8/7/1966

אורי קיסרי

האיש משה

מתוך: "הארץ"

בבואי לדבר על האיש שרת, משה שרת, אני מביא עמי, ראשית לכל, דברי אהבה. ממני והלאה לקבוע מסמרות ולהציע פרופיל מושלם לצורך ההיסטוריה. ואף לא אוכל להביא כאן אלא חלק מן הזיכרונות השתולים בלבי, שמשה שרת היה להם רקע, נושא והקרנה.

ראיתיו יוצא, אותו בוקר, בפתח הרחב של בית סוקולוב, ונטפלתי אליו. כולנו אהבנו לגשת אליו ולברכו לשלום. תמיד היה שמור עמו רגע לכל אדם, מילה טובה לכל אוזן. בעיני הקטיפה הדולקת שלו כבר נזרקה, אותה שעה, עצבות ושערו האפיר. ידענו כי פלש החולי אל קרבו. שנתיים אחרי כן ילך לעולמו, אבל אותו בוקר, ברחוב אבן גבירול, קשה היה להיות פסימי. הוא היה קל צעד, בהיר היגוי, מחייך ואדיב. שאלתיו אם רשאי אני ללוותו.

יו״ר ההנהלה הציונית היה חביב בדיוק כשם שהיו, כמה שנים לפני כן, שר החוץ וראש הממשלה של ישראל. ״בבקשה״, אמר, ״אלא שאני אפרד ממך בעוד דקה. אני ניגש, בסך הכל, לבית ציוני אמריקה״. השיחה הקצרה התגלגלה בקצב מזורז ונעצרה, משום מה, על העיתונאות והעיתונות. שאלתיו אם הוא כותב, מחבר ספר, רושם יומן. תשובתו לא הייתה ברורה. אמרתי: ״בעצם, אתה לא תוכל לחזור לעיתונות. יצאת מתוכה״.

הוא זקף עלי עיניים, ואז ציטטתי את פסוקו המפורסם של הצרפתי: ״מהעיתונאות תוכל להגיע לכל מקום - בתנאי שיצאת ממנה״. הוא עמד מלכת, בחן אותי, ובעיניו הבריק חיוך שנון. ניכר היה בו שההברקה, ההגדרה נראית לו. נראה לו, כנראה, גם העיתוי. הוא, שיצא מהעיתונאות ושהגיע ״לכל מקום״, כמו העביר עכשיו הגדרה זו אל הפסים הצרבראליים, שהיו כה מחודדים אצלו, אל עצמו, אל הקוריקולום-ויטה שלו. ״אתה רוצה לחזור על הפסוק?״ אמר. חזרתי במקור ובתרגום. התרשמתי כי מאחורי שפתיו הקמוצות חזר לעצמו על הדברים.

הגענו לבית ציוני אמריקה. הוא הושיט לי את ידו. אותו רגע הייתה בינינו הזדהות של מחשבה. עורך ״דבר״ של רחוב יבנה ראה כנראה את הדרך הארוכה מאחורי גבו. לא, לא הייתה לו כל סיבה להצטער על ש״יצא מתוכה״.

*

משה שרת מת ב-7 ליולי. ובכן, רואות שורות אלה אור בדיוק במלאת שנה למותו. קשה לי להסביר מדוע קמה לנגד עיני, במותו כמו ביום השנה למותו, לוויה אחרת, לא של משה אלא של אביו יעקב שרתוק. חיזיון זה מחזיר אותי לא רק אל ימי נעורי, אלא גם אל ימיה של תל-אביב הקטנטנה.

השנה הייתה 1913. יותר מחמישה רחובות מיניאטוריים לא היו לה, לתל-אביב. הפנסיון של הגימנסיה ״הרצליה״ נשקף אל רחוב הרצל, ומולו, בפינת הרצל ויהודה הלוי, ניצב ביתה של משפחת חנוך. היה זה אחד הבתים המעטים בעלי שתי קומות. בעליונה התגורר בעל-הבית. למטה בקומת הקרקע, התגוררו השרתוקים.

הייתי נער סקרן, מרבה לקרוא ומרבה להטות אוזן. אבי המנוח היה ידיד קרוב של המהנדס ליאון שטיין, בעל ״בית החרושת״ הראשון ולעת עתה היחיד ביפו. שטיין היה חלוץ התעשייה בארץ-ישראל, אבל כבר אז לא הייתה החלוציות אבטחה מפני פשיטות רגל. יעקב שרתוק, שהיה ביל״ויי, הוגה דעות ודרוך לקרב שנראה לו צודק, חיבר פמפלט על כישלון בית החרושת הנדון. אגב, הוא כתב אותו רוסית, וי״ח ברנר תרגמו לעברית. בביתנו נתגלגלו שיחות על הפמפלט, שגרם צער לידיד הבית, שטיין. שמה של החוברת היה ״הפנמה הארץ-ישראלית״, ועם כל ההגזמה שבהקבלה, היה בכוחה לדכא את החוג המצומצם של האינטליגנציה היהודית של יפו בימים ההם. אבל לא רק על הפמפלט דובר בבתים האינטליגנטיים של אז. סופר גם, ותמיד ביראת כבוד, על משפחה ביל״ויית זו, שעלתה לירכתי הרי אפרים בדרך ירושלים-שכם, חכרה אדמה מערבי, כשבני המשפחה חיים כמגדלי בקר וזורעי חיטה, וכשהבן הבכור, כבן 12, רועה את העדרים ומחלל בחליל. שמו היה משה.

בוקר אחד הייתה תכונה רבה מסביב לבית שבפינת הרצל ויהודה הלוי. נאמר לנו, כי יעקב שרתוק חולה אנוש. אם זיכרוני אינו בוגד בי, סבל האיש מקצרת. הד״ר פוחובסקי היה סר אל החולה שלוש פעמים ביום ויותר, ובלילות לא משה ממיטתו האחות הרחמנייה. הובאו בלונים של חמצן וכל תל-אביב ידעה כי הולך יעקב שרתוק למות.

הוא עצם את עיניו באחד הבקרים, ואני מציין על סמך ההרגשה יותר משעל סמך העובדה: היה זה בשבת, ומכיוון שאין קוברים בשבת, נערכה הלוויה במוצאיה. הלילה היה חשוך, ומרחוב הרצל אל בית העלמין שברחוב טרומפלדור - הרחוב לא היה - הייתה הדרך ארוכה. כבישים לא היו, רחובות לא היו, היו רק גבעות חול ומראה תהלוכת המוות הזאת, שנעה לאור לפידים, תקוע בי עד היום. גם אנו, הנערים, הלכנו ללוות את אביהם של משה ורבקה, עדה ויהודה וגאולה בת הזקונים, למנוחתו האחרונה. ההליכה לאור כוכבים ולפידים, ללא ירח, בחול, מסתבר שהיה בה, בהליכה מקברית זו, משהו פתטי. לי הייתה זו ההיכרות הראשונה עם קצו של אדם, היכרות שנתקיימה עם קבורתו. בפעם הראשונה הייתי עד למעשה החטוף של המסורת, המזדרזת להחזיר לעפר את שבא מן העפר.

כשמת משה, ידעתי כי לא יצווה לטמון את עצמותיו לא בקריית שאול ולא בנחלת יצחק, לא בבית העלמין הרגוע של כנרת ולא במקום קבורתם של ארדיכלי המדינה אשר בצלע הר הרצל. הוא היה, אחרי ככלות הכל ובטרם כל, בן אביו, אותו המשך ביולוגי ורוחני שממנו קורצות אומות את המשפחות ומשפחות מקימות את האומות. וכשקראתי על טקס הלוויה של משה שרת בשנת [1],1965 קמה לנגד עיני הלווייתו של יעקב שרתוק בשנת 1913.

*

משה שרת היה בעל ערכים רבים, אבל דומני כי יותר מכל היה מורה, ״מורה גדול״, כפי שכינהו השגריר ולטר איתן בהספדו המקיף, הממצה, הנרגש והנבון. את סגולתו כמורה חוויתי מבשרי, כשסרתי ב-1927 למערכת ״דבר״ ברחוב יבנה, לאחר שובי מפריס (שם הייתי סופר העיתון). את הפיליטונים שלי הייתי מגיש לעורך הראשי, לברל כצנלסון, אבל יום אחד קבעתי שאני מסוגל לכתוב גם סקירות פוליטיות. בימים ההם הייתה הפוליטיקה שלנו מצומצמת למדי: השכנות מצרים וסוריה, וברקע צרפת. קריאת ״אֶג׳יפּשן גזט״ ו״בּוּרס אֶז'יפסיין״, כך האמנתי, דיה לחבר מאמר פוליטי. וזאת עשיתי. לשרתוק נמסר המאמר.

משה לא החזיר לי את כתב היד בז'סטה לקונית. הוא הציע לי לטייל ברחוב יבנה. ורק כשיצאנו למרחב והיינו לבדנו, החזיר לי את כתב היד ואמר לי: ״הנח ידך מן המלאכה הזאת. אקלימך הוא ההתרשמות הישירה, האישית. פוליטיקה באנליזה זה לא עניינך. כאן אתה דש בנודעות, בדברים שנאמרו ושנכתבו לא פעם... אסור לך לכתוב בדיו זו. אתה מיטיב לכתוב על מה שאתה רואה בעיניך ומרגיש״. זה היה הלקח היעיל ביותר ששמעתי באסכולה העיתונאית.

במערכת ״דבר״ היה ממונה על מדור ענייני חוץ: טלגרמות, סקירות, מאמרים, כל מה שקרוי היום ״פרשנות״. דובר אנגלית וכותב אותה ברהיטות. הוא היה שר החוץ - כבר אז - של העיתון.

משה שרת היה מופיע במערכת בשעות הערב, בין חמש לשש, לעתים אף מאוחר יותר, ויורד מייד אל הדפוס שהיה ממול למערכת, בבניין שדמה יותר לצריף מאשר לבית. וכשהייתי נתקל בו בשעות אלה בשטח ההפקר שבין המערכת לדפוס, וידיו עמוסות פיסות נייר, קטעי עיתונים, היה על פי רוב נעצר ומחליף עמי מילים. הוא היה מאוד אדיב. כבר היה בו, אז, אותו מנייריזם מיוחד, אותה אדיבות של אריסטוקרט העוברת בירושה, ששום דמוקרטיה שבעולם אינה יכולה לה...

מדוע היה מוכן תמיד להורות, לייעץ, להדריך? אני סבור כי צורך זה נבע אצלו מנטייתו העזה לשלמות. הוא אהב את העבודה הטובה, את ההשוואה המבריקה, תמיד שאף לשפר את מעשיהם ודיבוריהם של אנשים שאהב ללא תנאי וללא חישוב. כשכינס אותנו העיתונאים בבית סוקולוב [ב-10/2//1960] כדי להשמיע באוזנינו לא דברים על פוליטיקה גבוהה, אלא על הצורך לכתוב עברית יפה, נכונה, מדויקת, עברית שלא תבייש את העברית, הייתה זו תגובה נפשית ישירה לא רק של איסטניס-לשון אלוֹקוונטי, אלא גם איסטניס מחשבה ותחושה.

תלו בו אז אותו קולר שתולים כיום ביורשו כשר חוץ. מבריק מדי, מכופתר מדי, מליצי מדי. אני חושש לומר כי נפגם טעמם של הישראלים בגלל דרכם המשובשת להביע ולבטא. כה הרבו נואמינו לפטם אותנו בלשון מחוספסת ומגומגמת, בלתי מסורקת וכמעט פרועה, עד כי הכושר לנאום נאום צלול ושקוף נראה פגום. אבל הן זוהי תרבות הנאום!

באותה הרצאה בבית סוקולוב פרש שרת לנגד עינינו ואוזנינו ליקויי לשון מבישים, והזהיר אותנו מפני הידרדרותה של העברית. מישהו העיר אחר כך כי טוב שנאמרו הדברים, אבל למה היה המרצה כה נרגש? אפשר היה לתבל את הדברים בהומור ולהגישם ביתר קלילות! ייתכן כי הייתה בהערה זו אמת מסוימת, אבל שרת לא ידע להתלוצץ על דאבה שבלב.

*

אני תוהה אם לא היה שרת ביסודו סופר, בלשן, משורר, הוגה דעות ולאו דווקא מדינאי. יום אחד הגיעני ממנו מכתב על נייר עם סמל המדינה והכותרת ״שר החוץ״ (אבל בפינת הנייר מודגש ״פרטי״) והוא כותב לי:

״קראתי בהנאה נוגה את רשימתך על יצחק הלפרין שנכתבה בלב, אך תמהני שאין שמו ודיוקנו של האיש חרותים בזיכרוני כל עיקר. היש בידי מישהו תצלום? אם מאז, או מהשנים הללו?״

וכאן באה פסקה - ״הערונת״ בלשונו - המזהירה אותי שלא לכתוב לעולם ״אחד אחרי השני״, והוא טורח ומסביר לי מדוע.

לאחר זמן שוב אני מקבל מכתב, הפעם קרא רשימה שלי שתיארה כיצד נכנס מיכאל הלפרין (שום קשר עם הלפרין הקודם - א,ק,) לכלוב אריות והשמיע שם, באוזני כל באי הקרקס - והאריות - את המנון ״פועלי ציון״ ״די שבועה״, ורשמתי את מילות השיר. שרת שואל אותי במכתבו מניין לי הנוסח הזה של ״השבועה״ וחולק על כמה מביטויי התרגום. בתחתית הדף הוא מעיר, לערך כך: ״פרסמת לפני זמן רשימה בה אתה מותח ביקורת על כמה מפעולות השגרירויות שלנו, אבל אין דעתי פנויה עתה לטפל בזה״.

ובכן, אין שר החוץ פנוי, בסביבות 1950, לטפל בענייני משרדו, אבל הוא פנוי לשאול מיהו אותו תל-אביבי ותיק שהלך לעולמו ושגורלו נגע ללבו, והוא פנוי להתכתב על טהרת התרגום המילולי של המנון!

לאחר שנה, ואני סופר ״הארץ״ בפריס, שמעתי בוקר אחד כי יעבור מר שרת בבירה הצרפתית בדרכו מארצות-הברית. טלפנתי למלון ״רפאל״ או ל"רויאל מוֹנסוֹ" ושמעתי את קולו. אדיב וחביב כדרכו. המגע האישי המיוחד לו. הוא קורא לי בשמי, אף כי לא ויתרתי על ״אדוני השר״. אלא, כשהוא שומע כי אני מבקש לדובב אותו, להתקבל לראיון ולו גם לכמה דקות, כמעט יצא מכליו. לא, חלילה, שום עלבון, אבל אותה התרגזות מפורסמת שלו - בטרם תשכך מייד. ״אתם (הכוונה לעיתונאים) באמת חושבים שאני נוסע מארץ לארץ כדי להביא לכם חדשות! וכי באמת שעתי פנויה לחלק ראיונות?״

אולי עיתונאי רע אני. לא ידעתי לעמוד על שלי, להפציר, לשכנע. קיבלתי עלי את הדין. ויתרתי. ואז פתח הוא בשאלות על עבודתי. על החיים בפריס, על הסיפוק שיש לי - או שאין לי - בעבודתי. שאל אם מוצא אני הבנה ברחוב וַגְרַם [בשגרירות ישראל], אם עוזרים לי מוריס פישר ואמיל נג׳אר, ובסוף: ״מתי תחזור לארץ״ ו״נסה מחר להתקשר עמי. אולי בכל זאת אמצא בשבילך רבע שעה...״

תדיר אני מהרהר כי לוּ נולד שרת לאחר קום מדינת ישראל, לו חי ב-2060, או 2100, לו כבר הוסרו בימיו הפיגומים וסולקו הכלים והושלמו הבניינים, אולי היה משה שרת משורר ענוג ולוהט, מלחין מקורי, הוגה דעות מעמיק, מורם ורבם של רבבות תלמידי חכמים. או שהיה מאושר בחיי כרך מאוכלס באנשי השראה, או שאי שם, בכפר בין הרים - עין-סיניה במהדורה שנייה - היה מתייחד עם איתני הטבע וצוקי הבריאה.

שכן מעלותיו התרומיות והנפשיות היו כמעט מחדליו וחסרונותיו המקצועיים, כי תככים לא ידע, לא גרס, לא הבין. המקיאווליזם, מזונם של פוליטיקאים, היה מחוץ לאקלימו הנפשי. הוא היה יפה-רוח מלידה, תוכן עשיר בקניין עשוי חרסינה שקופה ויפה.

*

לאחר זמן סרתי אליו לביתו בירושלים. כאן, ברחוב בלפור, הייתה לו נכונות טובה יותר מזו שבמלון ״רפאל״ בפריס. אותה שבת אחרי הצהריים היו לו אורחים מאמריקה, והוא הציע לי להשתלב בהם. אבל אני לא הייתי בקו הבריאות וביקשתיו שלא להטיל עלי מעמסה חברתית. ובכן ביקש את סליחת אורחיו ויצא עמי אל חדר עבודתו והקשיב בנחת, בסבלנות, בלי שיפזול גם פעם אחת לעבר השעון.

הוא היה פחות רגוע, לאחר זמן בלשכתו במשרד החוץ, כשישבתי אצלו. הייתה זו התקופה המרירה, בה כבר היה ברור שימיו במשרד החוץ ספורים. גם במצב זה ידע להיות מכובד בלי להיות כמתכבד. לשמור על דיוקנו ולא להפסיד מחשיבותו. הוא לא ניסה להעמיד פנים. הוא אמר לי בצער מרוסן, אך לא בתוגה קובלת: ״משגיחים עלי... מחכים ללכתי...״ האחר שנכח באותו מעמד, גם הוא איש משרד החוץ, אם ירצה, ודאי יזכור. ושרת מנה את שלושת הגורמים ש״השגיחו״ עליו.

אחר כך חלפו השנים, על המדינה ירדה ״הפרשה״. רציתי להבין. שוחחתי עם אנשים רבים משני עברי המתרס. רק אל דוד בן-גוריון מזה ואל פנחס לבון מזה לא הלכתי. ויום אחד טלפנתי לבית שברחוב הירקון, שם ישב באותה תקופה משה שרת (דומני, ניהל את הבחירות מטעם מפא״י) וביקשתי פגישה. זו נקבעה לי. וכשבאתי אליו אמרתי לו לערך כך: ״אני בא אליך כאל מצפוני. אני מבטיחך בהן צדק שלא אפרסם חצי דבר מאשר תאמר לי. אני שרוי במבוכה. אמור לי: מה האמת שבפרשה הכאובה הזאת?

למרבית הצער, למרבה הפליאה: מצפוני, מצפוני שהיה אותה שעה שתול בגופו שלו - שתק. הוא לא השיב. הוא אמר כי בשעה זו הוא טרוד מאוד, כי יקרא לי, כי יסביר לי. אבל שום קול, שום הגה לא הגיע אלי.

הדבר הכאיב לי. עד היום הוא מכאיב. הן ידע שרת כי אני מוקירו, כי אני מכיר לו תודה, מדעת ושלא מדעת. בגימנסיה הפרידו בינינו ארבע כיתות ותשע שנים,[2] אבל כל העת לא הסתרתי ממנו את הערצתי. הוא ידע כי הוא יכול לסמוך עלי.

לא, קול מצפוני לא הגיע אליו. רק בסמוך למות אחי המנוח, יוסף, בוגר המחזור השני של ״הרצליה״, פגשני שרת והושיט לי ידו: ״מות יוסף פצעני״, אמר בלשונו הנמלצת. אחזתי בהזדמנות והזכרתי את ביקורי ברחוב הירקון. ״נכון״, אמר, ״לא שכחתי. אבל לא מחוסר ידידות לא קראתי לך. לא יכולתי. ועתה...״ אמר ולא יסף.

*

ידיד קרוב שלי נהג לומר כי אין מקריות בשמו של אדם. הורים קוראים לילד שם בכוחו של חוש שאינו ניתן להגדרה. זוהי אינטואיציה בסיסית, שיש לה השלכה מאצל תולדה והריון ועד אל אחרי גיבושה של האישיות המורכבת של נושא השם. ידידי היה טוען, כי אם טעו ההורים ונקרא הילד בשם שאינו מתמזג עם טבעו, אופיו, ראשית אישיותו - יקום ביום מן הימים וינער מעליו את שמו ויבחר בשם אחר.

למשה שרתוק לא היה צורך לנער מעליו את משה. אבל כשהועמד במבחן ההיסטורי של עמו ושוכנע כי העברים, שהיו לישראלים, חייבים לשאת שמות נקיים משמץ לעז - בחר לו שם עברי, שם המצדיק ומאמת לחלוטין את הדוקטרינה של רעי. כי ״שרת״ השם, היה לא רק שם, לא רק זהות. ״שרת״ - זו הייתה מהות. זה היה סמל. הוא נולד להלכה בחיתוליו הלשוניים והרגשיים של הפועל ״שרת״, שכן מטבע ברייתו שירת האיש. את עמו, את חבריו, את ידידיו, את האדם. זהו שירות שלא תמיד מיטיבים הישראלים לרדת לעומקו.

*

הוא היה עשיר מידות, גביר נפש, ועם אלה צנוע ועניו. הענווה הייתה לו יסוד וצמרת, שורש ופסגה, רצפה ותקרה. והוא נשם בעניוותו עד לקורטוב החמצן האחרון, שכמו לאביו - חמישים ושתיים שנה לפניו - העניקו, גם לו, החיים. פסקה אחרונה זו של חייו, דקה אחרונה זו בה ראה את התכלת - שמים ודגל - והבחין את התכלת הזאת שכה אהב, עוד הוכיחה כי כשם שידע לחיות כן ידע למות. הוא הרכין ראש וקיבל את גזר דינו של הגורל - הוא מת בענווה. יש מתים מיתת נשיקה. משה שרת מת מיתת מבט, מבט רגוע, מאלף, מבט מעודד ואולי מאושר.

מותר לומר, צריך לומר, גם עליו ״והאיש משה היה עניו מאוד״.

הערות