שדוחה את הרעיון של מלחמת מנע.

עלינו להאמין לראש הממשלה, כי אומנם אין בכוונתנו להתחיל במלחמה כזאת. ואם כך הדבר, שוב אין להבין מה גרם לכך שמר שרת לא ראה יותר אפשרות לשיתוף פעולה עם ראש הממשלה. הציבור הישראלי תמה ואינו יכול להבין מה גרם להסתכסכות של שני המדינאים בעלי המשקל הגדול ביותר בישראל לאחר עשרות שנים של שיתוף פעולה, ואינו יודע מה תהיה מדיניותה של הממשלה בחודשים הקרובים.