27/6/1980

יוסי שריד

הקבר הנטוש של משה שרת

מתוך: ״דבר״

מי רוצה בזכרו של משה שרת? אף אחד.

זיכרון אין-חפץ. חמש-עשרה שנה מלאו השבוע למותו, והוא נשכח מלב. גם במדינות דמוקרטיות - גם אצלנו - יודעים את מלאכת המחיקה וההשכחה והתיקון בספרי ההיסטוריה. הדמוקרטיה עושה את המלאכה הבזויה הזו באמצעים משלה. היא איננה צריכה להטיל כתם כדי לנדות את הזיכרון ולהחרים את המורשת. די שהיא מטילה עליהם צל עד שהם נעלמים בהדרגה מהעין ושוקעים באפלה. על משה שרת הטילו את צלו הכבד של דוד בן-גוריון, אך לא רק את שלו, גם של אחרים, קטנים ממנו בחייהם, שהפכו אותם גדולים משרת לאחר מותם.

עברתי השבוע על כל העיתונים ולא מצאתי אפילו מודעת אזכרה אחת. בני משפחתו של שרת בוודאי עלו על הקבר. לא פקדו אותו חבריו למפלגה, לתנועה. זכרו לא הועלה בישיבה או באסיפה. לא תוכנית רדיו ולא תוכנית טלוויזיה ולא רשימה בעיתון. אלמלא טרח בנו, יעקב, לפרסם כמה קטעים מדבריו, מיומניו, בעיתון או בשניים, הייתה ההשכחה שלמה ומוחלטת. הערך ״שרת״ באנציקלופדיות הפוליטיות החדשות כל כך מצומק וכחוש, כאילו היה שר משרי הדואר ולא ראש ממשלה. ראש הממשלה השני כאילו רק נשא משרה בשעתו ולא הוריש לנו דבר של ערך.

לא הזמן עשה את שלו למשה שרת. אנשים עשו את שלהם. אנשים-חיים דווקא מוכנים לחיות על המתים, אם המתים מהללים אותם, ממלאים את צורכיהם ומשרתים את המטרות הרצויות. המתמודדים וה״רצים״ והמטפסים למיניהם אוהבים מאוד להיתלות באילן-זיכרון-גדול כדי להתרומם ולגבוה. ככל שיהיה האילן גדול יותר - כך יגביהו. הם לא יחסכו אפוא מאמץ לטיפוח הזכר ולעילויו, יקיימו ״ימי שנה״ במועדם, יכוננו מועצה להנצחה וּועד מצומצם, ייסדו מוסד-על-שם והנהלה נבחרת, יזמינו חברים, חברים-מספרים, יודיעו על התכנסות-להעלאת-הדמות.

איש איננו רוצה להיתלות במשה שרת. שום מרכיב ממרכיביה העיקריים של תנועת העבודה לא כדאי לו לאמץ את תורתו המדינית, להיעזר בה ולהתפרנס ממנה. זכרו נפל בין המחנות, בין הכיתות. כי שרת היה ה״תבוסתן" הראשון במדינה, אבי אבות ה״יונים״.

הבן-גוריוניסטים לשושלת רפ״י לא יסלחו לשרת על כי היה איש ריב למורם ורבם, מצביע בעקביות ובעקשנות על הדרך האחרת. שרת לא קיבל מעולם את המדיניות, הרואה בכוח ובתגמול חזות הכל, ולא יכול היה להשלים עמה. מדיניות זו, לדעתו, לא רק שהיא משלימה את מעגל הקסמים של האלימות והלוחמה, היא גם משחיתה את נפש העם, ובעיקר את נפש הדור הצעיר, וסופה להביא להידרדרות מוסרית חמורה. מדיניות הכוח והמלחמה הגיעה לשיאה במבצע סיני, שמשה שרת ראה בו ״ספסרות בעתיד ישראל״, וראה עצמו כאחת מאבידותיו: ״כאיש מדיני נפלתי חלל במערכה הזאת, וגם אבידה זאת יש לרשום״.[1] לא הבן-גוריוניסטים יעלו על קברו.

האקטיביסטים של ההתיישבות, של אנשי החצר של הקיבוץ המאוחד ושל המושבים הוותיקים, גם הם ינערו את חוצנם משרת וממשנתו. מעולם לא קם נגדם קטגור חריף ובוטה ממנו: ״נשמתו האפלה של התנ״ך שבה לתחייה בקרב בני נהלל ועין-חרוד והיא מאיימת להכריע את נשמתו הנאצלת״[2] - הוא כתב, נחרד, לאחר מעשה נקם בחמישה בדואים במדבר יהודה.[3] שרת גם איננו מתפתה לסיפוחים ״קטנים״. הסיפוח, יהיו מידותיו אשר יהיו, פסול ומתעתע: ״פלשנו לא רק לסיני אלא לנבכי קדמוניות התולדה להוכיח, כי שטח זה שלנו בעיקרו... ואם אותם איים (טירַן וסַנַפיר - י״ש) הם נחלת ישראל מימי קדם, במה נגרע חלקו של הר סיני בעצמו ובכבודו? ואם הר סיני שלנו-הוא, מה בדבר הנהר הגדול נהר פרת?״

הביטחוניסטים, בלי הבדל מוצא ומקור, גם הם יעקרו את רגליהם מתחום תורתו של שרת, ולא ירצו בו חלק. אלה, הסוגדים תמיד למערכת הביטחון והמוכנים להעלים עין מכל מומיה, לא יסלחו למי שהעז לבחון את כליותיה של המערכת, ומצא בהן לא-פעם מוסר פגום: ״אשר יגורתי. איום ונורא. אין אמת בפקודות ובדיווח״. ובמקום אחר הוא כותב: ״זה היה דו״ח צה״ל. נתעוררו, כמובן, מייד ספיקות לגבי אמיתותו״.

הלבוניסטים, מתי-מעט, ״יונים״ על-פי-רוב בהשקפתם המדינית, אפילו הם יפנו עורף לשרת ולזכרו. גבם עדיין צורב מצליפות השוט של ראש הממשלה דאז, המייסר את שר הביטחון שלו: ״לבון הוכיח, כי גם באופיו, גם בשכלו, יסודות שטניים. הוא זומם מעשי זוועה שנמנעו הודות להתקוממותם של רמטכ״לים - עם כל נכונותם של אלה לכל מעשה הרפתקני״.

והמפא״יניקים הטובים, המעטים ששרדו, הולכי-אמצע-הדרך, עייפים עד מוות. הם הותשו במלחמת שלוש-עשרה-השנה, המלחמה הציבורית הנוראה, הנטושה מ-1967 ועד עצם היום הזה, ואת סופה אין לראות, הם יודעים היטב, כי שרת היה הראשון לנבא את נזקי הכיבוש ואת חומרותיו, אך במצבם-מעורר-החמלה אין בהם כוח להמשיך ולהיאבק. אפילו ארגון של אזכרה ראויה לשמה הוא, כנראה, מעבר לכוחם.

אז מי נשאר? אף אחד.

מבחינה חינוכית ואידיאולוגית - קברו של משה שרת הוא, למעשה, קבר נטוש. למרות כל ההבדלים יש, אולי, מכנה משותף בין הבן-גוריוניסטים, האקטיביסטים, הביטחוניסטים, הלבוניסטים והמפא״יניקים - בייחסם לשרת. ייתכן, כי כל אלה נתקפים מעת-לעת נקיפות מצפון והרהורי חרטה - שמא בכל זאת צריך היה לנסות פעם את דרכו המדינית של משה שרת, שלא נוסתה מעולם ברצינות.

היום, לאחר חמש מלחמות, אלפי קורבנות והכנות בלתי פוסקות באזור למלחמה הבאה, אי-אפשר להיפטר מהמחשבה המנקרת והטורדת: מה היה עולה בגורלנו אילו הועמדה תורתו המדינית של שרת למבחן ממשי של מציאות הימים ההם? האם אפשר להתאימה ולבחון אותה בזמן הזה? האם יבדוק אותה ״המערך״ כאשר ישוב לשלטון?

לא הדחתו של שרת הייתה הטרגדיה האמיתית שלו, אלא פסילת דרכו.

זו גם הטרגדיה הגדולה של המדינה, שאותה רוצים הכל לשכוח ולהשכיח.

הערות