במחיצתו של שר חוץ וראש ממשלה, גדעון רפאל
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  במחיצתו של שר חוץ וראש ממשלה, גדעון רפאל


1981

גדעון רפאל

 

במחיצתו של שר חוץ וראש ממשלה

 

 

קטעים מתוך: בסוד לאומים, עמ' 61-16

 

 

השיחה עם מזכיר המדינה גנרל מרשל

 

משה שרת, ״שר החוץ הראשון בישראל מזה אלפיים שנה״, כפי שאהב להציג את עצמו בשעת רצון, היה משופע בכישרונות ובתכונות מלבבות. היו לו כישורים אינטלקטואליים למופת וחוש לדיוק ולפרטים מאין כמוהו. תכונה זו הייתה מעוררת התפעלות בלב המסתכל מן הצד - ומטרפת את דעתם של חבריו לעבודה.

הוא היה מרבה בנסיעות למען גאולת עם ישראל. את נסיעותיו היה מתכנן בדייקנות מושלמת, אלא שרוחות ושדים היו משבשים תמיד את תכנוניו המדוקדקים. משהגיע למחוז חפצו היה מגלה שחפציו הפליגו ליעד אחר. המאמץ לתאם פחות או יותר בין מסעיו של האיש ומטענו, ולהפגישם בסופו של דבר, היה לא פחות מרגש ומפרך מזה שנדרש לעתים לתאם בין זרועות המימשל השונות ולהביאן לפעולה אחידה.

סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל נקבע לשעת חצות בליל ה-14 במאי 1948. שרת עמד לטוס מניו-יורק לתל-אביב כדי להשתתף בדיונים האחרונים שקדמו להקמת המדינה היהודית ובניסוח מגילת העצמאות. זמן-מה לפני צאתו הזמינו מזכיר המדינה האמריקני, ג׳ורג׳ מרשל, לשיחה בוושינגטון [ב-8/5/1948]. אותי שלח לז׳נבה כדי שאמתין לו שם ואשוחח בינתיים עם שאול אביגור ראש משלחת הרכש באירופה. שרת הגיע לז'נבה בשעת לילה מאוחרת. היינו אמורים לנחות באתונה ולהמשיך לתל-אביב במטוס אחר. בדרך בין ז׳נבה ורומא הספיק שרת למסור לי פרטים על שיחתו עם גנרל מרשל. מזכיר המדינה לא עודד את שרת, אך גם לא ניסה לרפות את ידיו. הוא הדגיש את הסכנות הצבאיות שאורבות לישראל החסרה כוח צבאי מאורגן ומצויד כראוי, במלחמה שיערכו עליה שבעה צבאות סדירים ערביים. הוא הציג את העובדות בצורה משכנעת אך נמנע מלהציע פתרון. מעניינם של היהודים להחליט אם להעז וללחום מלחמה נואשת או לדחות את הקמת מדינתם לשעה מתאימה יותר. תהיה החלטתם אשר תהיה, ממשלת ארצות-הברית מאחלת להם הצלחה ומביעה תקווה שהשם יברך את עמו.[1]

הרהרנו שנינו בדבריו של מזכיר המדינה. שרת שאל מה דעתי. אמרתי שאינני רואה סימן של התנגדות פעילה מצד האמריקאים; בהערכה שמסר על המצב הצבאי השמיע מרשל אזהרה; הייתה בדבריו משום עצה לנהוג בזהירות ולאו דווקא הבעת שלילה. שרת אמר שהוא שותף לדעתי - לא נוכל לחזור בנו או להיעצר באמצע הדרך. לא ההחלטה הבלתי נמנעת היא שעומדת על הפרק, אלא תוצאות ההחלטה. הוא הפטיר הערה פילוסופית על החמצת הזדמנויות היסטוריות שלעולם אינן חוזרות, ושקע בתנומה עד שהגיעה שעת הנחיתה באתונה.

עם חשכה נחת המטוס בשדה התעופה הקטן של תל-אביב שהיה מואר בפנסי נפט. קיבל את פנינו ראובן שילוח, איש סודו של בן-גוריון ויועצו הנאמן של שרת. בחור צעיר, במדים של נוטר, הציג את עצמו כממונה על שדה התעופה. הוא החתים את דרכונינו במו ידיו והכריז שהוא פוטר אותנו מבדיקת מכס. שרת היה טרוד בשיחה עם שילוח ולא התרשם מהפגנת הריבונות היהודית בארץ מזה אלפיים שנה. הוא מיהר לפגישה עם בן-גוריון.

 

קיביה

 

במרוצת השנים התרבו התקפות המחבלים ופעולות התגמול לבשו לעתים ממדים של מבצעי מלחמה קטנים. למרות שהממשלה הכירה בעובדה כי אין בכוחן של פעולות התגמול למגר את האלימות הערבית, עמד הרמטכ״ל משה דיין על המשכת הפעולות והחרפתן. כוונתו הייתה, הסביר לאחר זמן, ליצור מצב שיכריח את מדינות ערב להתייצב במערכה גלויה נגד ישראל. הוא גרס - ובן-גוריון היה שותף לדעתו - שהזמן פועל לטובת התעצמות הערבים. מדינות ערב לא תהססנה להפעיל את כוחן נגד ישראל כשתהיינה בטוחות בעליונותן הצבאית. משום כך צריך לערער את יציבותן ולהקדים תרופה למכה. דיין וחבריו בממסד הביטחוני טענו שכל פעולה, גלויה או חשאית, העשויה להאט את מהלך ההתעצמות הערבית היא צורך בלתי נמנע למען ביצור ביטחונה של ישראל. הערכות המטה הכללי הכריעו את הכף בדיוני הממשלה לא רק בעניינים צבאיים אלא גם בקביעת מדיניות החוץ. על ישראל מוטל להפגין עוצמה צבאית בלי הרף, לצבור כוח מכל מקור אפשרי ובניתוח אחרון לסמוך רק על עצמה.

דעתו של שרת על התועלת שבמדיניות הרמטכ״ל הייתה אחרת. הוא לא שלל את הצורך להפגין כוח מפעם לפעם, אך במקרים רבים התנגד לממדי הפעולה ולעיתויה. בדרך כלל חש, כפוליטיקאי מציאותי, שעליו להתפשר. הלחצים שהופעלו היו חזקים; המצדדים בפעולה היו תקיפים בדעתם; תשובותיהם לבעיות מטרידות היו חדות וחלקות; טיעונם זכה לתמיכת בן-גוריון. אשר לציבור הרחב, התגובה הצבאית הייתה מרשימה וסבירה יותר מניתוח מדיני מעודן. עבר זמן עד שנוכח שרת לדעת, שפעולות התגמול המחריפות והולכות לא היו מקריות, פרי שיקולים טקטיים ומקומיים גרידא, אלא חלק מתוכנית שמטרתה למחוץ את האיבה הערבית ולסיים את המלחמה הבלתי גמורה בפעולה צבאית מכרעת כאשר ייווצרו תנאים בינלאומיים נוחים. משעמד על מטרתה העיקרית של מדיניות דיין נתחזקה התנגדותו לפעולות מסוימות. למורת רוחו של בן-גוריון אף הצליח במקרים אחדים להטות את הקבינט לצדו. שום ראש ממשלה בשום מדינה אינו נהנה ממצב כזה; בן-גוריון לא היה יוצא דופן. וכך נולדה הסערה שעתידה הייתה להפיל את שרת מכיסאו.

מעורבותי הפעילה הראשונה במדיניות התגמולים הייתה סמוך לשובי לירושלים בסתיו 1953, עם סיומה של תקופת שירות ארוכה בניו-יורק כחבר משלחתנו הקבועה באו״ם. שר החוץ הטיל עלי תפקיד של יועץ לענייני המזרח התיכון והאו״ם. על שולחני מצאתי תיק בציון ״דחוף וסודי״. הוא עסק באחד המפעלים המרהיבים ביותר של מדינת ישראל - בתוכנית המוביל הארצי. הגשמת המפעל נתקלה בהתנגדות תקיפה מצד סוריה לא משום שפגע בזכויות המים של קומץ חקלאים סורים שעל שפת הנהר, אלא משום שנועד להרים תרומה חשובה לפיתוחה של מדינת ישראל. משקיפי האו״ם באזור נכנעו ללחציה של סוריה ודרשו הפסקה זמנית בעבודות.

שרת שימש אז כראש ממשלה לאחר שבן-גוריון יצא להתבודד בשדה בוקר. פנחס לבון פעל כשר ביטחון. ב-12 באוקטובר [1953] זימן שרת את לבון וקבוצת יועצים לדיון במפעל. הרמטכ״ל משה דיין ניסה להכריע את הכף וציווה לחפור תעלת הטיה. ראש משקיפי האו״ם ראה בפעולה הזאת אתגר לסמכותו ודרש להפסיק. בעוד אנו דנים בנושא עם לבון נקראתי לטלפון. אחד מחברי לעבודה מסר לי כי נודע לו שצפויה אותו לילה פעולת תגמול גדולה נגד כפר ערבי בצד הירדני של קו שביתת-הנשק. העברתי לשרת פתק בשאלה אם אישר את הפעולה. במקום להשיב לי קם וביקש מלבון לסור עמו לחדר צדדי. כעבור זמן קצר חזרו שניהם. לבון נראה אדיש. פני שרת היו כאפר. הוא מיהר לנעול את הישיבה וביקשני להישאר עמו.

״הידיעה שקיבלת היא נכונה״, אמר בקול רועד ובמתיחות. לבון אישר את הפעולה. שרת שאל אותו באיזה רשות החליט בעניין אחראי כזה בלי לדבר עם ראש הממשלה בפועל. לבון השיב לו מיניה-וביה שהתייעץ עם בן-גוריון. שרת דרש מלבון שיבטל את הפעולה, לבון סירב, בהסתמכו על האישור שקיבל לדבריו מבן-גוריון. הוא הוסיף שמאז 1950 היו 421 נפגעים מידי מסתננים מבסיסים בירדן. המעשה האחרון של רצח אם וילדיה במושב סמוך לגבול [יהוד] אסור שיעבור ללא עונש. שרת היה מזועזע לא רק מן הפגיעה בסמכותו, אלא מפני שחשב כי הפעולה תגרום לישראל נזק רב. הצעתי לו שיברר אצל בן-גוריון אם נכונה הטענה שבפי שר הביטחון בפועל, ואם יהיה צורך בכך - שינסה לשכנע אותו. אותו ערב ניסה שרת להתקשר עם בן-גוריון בטלפון - לשווא. איש לא ידע היכן הוא וכיצד למצוא אותו.

למחרת בבוקר היה זה מתפקידי העצוב למסור לשרת את תוצאות הפשיטה על קיביה. יותר מ-60 אזרחים, רובם נשים וילדים, מצאו את מותם תחת הריסות הבתים שפוצצו. אריאל שרון פיקד על הפעולה. משה דיין טען שמסיבות בלתי צפויות חרגה הפעולה מממדיה ומספר הנפגעים עלה על המשוער. בן-גוריון הודיע שלא נתן את הסכמתו לפעולה. וכך נטמן הזרע לפרשת לבון, מן המשברים הפנימיים החמורים ביותר שפקדו את המדינה.

אותו בוקר כתבתי תזכיר קצר לשר החוץ על מהלך הדברים לפני הפעולה ועמדתי על ההדים הצפויים בעולם על כישלון התיאום הבינמשרדי ועל הסחף בערכי המוסר. מצאתי שבנסיבות אלה אינני מסוגל למלא את התפקידים שהטיל עלי שר החוץ וביקשתי לשחרר אותי מהם. תגובת שרת הייתה מיידית ונמרצת. הוא החזיר לי את התזכיר בציון ״נכון״, ליד כל סעיף וסעיף, פרט לאחרון, שבצדו כתב: ״שטות - הבקשה נדחית״.

חריפות התגובה באו״ם על פעולת קיביה עודדה את ארגוני הטרור ותומכיהם המדיניים להרבות בהתקפות על ישראל ולהרחיבן, ואילו את ישראל לא הרתיעה החלטת האו״ם מלהמשיך במדיניות התגמול. ככל שהרבה האו״ם לחזר אחר מדינות ערב כן הרגישה ישראל מבודדת יותר, הסיכויים להסדר שלום נתמעטו וסכנת המלחמה גברה.

 

חבלה אווילית במצרים

 

לאנשי הביטחון לא הייתה סבלנות רבה לתהליך הדיפלומטי האטי. במקרה הטוב ראו בו פתיחה להפעלת כוח, לא תחליף לה. הצרה מתחילה כאשר הם חורגים מתחום ההתמצאות המקצועית והמרוּת האזרחית ומנסים לפתור מצבים בינלאומיים מורכבים בקפנדריות צבאיות. במקרה הנידון שלטה בממסד הביטחוני הדעה, כפי שהוצגה על-ידי ראש אמ״ן אלוף-משנה בנימין גיבלי, שהמשא-ומתן הבריטי-מצרי [על פינוי הבסיסים הבריטיים באזור תעלת סואץ] אסור שיצליח. ניהלנו איתו ויכוחים ערים, שבהם הוכיח את כישרונו הטכסיסי אך הסתיר היטב את תכנונו המבצעי. השר הממונה עליו, פנחס לבון, שקיבל את תיק הביטחון בממשלת שרת, הפתיע את חבריו במהירות שבה נהפך ממנהיג פועלים מתון לאקטיביסט מושבע. בלא כל בדיקה יסודית של המצב היה רואה בכל זעזוע פנימי במדינה ערבית - יהא זה הדחת גנרל נגיב על ידי הקולונל נאצר או הפלתו של אדיב שישקלי בסוריה - שעת כושר להתערבות צבאית ישראלית. דומה היה שהוא עומד במירוץ נואש של אקטיביזם עם הרמטכ״ל ועוזריו. היה זה מירוץ בין כוחות לא שווים. דיין עתיד להדביק או לנטוש אותו.

אלא שבאמצע הקיץ נפסק לפתע המירוץ לקול רעם עמום שהגיע מקהיר: סדרת התפוצצויות מסתוריות בכמה בניינים שהיו בהם מוסדות בריטיים או אמריקניים. המשטרה אסרה מייד קבוצת צעירים יהודים והאשימה אותם בהשתייכות לרשת ריגול וחבלה המופעלת על-ידי המודיעין הצבאי הישראלי. על-פי הנחיותיו של אלוף-משנה גיבלי הם הוכשרו לבצע ברגע מסוים פעולות חבלה, שהיה בהן לדעתו כדי לנפץ את המשא-ומתן בין בריטניה ומצרים. הייתה זאת, כמובן, איוולת ממדרגה ראשונה.

שר הביטחון, הרמטכ״ל, ואחרון אחרון חשוב - ראש המודיעין - העדיפו להעלים מראש הממשלה שרת את אשר ידעו על הפרשה. לבון וגיבלי נקטו מייד פעולה כדי למנוע הדים למאסרים ולטשטש את עקבות האחראים להם. יותר מחודשיים ימים הצליחו יחד עם הרמטכ״ל להעלים מראש ממשלתם כל ידיעה על האסון בקהיר.

כממונה על ענייני המזרח התיכון במשרד החוץ הייתי מקבל כל בוקר תמצית של שידורים ערביים. ב-5 באוקטובר מצאתי על שולחני בולֶטין מדהים משידורי רדיו קהיר. דובר בו על מאסר אנשים חברי רשת חבלה ישראלית. היה זה סיפור מפורט, אף נאמר שהאנשים יועמדו למשפט בקרוב, ונדף ממנו ריח של אמינות ולא של תעמולה בעלמא. התייעצתי עם חברי במחלקה. הם בדקו את הנוסח במקור הערבי והתרשמו כמוני. הבאתי את הבולטין לשרת בצירוף הערכתנו, ושאלתי אותו גלויות אם ידע משהו על העניין. הוא השיב בשלילה, ללא היסוס, ואז הרהר קצת ופסק שהסיפור בדוי - פעולות מסוג זה פשוט אי-אפשר לצוות עליהן שלא בידיעת ראש הממשלה, ואילו הייתה זאת תקלה היו מודיעים לו מייד. כיוון שלא ידעתי יותר ממה שנאמר בשידור, לא ראיתי טעם לחלוק על דבריו ורק הצעתי שיבדוק את אמיתות הדבר אצל שר הביטחון. הוא בדק והתפלץ.

היה זה סיפור מוזר של אשליה מדינית, קלקלה מוסרית, התרופפות שלטונית וכישלון מקצועי. שרת קבע מייד, שהצלת הצעירים שהותעו על ידי מפקדיהם קודמת לכל, ואילו החקירה באחריות למעשה תידחה לפי שעה. כל הערה בלתי זהירה, כל דליפה לעיתונות, עלולה לחתום את גורל הנאשמים.

 

מגעי שרת-נאצר

 

המגעים ההדדיים [בין ישראל ומצרים] הגיעו לשיאם בסוף דצמבר 1954 באיגרת משרת ובתשובה מנאצר, שתיהן בלתי רשמיות, כתובות במכונה על נייר חלק ומלוות דברי הסבר בעל-פה, שהגיעו לידינו בפריס באמצעות נציג אישי של נאצר. ב-21 בדצמבר כתב שרת:

אני מוצא סיפוק רב בכך שרצונך בפתרון בדרכי שלום לבעיות השנויות במחלוקת בין מצרים וישראל. בייחוד מקדם אני בברכה את נכונותך לשקול אמצעים לשיפור המצב ולהפחתת המתיחויות הקיימות. אנו מצדנו משתוקקים לשתף פעולה במאמצים המכוונים לתכלית זו.

רבים בתוכנו מתפעלים מן האידיאליזם האמיץ והדבקות במטרה שגילית ומאחלים לך את מלוא ההצלחה בהשגת שחרורה של ארץ הנילוס משרידיו האחרונים של שלטון זר ובפתיחת תקופה של התחדשות חברתית ורווחה חומרית להמוני העם.

אנו סבורים כי פניך לשלום ולקדמה, וכי אתה מכיר ויודע את התלות ההדדית שבין שתי אלו. מטעם זה אנו מצפים בדריכות לראיה מוחשית יותר, שאתה וחבריך מכשירים את הקרקע להסדר עם ישראל על-ידי הכשרת דעת הקהל בארצכם להכיר בחשיבותו החיונית של השלום במזרח התיכון.

יש שני נושאים שהטיפול בהם עשוי להשפיע השפעה מכרעת על מהלך היחסים בין ארצותינו.

קודם כל, קיום חופש השיט בתעלת סואץ אל ישראל וממנה יעלה בקנה אחד עם התחייבויותיה הבינלאומיות של מצרים ויתקבל בברכה על ידי קהיליית העמים.

שנית, עומדת לפנינו הבעיה הדחופה של המשפט המתקיים עתה בקהיר, אינני יכול להדגיש די הצורך את חומרת העניין המוטל על כף המאזניים, מקווה אני בכל לב שלא יוצא גזר דין מוות כדרישת התביעה הכללית. גזר דין כזה, אם יוצא, יוליד בהכרח משבר חמור, ילבה מחדש את המרירות והמריבה, ויסכל את מאמצינו לכבוש יצרים ולהנהיג את עמינו בנתיבות השלום. אנו מצפים לכך שחוכמה מדינית לטווח ארוך תגבר על שיקולי הרגע לטובת המטרה המשותפת, מניח אני, לשני הצדדים - הסדר בין מצרים וישראל ומצב של שלום ורגיעה באזור כולו.

מקווה אני שמסר זה, שאני מעביר אליך מעל להמולת המאבק ברוח כנה של חתירה לשלום וידידות, יזכה לתשובה אוהדת מצדך.

 

נאצר השיב כעבור עשרה ימים בשדר בלתי חתום, לאמור:

קיבלתי את מכתבך מ-21 בדצמבר. ביקשתי משליחי המיוחד למסור תשובה בעל-פה לשאלות שהעלית במכתביך. שמח אני שאתה מכיר במאמצים שנעשו מצדנו להביא את יחסינו לידי פתרון של שלום. אני מקווה שמאמצים דומים ייעשו מצדכם, כך שיינתן לנו להגשים את המטרה שאנו רוצים בה לטובת שתי הארצות.

 

לאחר שמסר לידינו את האיגרת הסתומה קרא השליח מן הכתב את התשובות המפורטות. מצרים, אמר, מעוניינת שישרור שקט בגבול, והיא נוקטת אמצעים להבטחת השקט. היא מצפה לצעדים מקבילים מצד ישראל. המצב הקיים ביחסים שבין שתי הארצות אינו מאפשר מגעים בדרג גבוה יותר. השעה אינה כשרה לכך. השליח הוסמך לקיים מגע עם נציגי ישראל גם להבא. פעולות ישראל נגד חתימת החוזה האנגלו-מצרי, ובפרט הדברים שנתגלו במשפט קהיר, העכירו את האווירה בין שתי המדינות. אי-אפשר לדבר על סידורים מעשיים למעבר ספינות ישראליות בתעלת סואץ לפני שתפוג המתיחות הנוכחית. ממשלת מצרים אינה יכולה להתערב במשפט בקהיר, המתנהל תוך הקפדה על נהלים הוגנים. לנאשמים ניתן כל הסעד המשפטי שביקשו. דעתו האישית של השליח הייתה שפסקי-דין של מוות לא יוצאו לפועל.

נאצר הכזיב את ציפיותיהם של מתווכים רבים וחשובים שחשבו כי הצליחו להוציא מפיו הבטחה לחוס על חיי הנאשמים בקהיר, שניים נידונו למוות והאחרים לעונשי מאסר כבדים. התליות זיעזעו את המתווכים, הממו את דעת הקהל בעולם, הלמו בממשלת ישראל והרתיחו את הציבור בארץ, שלא ידע מה מסתתר מאחורי האסון.

הדברים שאירעו בעקבות האסון בקהיר קבעו את גורלה של ממשלת שרת שעמדה בשנתה השנייה, וגם האחרונה, והובילו להידרדרות ביחסי ישראל-מצרים. המבצע המודיעיני הכושל והחרפת פעולות האיבה המצריות הרחיבו את פער החשדנות ההדדית והגבירו את הרגישות אצל שני הצדדים. בפברואר 1955, לאחר שחדרה חוליית מחבלים מרצועת עזה עמוק לשטח ישראל, ביקש משה דיין אישור לפעולה תגמול נגד מאחזים מבוצרים באזור עזה. ביודעו שהרוחות בצבא סוערות בגלל פרשת קהיר, הורה ראש הממשלה לרמטכ״ל לנהוג באיפוק ולצמצם את מספר הנפגעים הערבים עד למינימום. הפעולה בוצעה ב-28 בפברואר. לכוחות המצריים היו 85 נפגעים, בהם 40 חיילים הרוגים.

הפעולה נערכה ימים אחדים לאחר שנאצר הודיע על התנגדותו הנמרצת לברית בגדאד שאך זה נחתמה. משעבר הזעזוע הראשון הטיח המנהיג המצרי נגד ישראל שעשתה מה שעשתה בשליחות האימפריאליזם המערבי. לא היה שמץ של אמת בהאשמה זאת. בארץ לא הייתה אז אפילו אישיות אחת שהקדישה קורטוב של מחשבה להיבטים הרחבים של הפעולה. לא הייתה זו הפעם הראשונה ולא האחרונה שהחלטות על פעולה צבאית נתקבלו תוך התעלמות גמורה מהשלכותיהן האפשריות על התפתחויות בינלאומיות הנוגעות לישראל.

מצבו של לבון נעשה ללא נשוא. לא די שהעלים את ה״עסק ביש״ מידיעת ראש הממשלה אלא גם הסתבך במעגל של האשמות הדדיות עם ראש אמ״ן בשאלת האחריות להוראה לפתוח במבצע. הרמטכ״ל משה דיין ומנכ״ל משרד הביטחון שמעון פרס תבעו בתוקף את התפטרותו של לבון. חברים בכירים במפלגת העבודה השלטת קבלו באוזני שרת, שהפילוג בצמרת הביטחונית פוגע ברוח הצבא ומסכן את סיכויי המפלגה בבחירות המתקרבות. גולדה מאיר וחבריה המליצו בפה מלא להחזיר את בן-גוריון כמועמד האפשרי היחיד לתיק שר הביטחון. הם הפצירו בו שיעזוב את שדה בוקר ויצטרף לממשלת שרת. שרת ובן-גוריון הסכימו להצעה, לאור הדילמה הקשה שהממשלה, המפלגה וצה״ל נקלעו לתוכה.

יום לפני שניתן פרסום להסכמתו של בן-גוריון, עדכן שרת את ולטר איתן, מנכ״ל משרד החוץ דאז, ואותי בפרטי ההתפתחויות האחרונות. בקול שקט אך מתוח הסביר שצעד זה הוא המוצא היחיד ממשבר לבון. ואז, בשלווה גמורה, הוסיף: ״אתם מבינים, ידידי, שזה קץ הקריירה המדינית שלי״.

ניסינו להניאו ממחשבות נוגות אלה. לימים התברר שחושו לא הטעה אותו.

 

שליחות אֶלְמוֹר ג׳קסוןֲ

 

ביולי 1955 פנו השגריר המצרי בוושינגטון אחמד חוסיין ושר החוץ המצרי מחמוד פאוזי אל אֶלְמוֹר ג׳קסון, מאישי ה״קווייקרים״ בארה״ב, וביקשו ממנו לסייע לכינון מגעים בין ממשלות מצרים וישראל ולבקר בשתי הארצות לצורך זה. בלי היסוס נתנו שרת ובן-גוריון את הסכמתם לשליחות המוצעת. ג׳קסון הגיע לירושלים באמצע אוגוסט ושניהם הדגישו בפניו את רצונה של ישראל להקים מגעים כפתיחה למשא-ומתן על הסדר שלום. בן-גוריון דיבר בהתלהבות על חידוש תפארתו של המזרח התיכון בזכות יחסי השלום בין עם ישראל והעם המצרי, והוסיף שאילו נפגשו מנהיגי שתי המדינות פנים אל פנים היו פותרים את כל הבעיות השנויות במחלוקת בפחות מיום אחד.

לאור תמיכתה של ישראל והצהרותיה, שאדיר חפצה להגיע להסכם שלום עם מצרים, המשיך ג׳קסון לקהיר. שעות אחדות לאחר צאתו נודע לנו, שמתכננים פעולת תגמול ברצועת עזה לאותו לילה. שרת טלפן ליעקב הרצוג, מיועציו הקרובים, ואלי, שנבוא אליו מייד. הוא התהלך בחדר כנמר בכלוב. מזמן לזמן התריס: ״אי-אפשר, זאת תהיה תרמית, חייבים לעצור את זה״. הצענו שיטלפן אל שר הביטחון, שאולי אינו מודע לסמיכות הפרשיות האומללה. שרת סירב. הוא לא יכול לדבר עם בן-גוריון; הוא ידחה אותו. הוא ביקש אותנו שנלך לראות את ״הזקן״, ואנו קיבלנו על עצמנו את השליחות העדינה באי-רצון. עדיין הייתה תקווה. בן-גוריון העריך את הרצוג, ואני סמכתי על חוש ההגינות של בן-גוריון ועל תבונתו המדינית.

בן-גוריון התגורר אז בבית מלון, לא רחוק מביתו של שרת. מצאנו אותו בחדרו הקטן, שכוב על מיטתו מחמת כאבים במותניים. הוא עמד מייד על חומרת המצב, הרים את שפופרת הטלפון והורה לנחמיה ארגוב, שלישו הצבאי, שיודיע לדיין על ביטול הפעולה. כעבור שעה קלה טלפן נחמיה מתל-אביב שדיין כבר יצא למוצב הפיקוד הקדמי. בן-גוריון הציע שישיגו את דיין בדרך ויגידו לו להתקשר עמו. נחמיה טען שאין זו דרך טובה. היא תקים רעש מיותר, תעורר ניחושים לא מוצדקים ומסתמא גם תרגיז את דיין. בן-גוריון האזין בסבלנות לשלישו הנאמן ואמר לו בשקט: ״נחמיה, עשה לי טובה. אם אינך עייף מדי, סע בעצמך לנקודת הזינוק ליד רצועת עזה, אמור לדיין בשמי לבטל את המבצע ומסור לו את הסיבות להחלטתי. אם הכוחות כבר חצו את הקווים ופתחו בפעולה, אל יעשה דבר העלול לסכן אותם״.

נחמיה עשה את המוטל עליו. דיין ביטל את המבצע ולמחרת היום, לאחר שנודע על התערבותו של שרת, הגיש לבן-גוריון את התפטרותו. נוכח משבר בלתי צפוי זה כינס שרת את בן-גוריון, את הרמטכ״ל וחברי ממשלה בכירים לישיבת חירום. הוא ביקש את הרצוג ואותי שנשתתף בה. שרת קיווה שבן-גוריון יפתח את השיחה הבלתי נעימה בהסבר לדיין, שאין מקום לפעולה שתכנן והוא, שר הביטחון, שותף לדעתו של ראש הממשלה בדבר הצורך לבטל אותה ונושא במלוא האחריות לביטול הפקודות שהוצאו. אך בן-גוריון שתק והניח לשרת לשאת לבדו בכל נטל הוויכוח. דיין העלה טיעון נמרץ בזכות מדיניות התגמול כאמצעי היעיל היחיד לבלימת גל התוקפנות הערבית. הוא אמר שביטול הפקודות פגע במורל של צה׳׳ל. שרת ניסה לפייס, חזר והסביר את התנאים המיוחדים שהניעו אותו להתערב והבטיח שיהיה מוכן לאשר פעולות תגמול אם תהיינה מוצדקות לאור הנסיבות. דיין עמד על שלו: את נאצר יש ללמד לקח; הוא איש-צבא ומסוגל להבין זאת. שליחויות של דיפלומטיה ורצון טוב כדרך להשיבו למוטב אין בהן תועלת.

כדי לסיים את הוויכוח העקר ביקש בן-גוריון מדיין שיספר על תוכנית הפעולה נגד חאן-יונס. דיין, כעוס, ניסה להתחמק. הוא טען שמוקדם מדי למסור פרטים. הכוחות שרוכזו בלילה הקודם חזרו לבסיסיהם. ומה פתאום להוט כל כך משרד החוץ אחר פעולה צבאית? הוא, דיין, אינו מוכן לסכן חיי אדם רק כדי להתגבר על מצב בלתי נעים. הנוכחים הוסיפו להפציר בו ולשדל אותו. כעבור ימים אחדים פקד דיין המפויס לבצע פעולת תגמול מסיבית על היעד המבוצר היטב בחאן יונס.

אלמור ג׳קסון חזר בינתיים משיחותיו עם נאצר והתכונן לשוב לקהיר. הוא אמור היה להביא איגרת משרת. אולם לאחר מבצע חאן-יונס, שהסב לערבים מספר רב של אבדות, חש שרת שאין מערבבים דם ודיו. במקום איגרת קיבל אפוא ג׳קסון מאיתנו תדריך מפורט לקראת פגישתו השנייה עם נאצר ועם שר החוץ מחמוד פאוזי. בשיחותיו עם השליח האמריקני טען נאצר שהפעולה הישראלית בפברואר נגד כוחותיו בעזה הייתה נקודת מפנה. תקרית עזה הביאה את הדיון לסיום מר. הוא מסכים להחזרת השקט לאורך קו שביתת-הנשק, אבל אינו יכול להסכים לפגישה בדרג גבוה.

 

יחסי ישראל-סין

 

שגרירנו בבורמה דוד הכהן, ממנהיגיה הוותיקים של תנועת העבודה ואדם שופע מקוריות מרעננת במחשבה ובדיבור, האיץ בממשלה להחיש את כינון היחסים הדיפלומטיים עם סין. הוא נפגש עם [ראש הממשלה ושר החוץ הסיני] צ'וֹ אֶן-לאי ברנגון והשתכנע שתשובת סין ליוזמה ישראלית תהיה חיובית. לעומתו יעץ ראובן שילוח, הציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, לנהוג זהירות כיוון שפצעי מלחמת קוריאה עדיין טריים ומכאיבים ודעת הקהל האמריקנית עלולה לראות בעין רעה כינון יחסים בין ישראל ומדינה שהוקעה על ידי האו״ם כתוקפן.

במושב התשיעי של עצרת האו״ם [בספטמבר 1954], כשנידון הנושא החוזר של ייצוג סין, הצביעה משלחת ישראל בפעם הראשונה נגד הצעה שתמכה ברפובליקה העממית. בגלל השתדלנות האמריקנית בעניין הזה פירש אבן את ההוראות שקיבל מירושלים פירוש גמיש במקצת. בניסיון לצמצם את הנזק העלול לצמוח לישראל מהצבעה זו בפקינג הודיע דובר משרד החוץ, שהמשלחת ״לא הצביעה בהתאם לכוונה המקורית כפי שהוגדרה תחילה״.

הסתבר שההצבעה לא עשתה רושם מיוחד על פקינג, שכן ב-23 בספטמבר 1954, יומיים לאחר ההצבעה באו״ם, מסר שר החוץ צ׳ו אן-לאי לקונגרס הלאומי העממי כי ״מתקיימים מגעים לצורך הקמת יחסים תקינים עם אפגניסטן, כמו כן בין סין וישראל״. המקצוענים במשרד החוץ בירושלים חייבו את הצעד הזה. הממשלה נחלקה בדעותיה. היא לא העלתה את העניין על סדר היום אלא הסתפקה בחוות דעתה של ועדת השרים לענייני חוץ. שרת הציג לפני הוועדה את טיעוני השגרירויות בבורמה ובוושינגטון. הוא היה שותף לדעתו של דוד הכהן והמליץ בתוקף על הקמת יחסים דיפלומטיים, אולם נתקל בהתנגדות, בייחוד מצד שר החינוך זלמן ארן, שחשש פן יקומם צעד זה את ארצות-הברית, ומצד שר הביטחון פנחס לבון, שרצה להקניט את שרת. הרוב בוועדה הצביע נגד המלצת שר החוץ, אבל ייפה את כוחו לחדש את המגעים עם פקינג.

שרת הורה לדוד הכהן לבדוק באמצעות עמיתו הסיני ברנגון אם תסכים ממשלת סין לביקור משלחת מסחרית מישראל. תשובתה החיובית של פקינג נתקבלה כעבור שלושה חודשים, ודוד הכהן נתמנה לראש המשלחת. שבועיים לפני מועד הנסיעה טלגרף אבן מוושינגטון, כי ״יחסים עם סין עשויים לחזק את מעמדה הבינלאומי של ישראל ואין לדחות את הקמתם. ממשלת ארצות-הברית תתפשר עם הצעד הזה. גם היא מחפשת דרך ליחסים עם פקינג. אני נוטה להצטער שניגשנו לעניין זה דרך יחסים מסחריים ולא דיפלומטיים״. המשלחת הגיעה לפקינג בפברואר 1955 עם הוראות מפורשות שלא להציע יחסים דיפלומטיים ולהשיב תשובה בלתי מחייבת אם הסינים יעלו את הנושא. המשלחת קיימה שיחות מסחריות בעלות אופי כללי, ביקרה בכמה ערים, זכתה להכנסת אורחים מסורתית, החליפה עם מארחיה הצהרות של רצון טוב וחזרה עמוסה רשמים עמוקים, אך בלא תוצאות של ממש.

דוד הכהן, בתמיכתו של דניאל לוין, ראש המחלקה האסיאנית במשרד החוץ, דרש בתוקף ליזום צעד מיידי להקמת יחסים דיפלומטיים. אולם שר החוץ הודיע לדניאל לוין רק זאת, שימסור לעמיתו במשרד החוץ בפקינג כי ישראל תשמח לביקור גומלין של משלחת מסחרית סינית. רק לאחר ועידת בנדונג [של מדינות אסיה ואפריקה] באפריל 1955, שהשתתפות פקינג בלטה בה וישראל כלל לא הוזמנה אליה, החליט שרת להציע כינון יחסים דיפלומטיים בהקדם האפשרי. ב-29 באפריל 1955 העביר לוין את ההצעה במכתב רשמי למשרד החוץ בפקינג. כעבור חודש קיבל תשובה בלתי מחייבת. בזה נסתיימה התחלה קצרה אך ידידותית, ונפתחה תקופה ארוכה של מדיניות סינית עוינת לישראל.

השינוי שחל במצב הבינלאומי היה הגורם העיקרי להתנגדותה הגוברת של פקינג. בבנדונג גילתה הרפובליקה העממית של סין את פוטנציאל העם הערבי כאמצעי מתסיס, ותמכה בחלטה הפרו-ערבית שנתקבלה בוועידה.

מאז ועד היום קיימת בישראל מחלוקת ערה באשר לסיבות שגרמו להתפתחות המאכזבת ביחסינו עם סין. הרוב נוטים לתלות את הקולר בצוואר הממשלה, וטוענים שהחמיצה הזדמנות לכונן יחסים דיפלומטיים ב-1950, כאשר הכירה ברפובליקה העממית ואחר כך שגתה בזהירות יתר. אולם לאור ההתפתחויות הכלליות בעולם, ספק רב אם שנת 1955 אומנם הייתה שנת רצון לביצור יחסיה של ישראל עם הרפובליקה העממית של סין.

 

העיתוי השטני

 

בינתיים הועתק מוקד המתיחות מרצועת עזה לגבול עם סוריה. סוריה התחילה להפגיז יישובים ישראלים מפעם לפעם ולשבש את הדיג בכנרת. לאחר שהתעלמו [הסורים] מאזהרות חוזרות ונשנות מצד ישראל, אישר בן-גוריון פעולת הרתעה נגד מוצבים סוריים ליד הכנרת [מבצע ״עלי זית״, 11/12/1955]. עיתוי הפעולה וממדיה היו קטלניים. יותר מ-70 סורים נהרגו. לנו היו 6 הרוגים ומספר רב יותר של פצועים ונעדרים. עוצמת הפעולה קוממה את דעת הקהל בעולם. ממשלת ארה״ב דחתה מתן תשובתה לבקשת ישראל לנשק שהגיש אז שרת למינהל האמריקני בוושינגטון. הוא חזר לירושלים מתוסכל וזועם. אבא אבן הגן על עמדת ישראל לפני מליאה סוערת במועצת הביטחון בנאום מזהיר, כדרכו, אך בלב כבד יותר מאי-פעם. גם הסנגוריה המבריקה ביותר לא יכלה למנוע גינוי חמור ובלתי מאוזן של הפעולה הישראלית, שהייתה מוגזמת ולא בעיתה.

שרת דיווח על שליחותו לוושינגטון בישיבת הוועדה המדינית של מפלגת העבודה [צ״ל: מפא״י] בירושלים. האווירה בישיבה הייתה כבדה כעופרת. הוא הפליג בתיאור מדוקדק של כל צעד בשליחותו, וכשדיבר על השפעתה הקטלנית של פעולת כנרת, הדגיש בקול מורם: ״אפילו השטן לא יכול לבחור עיתוי גרוע מזה״.[2]

בן-גוריון ישב בין מזכירו המדיני יצחק נבון וביני באחת הפינות. הוא דחה את הזמנת היו״ר לשבת ליד שולחן הנשיאות. כששמע את המילה ״שטן״ יוצאת מפי שרת, הזדעזע כאילו פגע בו כדור, אך מייד שב ונשען לאחור בלי להוציא הגה. הקהל עצר נשימתו, כאילו ראה לוליין מועד בפוסעו על חבל מתוח. שרת המשיך בדבריו כמו לא חש דבר. כשסיים, הציע יו״ר הישיבה לבן-גוריון את רשות הדיבור. בן-גוריון לא נענה.

חברי הוועדה המדינית התפזרו בשתיקה קודרת. ואני הלכתי הביתה בהרגשה כבדה, שהשותפות הרופפת בין בן-גוריון ושרת הגיעה לנקודת משבר חמורה.

 

הדחת שרת

 

משגברה המתיחות הבינלאומית הורע המצב בגבולות במידה ניכרת. צה״ל הגביר את פעולות-הנגד שלו ומספר הנפגעים משני הצדדים גדל והלך. האיום הטמון במצרים מחומשת מחדש, המתגרה בעולם מערבי מפולג בלי שתבוא על עונשה והשואבת את כוחה הצבאי ועזותה המדינית מקשריה עם ברית-המועצות, קיבל בעיני ישראל ממדים מפחידים. בתחילת 1956 הגיע בן-גוריון לכלל מסקנה, שהמעורבות הסובייטית בסכסוך הערבי-ישראלי לצדה של מצרים תביא לסיבוב חדש. הוא השתכנע שבמרוצת השנה תעמוד הממשלה לפני הצורך להחליט החלטות גורליות, ולכך נדרשה לדעתו ממשלה מאוחדת ומונהגת על-ידו ללא עוררין. משום יושרו המוסרי ומחשבתו ההגיונית והמדויקת תפס שרת מקום חשוב בממשלה, שני לבן-גוריון. הוא זכה לכבוד רב במפלגתו והיה מקובל מאוד על הציבור. התסיסה שבו התמתנה בזכות חשיבה מדינית רציונלית וחוש להגינות. כאדם שהשלום מושרש עמוק בלבו, רדיפת השלום נעשתה טבע שני לו. הוא הכיר, כמובן, בכורח המציאות המאלצת את ישראל לעמוד על נפשה, והקדיש מאמץ מרבי לחיזוק יכולתה להתגונן. עם זאת האמין, שצבירת נשק כשלעצמה והפגנת כוח צבאי, אף שאין מנוס מהן, אינן ערובה מספקת לביטחון המדינה. הצעות לפעולה צבאית היה שוקל לאור שני עיקרים אלה. בשל תכונותיו אלו היה שרת לא רק מחשובי השרים אלא גם יריב שיש להתחשב עמו.

אחרי שחזר בן-גוריון לראשות הממשלה הצליח שרת במקרים אחדים למנוע קבלת הצעות לפעולה צבאית שהגיש בן-גוריון בהמלצת הרמטכ״ל. העובדה שהיה ביכולתו לגייס מפעם לפעם רוב בממשלה נגד ראש הממשלה גרמה לבן-גוריון דאגה ניכרת וצער אישי. ביוני, כשהושלמו תוכניותיו לפעולת-מנע נגד מצרים, קינן בו החשש ששרת עלול לסכל אותן בסופו של דבר. בלא ויכוח ממשי או מתן הסבר על נימוקיו האמיתיים, ביקש משרת שיגיש את התפטרותו. שרת, שחשב לא פעם על צעד כזה, נדהם מן המכה הפתאומית שהנחית עליו ראש הממשלה. היחסים ביניהם היו רחוקים מלהיות הרמוניים זה שנים, אך לא עלה על דעתו שבן-גוריון ינתק את השותפות ההדוקה שארכה עשרים וחמש שנים בקירוב במהלך מכאיב כזה. אף שגילה לנו בסוד, כשחזר בן-גוריון משדה בוקר והצטרף לממשלתו, שימיו בזירה המדינית ספורים, לא תיאר לעצמו שהדבר ייעשה נגד רצונו ובלי הסכם עם בן-גוריון.

כאשר משבר האמון שחולל לבון עמד בשיאו, לאחר משפט קהיר, התלבט שרת בשאלה כיצד יאמר לשר הביטחון שלו שהגיעה שעתו ללכת. אותו זמן ביקר בישראל ג׳ון סְטְרֵיצ׳י, שר לשעבר בממשלת בריטניה וחבר בכיר במפלגת העבודה הבריטית. שרת הזמינו לארוחת צהריים וביקשני להשתתף בה. המנה הראשונה עברה תוך שיחה כללית, אבל כשהוגשה המנה העיקרית ניגש שרת לעצם העניין.

"אמור לי, ג'ון", שאל, ״כיצד נוהג ראש ממשלה בבריטניה כשעליו לשחרר שר מתפקידו?״

״פשוט מאוד״, השיב סטריצ'י. ״אני יכול לספר לך מניסיוני. בוקר נאה אחד קרא אותי אֶטְלי ללשכתו ואמר לי: 'ג׳ון, אני רוצה שתתפטר'. לא קיבלתי שום התראה מוקדמת על כך, ולכן שאלתי: 'מדוע?' הוא ענה לי בפסקנות: 'משום שעבודתך אינה ברמה הדרושה'״.

״מה אמרת לו?״ שאל שרת בפליאה.

״פשוט מאוד: 'כן, אדוני ראש הממשלה'״, השיב סטרייצ'י.

״ואז?״ הוסיף שרת לחקור.

״ואז לא כלום. זה היה הכל״, השיב לו השר לשעבר.

שרת התקשה להאמין שאפשר לנהוג כך, אלא שבהיותו מארח מושלם לא רצה להכביד על אורחו בשאלות נוספות, אבל לאחר זמן-מה חש צורך לחזור אל הנושא: ״אמור לי, ג׳ון, כשפיטר אותך אטלי אמרת לו: 'כן, אדוני ראש הממשלה'. למה הרשמיות הזאת? הרי חברי מפלגה נוהגים לקרוא זה לזה בשמות פרטיים...״

בתימהון קל השיב סטרייצ'י: ״אבל הוא לא פיטר אותי בתוקף היותו מנהיג המפלגה. היה זה ראש ממשלת בריטניה שביקש ממני להתפטר״.

לא כך נוהגים בארץ. כאן נדרש פולחן שלם סביב המועמד לפיטורים. בדרך כלל מתחיל הדבר בכתבה בעיתון, המרמזת על הסתלקותו הפוליטית הקרובה; הרמז זוכה להכחשה מיידית מטעם ״מקורות מוסמכים״; כעבור פסק-זמן קצר - ולא תמיד מכובד - הופכות השמועות לעובדות, המתח עולה ועמו הוויכוח הציבורי. בשלב זה רומז המועמד - באמצעות צד שלישי - על כוונתו להתפטר, אבל רק אם הוא סבור שיש מאחוריו די תומכים במפלגה שימשכו אותו חזרה, וכאן מתחילה תהלוכת המשלחות למשרדו או לביתו, כשמספרן והרכבן מחושבים היטב על-פי מעמדו ומידת פופולריותו של האיש. הביזיון שמפחיד עסקן ישראלי יותר מכל הוא שלא יתחננו לפניו שיחזור בו.

כשהנחית בן-גוריון את המכה התנחם שרת בתקווה, שחבריו במפלגה ובממשלה יחושו לעזרתו ויתנגדו להחלטתו החד-צדדית של בן-גוריון. לא דבקותו במשרה הניעה אותו לסרב לפנותה מרצון; הוא חש שסדרי השלטון בישראל מוטלים על כף-המאזניים - שראש הממשלה נטל לעצמו סמכויות שלא על דעת הכנסת או המפלגה. הוא חשש שבלעדי ההשפעה הממתנת והמאזנת שלו, עלול בן-גוריון להוליך את הממשלה בדרך זרועה סכנות חמורות למדינה. היה לו יסוד לחשוב, כי שותפים לדעתו זו כמה חברי ממשלה וחלק גדול מהנהגת מפלגתו.

היינו קומץ של חברים קרובים [במשרד החוץ], שלעיניהם התחוללה הדרמה צעד אחר צעד. שרת התרחק מעין הציבור, אך עמד בקשר אמיץ עם ידידיו האישיים. הוא שיתף אותם בכאבו וזעמו, אך לא ביקש מהם להתערב למענו. אולם הוא ציפה לעזרת חבריו במפלגה. הם אומנם באו, לא במשלחות אלא ביחידות - איש איש באו להביע לו רגשי אהדה וזעם זהיר על מה שעלה לו, אך איש מהם לא התחייב לתמוך במאבקו. מוסדות המפלגה ניסו למנוע את הקרע, וכשבא לא היה בכוחם לאחותו. אפילו למקורביו הנאמנים ביותר סירב בן-גוריון לגלות את הסיבה לדרישתו הנחרצת לסלק את שרת.

יותר מכל דבר אחר ציערה את שרת השפיפות שמצא אצל חבריו הקרובים ביותר במפלגה בשלבים האחרונים של מאבקו הנואש. הם באו לשדל אותו שיסתלק מרצון מן המערכה. פנחס ספיר, הכוח המניע במכונת המפלגה ומתומכיה הנאמנים של מדיניות שרת, הנחית את המכה האחרונה. ספיר הגיע לביתו, סיפר לנו שרת בשעתו, בלוויית חבר אחד ואמר לו גלויות, שכל התנגדות נוספת לבן-גוריון לא תועיל, ואולי אף תזיק.

״הרכנתי את הראש לפני הגרזן״, אמר שרת כשתיאר לפנינו את השעות האחרונות לפני הפרישה.

ואולם הדבר שגרם לו מרירות עד יומו האחרון היה הסכמתה של גולדה לקבל על עצמה את תפקידו. זמן קצר לאחר שקיבלה לידיה את משרד החוץ הזמינה אותי לשיחה פרטית. היא ידעה שארתור לוריא, יעקב הרצוג ואני הבענו רצון להתפטר במחאה ולאות סולידריות עם משה שרת. אולם שרת נזף בנו ואמר שבמעשה כזה עוד נוסיף עוון על פצעו. גולדה אמרה לי שהיא מבינה ללבנו, אך אינה יכולה לוותר על עזרתנו. כשקרא אותה בן-גוריון ללשכתו והציע לה את תפקידו של שרת נכנסה בהחלטה נחושה לסרב, אבל כשהפציר בה ״הזקן״ מטעמים של שעת חירום לאומית, נשברה. ״אילו אמר לי לקפוץ מהחלון״ - כך נהגה לתבל את דבריה במצבים דרמטיים - ״הייתי עושה זאת למענו״.

הייתי נבוך במקצת נוכח גילוי כזה של מסירות עיוורת ורטנתי לעצמי, אך כפי הנראה בקול שהגיע לאוזני גולדה, שלא הייתי מסכים למעשה הסותר את עקרונות היסוד שלי. הערה זו פגעה בנקודה רגישה. היא רשמה אותה בזיכרונה כחוצפה שאין לה כפרה.

 

הערות



[1] מייד לאחר שיחתו עם מרשל, תיעד אותה מ״ש באנגלית (גנזך המדינה, תעודות דצ' 1947-מאי 1948, עמ׳ 769-757). אליהו אילת, ראש משרד הסוכנות היהודית בוושינגטון, שנלווה אל שרת במעמד זה, תיעד את השיחה בספרו המאבק על המדינה ג׳, עמ׳ 734-730; הוא גם ראה לציין: ״מעלה אחת גדולה מצאתי בשיחות של שרתוק עם אנשי מחלקת המדינה: שרתוק רשם בקפדנות כל מה שנאמר בשיחות האלה, וניתן היה אחר כך לשקול את הדברים ולנתחם באופן יסודי וברור ביותר״ (שם, כרך ב׳, עמ׳ 34). מ״ש פירט שיחתו עם מרשל בישיבת מינהלת העם ב-12/5/1948 (גנזך המדינה, מינהלת העם, פרוטוקולים, עמ׳ 57-45, ולימים כלל את מהלך השיחה בספרו בשער האומות בפרק ״אם לא עכשיו - אימתי?״ (עמ׳ 228-224).

[2] ר׳ יומ"א, תרשומת 27/12/1955; פרוטוקול הוועדה המדינית, מפא״י (ארכיון מפלגת העבודה).

העתקת קישור