8/7/1965

זלמן שזר

הבן יקיר של התנועה

מתוך: ״דבר״, דברי זלמן שזר בישיבה משותפת של הממשלה והנהלת הסוכנות

אחרי מאבק-אדירים עם שר המוות גווע היום וייאסף אל עמיו אחד מהאהובים שבמנהיגי ישראל, האהוב על העם כולו, על כל ממשלת ישראל ועל התנועה הציונית, ועל כל החוגים אשר התקרבו ומרוכזים מסביב לתנועה הציונית.

לא אגזים אם אגיד עליו ״הבן יקיר של התנועה״. עוד בילדותו היה הוא ילד שעשועים של הוריו ומוריו. והוריו לא סתם ציונים, אלא היו מחמדת ביל״ו. הוריו הצטיינו גם בקרב ביל״ו בעומק יהדותם ובתפארת העברית, אשר הרימו מעל ביתם. לא רק את מחשבת ביל״ו הנציחו ההורים והקדישו אותה כפאר לבנם בכורם, לא רק עברית הנחילו לו, אלא את הבנת הגורל היהודי, הגורל של תנועת התחייה המדינית כאשר היא רק החלה. וזכיתי לשמוע מסיפורי משה על ספר מלחמות היהודים של פלוויוס, שתרגם אביו והביא הביתה את התרגום הזה - זה היה מייד לאחר שהספר הופיע ברוסית אצל שרשבסקי באודסה - ואיך אבא שלו, שחזר לרוסיה, השקיע את כוחותיו בספר הזה כדי להנחיל לבנים ולקוראים הצעירים סביבו את יקר ערך מלחמת היהודים על עצמאותם.

הספר הזה של פלוויוס היה אחד הספרים הראשונים שמשה אהב, ובשיחה האחרונה שהייתה לי עם משה הדגיש את המחשבה, כי הגיעה השעה לתרגם את הספר לעברית, והוא רצה דווקא בעצמו לתרגם את הספר ולראותו בדפוס. הוא היה כבר חולה מאוד, אף כי אמונתו בחייו הייתה עצומה. צפורה אמרה לי, שהוא היה בטוח שלפני מלאות לו 80 לא יעזוב את העולם. בין התוכניות המרובות שהיו לפניו הייתה גם הדאגה הזאת לתרגם ולהדפיס את עבודת אבא. הוצאת פלוויוס מחדש הייתה בשבילו מעין צוואה, משהו שהוא עצמו חייב עוד לעשות.

אמרתי, הוא היה ילד שעשועים להוריו ולמוריו. וגם המורים היו מיוחדים במינם, אלה היו המורים הראשונים אשר לגימנסיה העברית הראשונה בתל-אביב, בארץ-ישראל ובכל העולם כולו, והוא גמר שם כתלמיד המחזור הראשון.

והיה בו מעצם הופעתו משהו שבו עמו יתפאר. בין הראשונים במוריו, מחוץ לגימנסיה, היה י״ח ברנר, וההתחברות שלו עם ברנר הייתה מופלאה מאוד. כמי שעמד פשוט-ידיים על מנת לקבל מלוא חופניים את כל הברכה שהייתה לסופר העברי הגדול אז בימיו, שהצטרף לתנועת התחייה ולתנועת הפועלים בארץ-ישראל, היה אחד החלוצים בארץ ועמד למסור את כל אשר בלבו לתלמידו-אהובו, למשה שרתוק.

ומי שלא ראה את יחסו של ברל כצנלסון, מורה הדור, למשה שרת - אז עוד לא היה משה שרת, אלא הצעיר שרתוק - לא ידע יחס קדושה בין תלמיד למורה. בעולם האורתודוקסי ראיתי דברים מרובים כאלה. אבל בעולם שיצא מגדר זה, ראיתי דברים כאלה מעטים מאוד. אני יכול להגיד, כי כיחס של ברל כצנלסון לנחמן סירקין כן היה היחס של משה שרת לברל כצנלסון. זה היה בערך כמעט אותו מרחק השנים. זאת התקווה הגדולה שיש לתלמיד, שהוא יוכל להגיע עד לגדולתו של המורה הזה ולהיות ראוי לקבל ממנו את כל מיטב המורשת, שהוא הולך עכשיו להנחיל לדור. והיה זה יחס לא רק מצדו של ברל למשה, אלא היה אותו היחס של משה לברל, גם לנותן התורה וגם למקבל התורה היה אותו היחס של הערצה ואהבה, כאשר לעינינו, ובינינו. אנחנו רואים את זה לעתים רחוקות מאוד.

והוא מייד הפליא אותנו, את אנשי התנועה, שהיו במקצת קשישים ממנו בשנים. הוא הפתיע אותנו שהוא ידע בתורותיו, בהשכלתו, בהיותו מושלם לפי כל אופיו, היטיב לדעת דווקא את הדבר שהיה נחוץ באותה שעה למפעל התחייה. יש רבים בינינו, שלמדו הרבה דברים, ואת הדבר הנחוץ לאותה השעה, לאותה התנועה, הוא שהיה נעלם מהם. הוא הצליח מאוד לעמוד מייד, באותה השעה, על הדבר העיקרי שממנו תשועות לתנועת התחייה. כך היה שהוא הביא את האנגלית שלו, והוא הביא אותה בדיוק בשעה שהעולם האנגלוסכסי התחיל להשתרר בארץ-ישראל. ואלה בארץ שעשו את המלאכה עד אז, עמדו דווקא מחוץ לגבולות התרבות האנגלוסכסית. ולא עוד אלא כשהוא היה מרצה על דבר שהוא לכאורה רק רגעי ופוליטי - זכורה לכולנו הרצאתו על המים, כאשר רק התחילו בעיות המים, ואיך היה יושב לילה שלם והעלה חידושי תורה, פרטי פרטים של תורת המים בישראל, ולימד וגידל באותה השעה, כי באותה שעה הייתה זאת התורה הנחוצה לעצם מפעל התחייה.

לא עת עתה לי להרחיב את הדיבור. עוד ידובר ויסופר עליו. אבל אחד הדברים המופלאים, ואי-אפשר כבר לדבר מבלי להזכיר זאת, אחד הדברים המופלאים והיפים ביותר, ותורה הטעונה לימוד, שהוא הצטיין בה בשפע של ידיעה ובהרבה כישרון - הייתה השפה העברית. הוא לא רק ידע עברית על מנת לחדש מלים, הוא לא רק ידע עברית כדי להסתכל בדברים חדשים, טכניים, הנוצרים בעולם ולדעת לכנותם. הוא ידע את יפי העברית, הוא אהב את תפארת הלשון, הוא ידע את מיטב יוצרי היצירה השירית בתנ״ך, בימי הביניים ובימינו, והוא ידע זאת כאחד המומחים הגדולים. אין לי כל ספק, שבין יודעי השפה, מחדשי השפה ומשפרי השפה - ינון שמו לדורות.

הוא התחיל בראשית פעולתו בשירה ואחרי-כן אצו לו הימים ובאו עניינים אחרים, שהיו מוציאים אותו מן השירה. אבל את ימיו העשירים הוא גמר בספר של שירה, בתרגומי שירה. כל ספר התרגומים הזה הוא לא רק עניין של עילוי, שיכול להגיע גם כאן למרומים, אלא היה בזה מעין שירות לשפה העברית.[1] הוא רצה לדלות את יופיה ולמצות אותה על כל עושרה והוא נאחז במיטב הזיכרונות שהיו לו מהשירה הרוסית ומהשירה הלועזית, להיתלות בהם כדי לבנות את השפה, תוך כדי בניין השירה הלועזית שהוא הכניס לעברית.

את עבודתו הכל-לאומית הוא החל בשולחן הזה, ומהשולחן הזה הוא נעקר מאיתנו. כמדומני, שהיה הראשון לסלול דרך בתוך ההנהלה הציונית לבני היישוב ומאז הרגיש עצמו כל ימי חייו כנציג היישוב הזה, כנציג ארץ-ישראל, כנציג יהדות ארץ-ישראל ונשא אותה מאז היה מזכירו של ארלוזורוב ולפני כן כאשר עשה את פעולתו בתוך ״דבר״. גם שם הקדיש עצמו לענייני ההתיישבות בארץ ולענייני הערבים בארץ.

אני חושב שזכיתי להיות חברו לעבודה משותפת עוד לפני כל אלה היושבים פה. התחלתי בעבודתי איתו ב״דבר״ ומשנת 1925 היינו רתומים לעגלה אחת. אחרי-כן נפרדו הדרכים ואחר-כך נפגשנו שוב. נתמלאתי רגש של התפעלות מעדינות הנפש של ג׳נטלמן עברי אמיתי, מיפי רוח, שכל הליכותיו היו הליכות נועם.

לא ארבה דברים. אבל איני יכול שלא לאחל לנו, שאת אשר גילינו אנחנו בו ואת אשר הנחיל הוא באישיותו לתנועה, שזה לא יסוּף מאיתנו. בירמיהו כתוב: ״קודש ישראל לה' ראשית תבואתֹה״. ותמיד, כאשר ישבנו מסביב לשולחן אחד איתו, ראינו בו את ״ראשית תבואתה״ - מה חפצנו לעשות מהאדם הישראלי ואיך חפצנו לבנות אותו ולהיבנות על-ידו. וכאשר זרענו וחרשנו, דאגנו לתוצאות, פחדנו ונבהלנו שמא התוצאות לא תהיינה אלה אשר ייחלנו להן, היינו מרימים את העיניים למשה ולחבריו, שהוא ביקש בצוואתו שיקברוהו על ידם, והנה כולו עברי, כולו מקומי, כולו ללא בית אבא, כולו ללא מסורת העיירה, ואיזו מסירות, איזו ציונות, איזו יהדות ובאיזה כוח רב ובאיזה יופי היו מפכים המעיינות הללו בלבו ובלבם - ושב ורפא לנו.

כל ברכותינו היום, שלא יסוּפו מאיתנו קווי הדמות הזאת שבראשית תחייתנו בארץ גידלו לנו את אלה, שמו אותם על מרומי הציבוריות העברית ונתנו לנו את משה שרת כמנהיג האומה וכמנהיג ישראל, נתנו לנו אותו על כל הקווים היפים והמורשתיים והאישיים שהוא קיבל ושהוא נתן -

אל יסוּפו קווי הדמות של משה שרת מאיתנו...

הערות