איש אזמל ההיגיון, אהוביה מלכין - דצמבר 1965
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  איש אזמל ההיגיון, אהוביה מלכין - דצמבר 1965


דצמבר 1965

אהוביה מלכין

 

איש אזמל ההיגיון

 

 

מתוך: מבוא למשה שרת, יומן מדיני א'; ״מולד״ כ״ג, דצמבר 1965, עמ' 210-208

 

כתנועה ותיקה, שיש לה כבר היסטוריה ואף עשתה היסטוריה, מורגלים אנו בפגישה עם המוות. אך מותו של משה שרת הרעיד נימת צער יחידה במינה. זאת הפעם מבכה התנועה לא אחד מאבותיה אלא את בנה בכורה, את בנה בחירה.

כבר בשנות עבודתו הראשונות במחלקה המדינית החלו להתבלט קווי אופיו המיוחדים: אותן סגולות נדירות שהכשירוהו להיות האחראי לעבודה המדינית היומיומית בירושלים, ואחר-כך - בבוא שעת התקומה - נושא דברה של ישראל אל עמי העולם ומעצב מדיניות החוץ שלה.

ההערכה לאדם היא תולדת שיקול הדעת, ההערצה היא תולדת ההתפעמות מגודל מעשיו, לאהבה אין די באלה. האהבה זקוקה בשגיונה לחֵן. הערכנו והערצנו את משה שרת בגלל סגולותיו, מפעלותיו, הישגיו וניצחונותיו. לא אמנה אותם אחד לאחד - הלא הם כתובים על ספר דברי הימים של ישראל העצמאית. אך אוסיף, כי הערכנו אותו גם כשטעה, משום שידענו מה הדריך את שיקוליו. אבל נוסף על ההערכה וההערצה, אהבנו אותו, משום שהיה כולו חן. חן אישי של אצילות נפש מלגו ונוי של קלסתר מלבר, וחן נעוריה של התנועה, שדבק בו בבוקרה ולא פג ממנו בחליפות העתים, עם בגרותה ובגרותו, גם משהגיע לעמדות עליונות של שלטון, ואף לאחר שנתרחק מהן. חן שנעשה כה יקר המציאות בתוכנו.

הוא לא היה איש קצוות, אך הוא לא היה גם איש האמצע והפשרה - לא עם עצמו ולא עם זולתו. נצטרפו בו תכונות ונטיות מקטבים שונים. ורק בכור מצרף של מצפון אינטלקטואלי ער כשלו, אפשר היה שייעשו מזיגה אחת - נתך מוצק וגמיש של אישיות אינטגרלית והרמונית. כביכול היו בו דבר והיפוכו. ולא זו בלבד שלא סתרו זה את זה, אלא פרנסו והשלימו אלה את אלה, ואף הולידו סגולות נוספות ויכולת עודפת.

צאו וראו: משה היה רציונליסט מובהק. ההיגיון הצרוף שימש קו ומשקולת לכל צעדיו. כל דבר העמיד במבחן ההיגיון, ניתח באזמל ההיגיון. כל מעשיו ומחדליו, שיקוליו, הכרעותיו וניסוחיו טבועים בחותם התבונה. ועם זאת היה איש הרגש ונשמתו נשמת משורר אשר צער ואושר, יופי וכיעור מתנגנים בה. מכאן נטייתו - הצדדית כביכול - לשירה, לספרות, למוסיקה. מכאן האוזן הקשבת למצוקותיו של היחיד, הלב הנתון למדוויה של החברה. אלו אופקיו שחרגו תמיד מכל מסגרת של תורה מנוסחת. זה שדה התעניינותו, שהיה רחב תמיד מתפקידו המוגדר. זה מעבה קרקע היניקה שלו, ששכבותיו הזינו לא רק את איש המפלגה שבו, אלא גם את איש התנועה.

משה היה ריאליסט מובהק. מעולם לא התיר לעצמו לשגות באשליות. הוא ידע שהמציאות היא הסדן לכל עשייה. הוא הבין כי מי שרוצה לא רק לחלום אלא אף לפעול בממש, חייב להכיר את המציאות ולהתאים את יעדיו, שיטותיו וכליו להגבלותיה. ועם זאת היה אוטופיסט במובנו העמוק והנעלה של המושג. החזון היה מניע עיקרי בחייו ובפעולתו. מותר האדם היה בעיניו הכושר לטוות חזון, להציב מטרות ולהעפיל אליהן. כמובן, בתנאי שלא יינתקו מזירת המערכה הממשית, שלא יהיו ערטילאיים ועקרים, אלא ישמשו כלים למאבק במציאות ומתוכה על שינויה. מכאן אורך רוחו, גמישותו וכוחו במערכה הארוכה. מכאן כוחות הנפש להתגברות האמונה על הספק.

משה היה מדינאי מובהק. הוא ידע שאין חברה קיימת ללא מדינה ושלטון, וכי אין שלטון שאינו נשען ביסודו של דבר על כוח. ואם כי היה בעל מצפון מוסרי רגיש לא סלד משימוש בכוח ולא הסתייג משלטון. כי לגביו לא היו אלה שני קטבים מנוגדים, ואף לא שתי מהויות שונות המרסנות ומאזנות - במקרה הטוב - זו את זו. לגביו היו אלו מהויות הנולדות זו מזו: הצורך המוסרי הוא המוליד את השלטון בתתו בידיו את הסמכות לשימוש בכוח. ורק אותו - את הצורך המוסרי - רשאי הכוח לשרת. הוא הדין בכל חברה צודקת, ועל אחת כמה וכמה בעם היהודי, שטיפוח עוצמתו הפיסית והשימוש הנאות בה, כלפי חוץ וכלפי פנים, הריהם תיקון לעוול משווע ומעשה צדק היסטורי, ובלעדיהם אין קיום לריבונות יהודית, ואולי אף אין קיום יהודי בכלל. משה שרת לא הסתייג משלטון משום שלא ברח מן האחריות המוסרית. זה מקור מסירותו בטיפוח גרעין כוחנו העצמאי - ה״הגנה״ על כל חטיבותיה. זה מקור הלהט להקמת ה״בריגדה״ וקביעת זכותנו ללחום בהיטלר כיהודים בעובדה. זה מקור התוקף המוסרי להיאבק ב״פרישה״[1] עד חיסולה, זה מקור העוצמה הרוחנית להיות לפה לישראל ולצה״ל על הבמה הבינלאומית. זהו בעצם גם מקור עמדתו המורכבת בבעיית יחסי ישראל-ערב; התוקף המוסרי בהצהרת זכותנו לעצמאות בארץ הזאת, ולו גם על חשבון אחרים. האומץ להכרעה נחרצת בעניין זה, ומאידך גיסא יחס החיבה ללשון הערבית, הוקרת התרבות הערבית, הכבוד ללאומיות הערבית, הבנת הטרגדיה הערבית והתביעה מעצמנו ליחס אנושי ומוסרי כלפי בני המיעוט הערבי במדינת ישראל.

הוא היה איש השורשים, הרציפות ומורשת התנועה, מעולם לא חפז עליו יצרו להינתק, להתפרק, לבזבז את נכסי התנועה. מעצם מעמדו שימש ביטוי להישגיה וניצחונותיה של התנועה. יתר על כן, הוא היה אחד המבטאים המובהקים לצדקת מפלגת פועלי ארץ-ישראל בדרכה ההיסטורית במעמד ובעם. והוא גם העריך את הנכסים - את היש הרוחני והחומרי - שהושגו, ואף חרד להם. ועם זאת לא חשש אף פעם מבחינה מחודשת של ערכים ונכסים, ולא נרתע מהסיק מסקנות, ולוּ תהיינה מרחיקות לכת. כמובן, רק במקרה שהדבר נראה נחוץ בעיניו. הוא לא גרס קפיאה על השמרים, והיה נכון תמיד לחיפושים נוספים ולגילוים חדשים. כי ידע שהכל זורם, לא רק הזמן; שהמציאות משתנה, אתגרים מתחדשים בלי הרף, ופתרונן של בעיות יוצר בעיות חדשות ואין בכוחן של מוסכמות להושיע. ובחפשו פתרון בין הישן והחדש לא נחפז אל הפשרה הקלה, אל האמצע הגיאומטרי, אלא חתר אל שביל הזהב הנחוץ לגופם של עניינים, אף כי הדרך המוליכה אליו אינה תמיד מן הפשוטות והקלות.

הוא נתברך בזיקה כפולה ומשולשת: לדור הצעיר בן הארץ, לדור הוותיקים, וליהודים בתפוצות הגולה. אם תרצו, ראש וראשון היה מבני הארץ שנענו לקריאת התנועה. אם תרצו, חבר בין חברים עם ותיקים, מניחי יסודות ומציבי הנדבכים. ועם זאת - אבן שואבת ליהודי התפוצות במזרח ובמערב, בגלויות המצוקה ובגלויות הרווחה, בעצם אישיותו גילם את השאיפה והחתירה לאחדות העם, ואת תחושת אחריותה של תנועתנו לקיומו ההיסטורי של העם היהודי.

גם מבחינת מקורות תרבותו נתברך בזיקה כפולה ומכופלת: אף כי היה בן הארץ, העמיקו שורשיו במעבה שכבותיה של תרבות ישראל (לצערנו אין זו קביעה פרדוקסלית). לא הסתפק בזו ופתח לבו לתרבות אירופה. ונוסף על כך חידד חושיו להאזין לרחשי לבן של חברות אסייניות מתעוררות.

ויש להוסיף על הסגולות שציינתי את זיקתו המיוחדת והמבורכת לתוכן וצורה. לגבי משה שרת לא היו אלה דברים נפרדים: תוך ומהות מכאן - קליפה ומקרה חולף מכאן. תוכן ללא צורה היה בעיניו תוהו ובוהו, וצורה ללא תוכן – בלימה. רק מיזוגם מקנה לשניהם את מלוא משמעותם. מכאן הקול הפנימי המצווה על משה ריסון - ריסון הרגש, ריסון היצר, ריסון הרצון. מכאן ההקפדה על צורה לא פחות מאשר על תוכן. מכאן הדאגה לצורת המחשבה וניקיונה, לבהירות הניסוח ודיוקו, לטוהר הלשון, לטיב הסגנון, להופעה החיצונית, לאורחות נימוס, לטעם טוב, למערכת הסמלים התנועתית והלאומית, לסגנון היחסים, ומה שחשוב מכל - למידות, למידות שבין אדם לחברו, שאי אפשר לחברה מתוקנת בלעדיהן. מכאן גם סגולת האמן היוצר שבו.

המבקש את מפעלו הרוחני מנוסח כתורה מגובשת, לא ימצא כזאת. מפעלו בא לכלל ביטוי בכל מעשיו ועמדותיו, בכל אשר הגה ולימד. אמת, לא לבדו עיצב את המסכת הרוחנית הזאת ולא הוא היה ראשון יוצריה. הרי זה מפעלה הרוחני של חבורה שלמה, ובמרכזה ברל כצנלסון, אולם לגבי משה שרת לא הייתה זו תורה חיצונית, שנקנתה לו, אלא השקפת עולם שתאמה לו מטבע ברייתו. והוא אף היה הטוב שבמבטאיה ומגשימיה.

שפר חלקם של מניחי היסודות, אנשי העלייה השנייה, שלא מעטים מהם זכו לראות את חזונם בהתגשם עצמאות ישראל. אבל, כמאמר המשוררת [רחל]: ״איש וּנבו לו על ארץ רבה״. גם משה שרת, שזכה להביא לנו את שטר חירותנו, כתוב וחתום בסמכות הבינלאומית, גם הוא שזכה לבצר את ריבונות ישראל ולבסס את מעמדה בעולם, גם הוא שזכה להנהיג את ישראל ולעמוד בראש ממשלתה - לא ניצל מגורל נבו.

בשנת חייו האחרונה החל להטרידו הספק, שמא אין אנו מוכשרים לקיים את עצמאותנו. לא סכנות תוקפנות מבחוץ הדריכו את מנוחתו. הוא ידע מן הניסיון כי מדינת ישראל מוכשרת להשיב מלחמה שערה ולשלם לתוקפן כגמולו. בעיית חוסננו החברתי הפנימי היא שהטרידה אותו. למראה תובענותם של קבוצות ויחידים, למראה שילוח הרסן הכלכלי, השביתות, ההשבתות והמריבות, הוא נזעק ממיטת חוליו ובא לאחד מכינוסיו של מרכז המפלגה - לדיון כלכלי דווקא - והטיח בפנינו את השאלה הגורלית: האומנם צדקו אלה שטענו, כי ליהודים חסר החוש הממלכתי, חסר הריסון העצמי הוולונטרי? האומנם יתברר בסופו של דבר, כי אין אנו מוכשרים לקיים בכוחות עצמנו ובעבודת עצמנו חברה מתוקנת ומדינה יציבה?

משה שרת נסתלק מבלי שזכה לתשובה משכנעת ונחרצת - לתשובת המציאות המעידה על עצמה.

מי ייתן ונלמד ממנו איך לחיות, איך לחלום, איך להילחם, איך לשרת.

 

הערות

[1] הקרע ב״הגנה״ שהביא לידי הקמת הארגון הצבאי הלאומי (אצ״ל) ב-1937.

 

העתקת קישור