מכתב 111 - משה יקירי - 8.9.1946
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  מכתב 111 - משה יקירי - 8.9.1946
כותרת משנה  יום א', בוקר

 

                                                                                                                       יום א',  8.9.1946,  בוקר

משה יקירי,

 

אני ממהרת למלא את רצוני והבטחתי כאחד וממשיכה לשבת על יד השולחן ולספר לך את כל מה שהצטבר.

ביום ו' היה חום חזק ולבי נצבט ממש בחושבי כיצד אתה נאפה שם. חום לא חום, אך לשבת היה עלי להכין מצרכים וכך, בין קניות לבישול, עבר היום שלפני הצהריים. לפנות ערב, אחרי ביקורים אצל גרנובסקים וזלדה, ביקרתי אצל בטי ואגרונסקים. רציתי לשאול את גרשון על מאמרך. גרשון אמר, שמאמרך מצא מאוד חן בעיניו והוא יופיע בימים אלה. אגב, כאשר היה פה ניקרבוקר הזמין אותי גרשון לאכול איתם ואח"כ יצאה איזו אי-הבנה טיפשית והפסדתי פגישה עם עיתונאי זה. הבית היה מלא אורחים וכל מי שבירכתיו לשלום שאל עליך ועל הכל עניתי: מצוין, טוב מאוד, רק הישיבה מתחילה להיות כבר ארוכה מדי. ובלבי כעסתי על כל העולם. חזרתי הביתה אחר חצות כשאני שוחה כבר בעולמות שמעבר לעייפות.

אני ממשיכה את כתיבתי בערב. מכתבך מערב שבת ומוצאותיך לפני, אך אני רוצה לגמור קודם כל בפרשת תל-אביב.

הגענו לוועידה אחר 11. העלונו ישר על הבמה, לא לשולחן אלא לשורות האחוריות. כשאני מזדמנת לוועידה לשעות ספורות אוהבת אני לשבת דווקא באולם, כי אז אני חשה יותר את הדופק. באנו באמצע נאומו של הרצפלד.[1] הספקתי לשמוע את גורפינקל[2] (קריאה מהכתב מונוטונית ומשעממת), גרבובסקי,[3] שפרינצק (שהירבה לדבר על רעיון חדש של כיבוש לבבות, ז"א תעמולה ציונית בהקף רחב), שאול ושקולניק. לשאול הייתה הקשבה דרוכה. הוא אינו נואם, אך "נורא" אמיתי בהבעת רעיונותיו, ולו ראית איך כולם נתמתחו לקראת דבריו. במשך כמה רגעים חיכה יו"ר לוּלוּ[4] עד שהאולם נרגע. אני מניחה שתקבל דו"ח מלא ותדע מה אמר כל אחד.

רק מילה ביחס לשאול. אחת הנקודות שהוא עמד עליה - וחזר כדרכו כמה פעמים - זה היה לעורר אי-שקט ביחס למצבנו כיום, לפזר כל אשליה שעוד אפשר לרמות את עצמנו להיות בשקט בלי מלחמה בשלטון; אם נילחם, יש תקווה שננצח ונתקיים, ואם נתפשר נחנק בין כה וכה. ש' כולו חמס על קפלן. לפי דבריו, כל מה שמינימליסטי נהפך אצל אליעזר לאידיאל. ישנם - אמר שאול - עוד אנשים בינינו, שחושבים כי מוטב בזמנים האלה להסתלק מהארץ עד יעבור זעם, לשלוח את בניהם ללמוד וכו', בקיצור רצה להחדיר למוחות את הרגשת חומרת השעה. שקולניק היה נואם אתר והיכה את חבריו לשעבר[5] על ימין ועל שמאל.

שאול אמר שכתב לך. הקיבלת? אבקש כאן העתק מזאב.[6] משה, אל תצחק לי, אך אני מוכרחה לחזור על רעיוני, כי עצם מעצרך הממושך סימן לא טוב הוא וכו' גם מאופן תגובות אנשים ברחוב לזה. ההרגשה היא כי אם משה שרתוק איננו, אין לסוכנות אותו הערך ש"העם" רצה להשלות את עצמו כי ישנו. עם פגיעה כזאת בך פגעו בבבת-עין, פגעו בדבר מה יקר מאוד לתנועה לא רק באופן אישי, אלא ובעיקר באופן סמלי. כך רואה אני זאת. יהירות מצדי? הנה, בימים אלה פגשתי את קראוזה[7] והוא תלה בי עיניים כאלה שרציתי לבכות, וצריכה הייתי לנחם אותו שעוד הכל יסתדר. והלא השלטון יודע מי אתה ומה אתה לתנועה, ואם כוונתם לשבור אותנו לא יכלו למצוא פגיעה ישרה יותר.

מכתבך היקר מערב שבת לפני, כמו כן מכתבך לגולדה.[8] לבי לך בייסוריך שאתה מתייסר ובחרדתך שאתה חרד לבאות. הלוואי וב"ג יצא שלם מהדרך הקיצונית שהוא נקט. חסרים לו הבלמים והוא עלול להתחלק ולשבור את ראשו ולסחוב את כולנו למסדה.[9]

היום הייתה אצלי תחיה ובין השאר היא אמרה דבר שמתאים גם לב"ג. היא סיפרה, שאחיה אֶרי[10] בתנועה לאחדות העבודה(!)[11] והוא כה קיצוני ש"במקרה יוכל להרוג גם אותה". תחיה עצמה "פחות או יותר במפא"י".

אני מסיימת את המכתב בבוקר ה-9.9.

ובכן, שוב שביתת רעב אצלכם,[12] ושוב חבלות בארץ![13] הנשימה נעצרת למשמע הרדיו. אני אחכה לדעת איך עבר עליכם יום זה.

את מכתבך למפלגה קראתי, את הטופס הבלתי-מתוקן, בדרך לת"א בשבת והשארתי אותו לעדה. אקרא בו שנית כשיהודה יביא אותו חזרה היום.

כשישבתי בשבת על הבמה עברו על פני הרבה חברים ולכל אחד הייתה מילה טובה בשבילך. עבר גם זלמן[14] ואמר: זה עתה גמרנו לעבור על גילוי-הדעת של משה, תיקנו והוספנו, אך מה שמשה כתב כתב מצוין. שם פגשתי את גולדה והיא מייד אמרה, שיש לה מכתב ושכתבת לה כי אקרא בו. בינתיים קיבלתי את המכתב מזאב. טוב שכתבת לה את המכתב הזה - לדעתי מכתב היסטורי - והסברת לה את הלך מחשבותיך. נדמה לי שאתה, במעצר, רואה את העניינים בעין פקוחה יותר מאלה שעסקו בהם מקרוב.

אני מבינה לך בחרדתך לנ"ג. הנה מה זימנה השעה ההיסטורית לאיש קל זה! כמה נוצות יוכל להוסיף לעטרתו! נידמה לי, שהריצות האחרונות שלו בשעה זו[15] מיותרות ואינן לכבוד. משום מה, גולדי נוטלת לעצמה רשות להתנפל על גולדמן וכאילו אני צריכה להגן עליו; מגן גדול ממני הוא מצא בצבי שוורץ. על רקע גולדמן היה ויכוח, כמעט ריב, בין גולדי צבי ורחל.

על תוספת נציגות, משונה יֵראה בפניך, אך עדיין כבדים עלי החובות. עניין בר-מצווה סיבך אותנו במקצת. בעצמי חשבתי כבר שאצטרך לפנות ולהציע להקטין הנציגות, ובייחוד עכשיו כשנראה שמעצרך יארך. האבקש שיפחיתו ב-20 לא"י? רצוי היה לי שיעשו זאת מנובמבר ולא מאוקטובר. ואולי בכל זאת יהיה מיפנה ועד אז תשוחרר?

ספל, תרמוס, סוכר, עוגה - הכל תקבל. גם פרחים אוסיף לשלוח.

אני שולחת היום גם מכתב בדואר.

בנשיקות ולמרות הכל בתקוות טובות.

 

צ.

  

שלום לדוד.

הנכון שברני מכין משפט?[16]

הספקתי לראות את .P.P הבוקר.[17] הידד, משה! כן תוסיף!



[1] אברהם הרצפלד (1893 -1973) - מראשי תנועת העבודה. ו"המרכז החקלאי". תפס מקום מרכזי בייזום ובקידום העשייה ההתיישבותית ברחבי הארץ. ח"כ מפא"י מכנסת ראשונה עד שישית.

[2] ישראל גורי (גורפינקל) (1965-1881). מראשי מפא"י וההסתדרות. משוללי "הקו האקטיביסטי". לימים ח"כ. אבי המשורר חיים גורי.

[3] מאיר ארגוב (גרבובסקי) (1963-1905). חבר מרכז מפא"י ומועצת ההסתדרות, שירת בחי"ל והיה פעיל בארגון העקורים במחנות לעלייה. לימים ח"כ ויו"ר ועדת חו"ב של הכנסת.

[4] אליהו הכרמלי (לוּלוּ) (1952-1892), מראשי מפא"י בירושלים, פעיל בעדות המזרח. לימים ח"כ.

[5] חבריו לשעבר - אנשי "הפועל הצעיר" במפא"י, שרובם נמנו עם הזרם המתון.

[6] על מכתב ש' אביגור ר' מכתב 107, הע' 5. תשובת מ"ש לא אותרה.

[7] אליהו קראוזה (1962-1878). מנהל ביה"ס החקלאי מקווה ישראל.

[8] מ-4.9.1946.

[9] "איום מצדה" עמד באותם ימים לנגד עיני רבים. "ח' וייצמן הזהיר [אחרי 'השבת השחורה'] מפני

הצטרפות הקיצונים שב'הגנה' אל 'קבוצות הטרור', מגמה שעלולה להביא את היישוב ל'מצדה שנייה'" (הלר-שבש"ח, עמ' 32); סיימון מרקס, מראשי יהדות בריטניה, אמר ב-4.8.1946 בישיבת הנה"ס בפריס, שם נכח כנציגו האישי של ח' וייצמן: "הגישה האולטימטיבית של סנה לבריטניה היא גישה של בר-כוכבא חדש, שתוביל את הציונות לאבדון. יש לדחות הירואיזם הגורם איבוד עצמי לדעת" (שם, עמ' 36), גישה זו היא "ציונות של התאבדות" (אביזוהר, עמ' 113); "זליג ברודצקי אמר באותו מעמד: 'המשך המרי עשוי להביא להתפוררות הציונות ולסיומה כתנועה של משיחיות שקר', וכאן הסתייע בדוגמאות של מצדה והפרנקיזם" (הלר-שבש"ח, שם); ב"ג גרס: "איש לא יודע מה צפוי לנו בימים הקרובים, אם החמרת המצב וחידוד היחסים או מיפנה חיובי, וכל אחד משני אלה ייתכן כמעט במידה שווה, ועלינו להיות מוכנים לכל, לכל אפשרות. ולכן הצו השלישי: לא מסדה ולא וישי!" (איגרת לוועידה ה-6 של מפא"י, 23.8.1964, במערכה ה, עמ' 97); מ"ש התבטא ברוח זו באיגרתו לוועידה ה-6 של מפא"י (ר' נספח 9) ובמכתב לבנו יעקב ב-25.71946: "הקנאים שמרדו ברומא נחלו

אומנם תהילת עולמים, אך הבית חָרֵב. איני רוצה בחורבן שלישי גם אם ינחיל לנו תהילה" (המכתב מובא בעמ' 352).

[10] ארנן (סיני) עזריהו. חבר מטה הפלמ"ח וקצין ההסברה שלו.

[11] פלג שמאלי במפא"י (סיעה ב') שב-1944, על רקע רעיוני ואישי, הקים מפלגה - התנועה לאחדות העבודה - שדגלה באקטיביזם מדיני-ביטחוני (לרבות קנאות לא"י השלמה) ובמרקסיזם (לרבות אהדה למשטר הסובייטי), והתבססה על יישובי הקיבוץ המאוחד. מנהיגיה: יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יצחק בן-אהרון, אהרון ציזלינג, יגאל אלון. ב-1946 התאחדה עם מפלגת "פועלי ציון שמאל" העירונית. ב-1948 התאחדה עם מפ' "השומר הצעיר" להקמת מפ"ם. ב-1954 התפלגה ממפ"ם וב-1968 התאחדה עם מפא"י להקמת מפלגת העבודה.

[12] "אתמול סיים ד"ר פון וייזל את היום התשיעי לשביתת הרעב שלו. כל אסירי לטרון הכריזו שביתת רעב של 24 שעות לאות סולידריות איתו. שביתת הסולידריות נסתיימה" ("דבר", 10.9.1946).

[13] ב-8.9.1946 תקף אצ"ל מסילות רכבת בכמה מקומות בארץ. "יום ה-8.9.46 נועד ע"י אצ"ל לציין את קץ ההפוגה, ואיתו את קץ קיומה של 'תנועת המרי העברי'" (לב-עמי, עמ' 326).

[14] זלמן שזר (רובשוב).

[15] בין פריס ולונדון.

[16] נראה שדב יוסף שקל תביעת פיצויים מהממשלה על החרמת משרדו בי-ם.

[17] תרגום המאמר, "בריטניה בפלשתינה", מובא בנספח 11.

 

העתקת קישור