18/6/1956, 7/7/1956

יעקב צור

על ההתפטרות

שני קטעים מתוך: יעקב צור, יומן פריס - המערכה הדיפלומטית בצרפת

קטע ראשון: פריס, 18/6/1956, עמ' 268-267:

לפני יומיים הביא לי הדואר הדיפלומטי מכתב אישי מאת משה שרת, המודיע לי על התפטרותו מן הממשלה. מאוחר יותר נודע לי, כי ההתפטרות הוגשה לפי דרישתו של בן-גוריון, בטענה שבמצב הביטחון החמור שבו אנו נמצאים חייבת להיות אחידות בהנהגה המדינית. מרכז מפא״י אישר את ההתפטרות ואת מינויה של גולדה מאיר לשרת חוץ ב-35 קולות נגד 7, כש-74 מחברי המרכז נמנעים.

לאחר אותה ישיבה, בלילה, כתב שרת מכתב לארבעה משגריריו הוותיקים ביותר: לאבא אבן בוושינגטון, לאליהו אילת בלונדון, לאליאס ששון ברומא ולי בפריס. האיגרת, המשתרעת על שבעה עמודים, היא מסמך מכאיב ומזעזע, שמגולל פרשה של יחסים מתוחים בינו לבין ראש-הממשלה, של מאבק לעמדה עצמאית שלו כאדם וכשר חוץ, של סבל שנשא אותם חודשים רבים בשתיקה מתוך חוש האחריות המיוחד לו. ספק אם יבוא פעם מכתב זה לפרסום,[1] קראתי וחזרתי וקראתי בו, ודומה היה לי שאני חי את ייסוריו ולבטיו של מחברו.

הקרע הזה היה צפוי מכבר - אולי מאותה שעה בה פרש שרת מראשות הממשלה והעבירה לבן-גוריון, ואף על פי שכולנו מוכנים היינו לכך, הייתה המהלומה קשה, קשה מאוד. אצל אומות העולם נהוג ששרי החוץ מתחלפים, ששרים פורשים לפי דרישת ראש הממשלה. אך לא ככל השרים משה שרת. הוא עמד בראש המדיניות שלנו למעשה כעשרים ושלוש שנים, מאז נפל שדוד קודמו, חיים ארלוזורוב. הוא ניהל את המאבק לצבא עברי בימי המלחמה, עמד בראש המערכה למדינה בלייק-סכסס. הוא יצר את משרד החוץ וטבע עליו גושפנקה שלו. ״מלאכי השרת״ - קראו לשגריריו בימים הראשונים.

מוצאי ממשפחה של מתנגדים, ואין בי מנהג של חסידות. אבל כל ימי ראיתי במשה ״רבי״. הרבה ממה שלמדתי מאז ימי צעירותי ממנו בא לי. לא תמיד הסכמתי לדעותיו, ובשנים האחרונות אף חלקתי עליו בכמה מבעיות יסוד של מדיניותנו. אך כשקראתי את המכתב הגורלי הזה נתקפתי רגש של יתמות.

במכתבו הוא מבקש מאיתנו להישאר על משמרתנו. אכן אין בזה ספק - אנו מייצגים דור ראשון של שירות החוץ הישראלי וחובה עלינו לתת דוגמה של המשכיות בשירות המדינה. עוד יתחלפו ממשלות ושרי חוץ ואנה אנו באים אם יזדעזע המבנה שלנו עם הליכתו של שר, יהיה אהוב עלינו כאשר יהיה?

שלחתי לו מכתב נרגש בתשובה לאיגרתו. שעות ארוכות ישבנו עם דוד הכהן ואייב הרמן, שנמצאו בפריס דרך מעבר, ושוחחנו על תוצאותיה של אותה התפתחות אומללה. אני מתאר לעצמי באיזו רוח קשה קיבלה גולדה את מינויה, אך כפי שאני מכיר אותה לא יכלה, בסופו של דבר, לעמוד בפני הפצרותיו של בן-גוריון ונכנעה למשמעת שהוטלה עליה.

קטע שני: ירושלים, 7/7/1956, עמ' 272-271:

בבואי לירושלים נפגשתי מייד לשיחה עם גולדה. היא הוסיפה פרטים על כל מה שידעתי[2] בדבר ההסכם [להרכשת נשק צרפתי לישראל], שהגיעו אליו משרד הביטחון שלנו ומשרד ההגנה הצרפתי,[3] על האמצעים החמורים שאחזנו בהם כדי שהכנת הנשק ומשלוחו יישמרו בסוד כמוס.

מייד סודרה פגישה ביני לבין בן-גוריון. מצאתי בחדרו וסביבו קציני צבא ואנשי משרד הביטחון לרוב. כשהבחין בהיסוסי אמר לי: ״אתה יכול לדבר. כל הנמצאים כאן הם בסוד העניינים״.

אחר כך, כשנשארנו לבדנו, אמר לי:

״הצרפתים שעמהם ניהלנו את המשא-ומתן הציגו תנאי, שלא תדע השגרירות שלנו דבר מחשש שמא יגיע הדבר לפקידות משרד החוץ שלהם, לכן היססנו מלהודיע לך״.

בצהריים סעדתי על שולחנו של משה שרת. מצאתיו מדוכא מאוד, אך כדרכו השתדל להסתיר את מרירותו. הרגשתי שמוקדם מדי לשאול אותו על מה שהתרחש - לעיני עמד מכתבו-וידויו והתיאור הקודר של האווירה בממשלה.

קשור הייתי בהבטחתי לבלי לגלות לאיש את הידוע לי על ההסדר עם צרפת. ידי היו כבולות ולא יכולתי לספר לו - שהיה שר החוץ שלי עד לפני חודש ימים - כי המערכה הכבדה לחימוש ישראל שניהלנו יחד במשך חודשים רבים, הגיעה לשלב מכריע כזה.

הערות