1975

גולדה מאיר

חילוקי דעות חריפים

קטעים מתוך: גולדה מאיר, חיי, עמ' 213-206

בינואר 1954 עקר בן-גוריון לשדה בוקר ושם נשאר עד 1955. משה שרת, שהוסיף להחזיק בתיק החוץ, נעשה ראש ממשלתה של ישראל. כראש ממשלה היה שרת איש נבון וזהיר כמו קודם. אולם עלי להודות שאף כי מנהיגות מפא״י רחשה לו כבוד וחיבה במידה עצומה - רובנו חיבבנו את שרת יותר מאשר את בן-גוריון - הרי כל פעם שהיה צריך לפתור בעיה קשה עדיין היו אנשים פונים אל בן-גוריון ליטול עצה - ובכללם שרת עצמו. היה זרם מתמיד של ביקורים ומכתבים לשדה בוקר - שבן-לילה נעשתה אחד המקומות המפורסמים ביותר בישראל - ואף על פי שבן-גוריון אהב לחשוב על עצמו כפילוסוף-רועה פשוט, הרועה את צאן הקיבוץ חצי יום ומבלה את המחצית השנייה בקריאה וכתיבה, בכל זאת נשאר קרוב מאוד למתרחש גם אם לא תפס בפועל ממש בהגה של ספינת הממלכה. לדעתי, היה הדבר בלתי נמנע במסיבות הנתונות, אבל שורש הרע היה בכך שבין בן-גוריון ושרת לא היו יחסים טובים באמת מעולם, למרות כל שנות עבודתם המשותפת. הם היו שונים יותר מדי זה מזה ביסודות אישיותם, אף על פי ששניהם היו סוציאליסטים חמים וציונים חמים.

בן-גוריון היה אקטיביסט, אדם שהאמין בעשייה יותר מאשר בהסברה, והיה משוכנע כי החשוב באמת בסופו של חשבון - ומה שתמיד יהיה החשוב באמת - הוא מה הישראלים עושים ואיך הם עושים זאת; לא מה שיחשוב או יאמר עליהם העולם שמחוץ לישראל. כמעט בכל סוגיה שעלתה על הפרק בימים הללו הייתה השאלה הראשונה שהציג לעצמו - ולנו -"האם זה טוב למדינה?" וכוונתו הייתה: ״לטווח ארוך, האם זה טוב למדינה?״ בסופו של דבר, תשפוט ההיסטוריה את ישראל על פי מעשיה, לא על פי הצהרותיה או על פי הדיפלומטיה שלה, ובוודאי לא על פי מספר מאמרי המערכת החיוביים שיופיעו בעיתונות הבינלאומית.

אם נמצא חן או לא - ואפילו אם יסכימו איתנו או לא - לא זה היה סוג הדברים שעניין את בן-גוריון. הוא חשב במושגים של ריבונות, ביטחון, התבססות והתקדמות אמיתית, ולדעת הקהל העולמית, ואפילו לדעת הקהל כשלעצמה, לא היה ערך רב בעיניו לעומת הדברים האלה.

שרת, מצד שני, היה חרד במידה עצומה לדרך תגובתם של קובעי המדיניות במקומות אחרים על מעשיה של ישראל ולמה שעשוי להעניק למדינה העברית דימוי ״נאה״ בעיני שרי חוץ אחרים או בעיני האומות המאוחדות. הדימוי של ישראל וגזר הדין של בני זמנו - ולא של ההיסטוריה או של היסטוריונים לעתיד-לבוא - אלה היו קני-המידה שהוא נטה להשתמש בהם לעתים קרובות ביותר. ואני סבורה כי יותר מכל רצה שיראו בישראל ארץ אירופית תרבותית, מתקדמת, מתונה, ששום ישראלי - ופחות מכל הוא עצמו - לא יצטרך להתבייש בה.

שנים רבות, לטוב המזל, בעצם עד שנות ה-50, שיתפו השניים פעולה ביניהם יפה מאוד. שרת היה דיפלומט ואיש משא-ומתן מלידה, בן-גוריון היה מנהיג ולוחם לאומי מלידה. והתנועה הציונית בכלל, כמו גם תנועת העבודה בפרט, הפיקו ברכה עצומה משילוב כישרונותיהם ואפילו, הייתי אומרת, מן השוני הגדול במזגיהם ובעמדותיהם. הם לא דמו זה לזה והם לא היו ידידים, בעצם, אבל הם השלימו זה את זה ומובן שהיו שותפים באותן מטרות יסוד. אבל אחרי שקמה המדינה התגברה אי-ההתאמה הבסיסית שביניהם - או שאולי פשוט נעשתה גלויה יותר לעין ובעלת משמעות יותר. מכל מקום, כשחזר בן-גוריון משדה בוקר ב-1955, הגיעו המתח וחילוקי הדעות לידי כך שנעשו בלתי נסבלים.

תחום אחד עיקרי של התנגשויות ביניהם היה אז השאלה של פעולות תגמול ישראליות על מעשי טרור. שרת היה משוכנע לא פחות מבן-גוריון, שהחדירות הבלתי פוסקות מעבר לגבולותינו מצד כנופיות של מסתננים ערבים חייבות להסתיים, אבל היו ביניהם חילוקי דעות חריפים באשר לשיטה שצריך לנקוט. שרת לא פסל פעולות תגמול, אבל הוא האמין בתוקף יותר מרובנו, שהדרך היעילה ביותר לטפל במצב הזה החמור מאוד הייתה להוסיף וללחוץ עד כמה שאפשר על המעצמות, כדי שהן מצדן תלחצנה עד כמה שאפשר על המדינות הערביות שתפסקנה את מתן הסיוע והעידוד למסתננים. הוא היה בטוח, שמחאות מנוסחות יפה לאומות המאוחדות, איגרות דיפלומטיות מלומדות וקולעות והצגה ברורה וחוזרת של עצומותינו לפני העולם סופן להצליח, ואילו פעולות תגמול ישראליות בכוח הנשק תוכלנה רק לחולל סערת ביקורת ולהכביד עוד יותר על מעמדנו הבינלאומי, שממילא היה דחוק. הוא צדק ב-100 אחוז בנוגע לביקורת. לא הייתה סתם סערה, הייתה סופה. כל פעם שהגיב צבא ההגנה לישראל בפעולת תגמול נגד המסתננים - ולפעמים בהכרח נפצעו או נהרגו ערבים חפים מפשע יחד עם האשמים - גונתה ישראל במהירות ובחומרה רבה בשל ״מעשי זוועה״.

אבל בן-גוריון עדיין סבר, שהוא נושא בעיקר האחריות לא כלפי המדינאים של המערב או כלפי בית המשפט של העולם, אלא כלפי האזרחים הפשוטים שחיו ביישובים הישראליים הנתונים להתקפה ערבית מתמדת. הוא סבר שחובת ממשלתה של כל מדינה היא בראש וראשונה להגן על עצמה ועל אזרחיה - כל כמה שתהיה ביקורת שלילית בחוץ-לארץ על הגנה זו. ועוד שיקול אחד היה חשוב מאוד בעיני בן-גוריון: צריך היה ללמד את אזרחי ישראל - ערב-רב זה של אנשים, לשונות ותרבויות - שהממשלה, והיא בלבד, היא האחראית לביטחונם.

ברור שקל היה הרבה יותר להרשות את הקמתן של מספר קבוצות אזרחים למלחמה בטרור, להתעלם רשמית ממעשי תגמול ונקם פרטיים, ואחר-כך להתנער בקולי-קולות מכל אחריות ל״תקריות״ שהתפתחו כתוצאה מכך. אבל לא זו הייתה דרכנו. היד המושטת לשלום לערבים תישאר מושטת, אבל באותו זמן זכאים ילדיהם של חקלאים ישראלים ביישובי ספר לישון לבטח במיטותיהם בלילה. ואם הדרך היחידה להשיג זאת היא להלום בלי רחם במחנות הכנופיות הערביות, צריך יהיה לעשות זאת.

עד ל-1955 כבר בוצעו עשרות פשיטות עונשין ישראליות כאלו, כולן בתגובה על מס הדמים המכביד והולך שגבו מאיתנו, על מיקוש דרכינו ועל ההתקפות מן המארב על תחבורה שלנו. הפעולות הללו לא שמו קץ לטרור, אבל הן קבעו מחיר גבוה מאוד לחיי המתיישבים שלנו, והן לימדו את הישראלים שהם יכולים לסמוך על הצבא שלהם. לפחות לגבי המחצית החדשה של האוכלוסייה הדגישו, לאמתו של דבר, את ההבדל האמיתי בין חיים בחסד בארץ מסוימת לבין חיים בארץ ששייכת לך. אבל, לדאבון הלב, הם גם סייעו להרחיב את הקרע בין בן-גוריון לשרת, שהוסיף לשלול כמה מפעולות התגמול.

כעבור זמן-מה הפסיק בן-גוריון לקרוא לשרת בשמו הפרטי והתחיל לדבר אליו כאילו היה אדם זר. שרת נפגע עד מעמקי נפשו מקרירותו של בן-גוריון, אך לא אמר על כך שום דבר בפומבי אף על פי שבלילה היה יושב בביתו וממלא את דפי יומנו בניתוחים נזעמים של אופיו של בן-גוריון והייסורים שגרם לו.

ב-1956 אירע שמפא״י חיפשה לה מזכיר כללי חדש. בן-גוריון החליט שזה יהיה תפקיד אידיאלי בשבילי ושאל אותי מה דעתי על כך, והוא הציע שניפגש עם עוד כמה מחברינו בביתו בירושלים לשוחח על הרעיון. לא כולם היו נלהבים במידה שווה, אבל אף על פי שפירוש הדבר היה שאצטרך לעזוב את הממשלה ואת משרד העבודה, הייתי מוכנה להשאיר את ההכרעה למפלגה ובעניין רב הקשבתי לדיון שהתפתח. ודאי שלא רציתי למסור את המשרד שלי לידי אדם אחר, אבל מצד שני חששתי ביותר לעתידה של מפא״י (שהפסידה קולות בבחירות של יולי 1955). חשבתי שצריך - וגדולה מזו: אפשר - להרחיב במידה ניכרת את מספר חבריה של המפלגה ושאפשר יהיה להתגבר על האיום למפא״י הן מן השמאל הקיצוני והן מן הימין הקיצוני, אם רק ייעשה מאמץ מוגבר מצד הנהגתה של מפא״י (שבאורח מובן למדי, אני מניחה, הייתה נוטה לסמוך על בן-גוריון שיעשה בשבילה הרבה מעבודתה). לפתע פתאום שמעתי את שרת אומר כמו בהלצה: ״טוב, אולי אני צריך להיעשות מזכיר המפלגה״. כולם צחקו - חוץ מבן-גוריון שקפץ על הבדיחה הקטנה של שרת. אינני חושבת שהוא היה מוצא פעם את לבו לבקש את שרת שיעזוב את הממשלה, אבל כאן צצה ההזדמנות באופן בלתי צפוי - ובן-גוריון ודאי שמעולם לא היה אדם שיעלים עין מהזדמנויות.

״נהדר״, אמר מייד, ״רעיון נפלא! זה יציל את מפא״י״.

כולנו נרתענו וחשנו קצת מבוכה, אבל בדיעבד אומנם נדמה היה גם למפלגה שזה רעיון טוב מאוד.

ישיבות הממשלה הפכו יותר ויותר להיות ויכוחים גלויים על המדיניות בין בן-גוריון ושרת, ואף על פי שזה לא היה פתרון אלגנטי, זאת הייתה - או שלפחות כך נראה הדבר - דרך להפחית מן הלחץ הגובר על כולנו שיצרה ההתנצחות המתמדת בין שני האנשים.

״אינך חושבת שזה רעיון טוב, שמשה ייעשה מזכיר המפלגה?״ שאל אותי בן-גוריון כעבור יום-יומיים. ״אבל מי יהיה שר החוץ?״ רציתי לדעת. ״את״, אמר בשקט.

לא יכולתי להאמין למשמע אוזני. הדבר לא עלה על דעתי מעולם אפילו כאפשרות דחוקה ביותר, וכלל לא הייתי בטוחה אם אוכל או אם ארצה להתמודד איתו. למעשה, רק בדבר אחד הייתי בטוחה - לא רציתי לעזוב את משרד העבודה ואמרתי זאת לבן-גוריון. אמרתי לו גם שאינני רוצה להיכנס בצורה זו לנעליו של שרת. אבל בן-גוריון לא היה מוכן לשמוע את השגותי.

״זהו-זה!״ - אמר - וזה היה זה.[1]

שרת היה מר נפש מאוד. אני חושבת שתמיד שיער, שאילו סירבתי לקבל לידי את משרד החוץ האהוב עליו, היה בן-גוריון מניח לו להמשיך בתפקידו עד בלי די. אבל הוא טעה. המתיחות בין בן-גוריון לשרת מעולם לא הייתה מתנדפת לה סתם; המועד היה מאוחר מדי אף על פי ששרת, כנראה, לא תפס זאת במשך זמן רב. רק כאשר שניים מידידיו הקרובים עד מאוד, זלמן ארן ופנחס ספיר, אמרו לו בפירוש שאם לא יתפטר מן הממשלה עלול בן-גוריון להגיד לנו לכולנו שוב ״שלום״, רק אז נכנע שרת. לוי אשכול אמר פעם: ״כראש ממשלה בן-גוריון שווה לישראל לפחות שלוש אוגדות של צבא״, ובמובן ידוע הרי זה מעיד לא פחות מכל דבר אחר על יוקרתו ועל כוחו האישי של בן-גוריון בעת ההיא, שגם שרת הסכים עם ההערכה הזאת. ודאי, בהמשך הזמן האשימו אחדים מיריביו של בן-גוריון שהוא נפטר משרת כדי שיוכל להמשיך בדרכו ולתכנן את מערכת סיני בלי שיעיק עליו חוסר האהדה מצד שרת לעניין הזה, אבל אני עצמי בטוחה, שמעולם לא הייתה ״מזימה״ כזאת.

פרשת יחסיהם לא הסתיימה אז. שרת התרחק לזמן-מה מן החיים הציבוריים וכעבור זמן התמנה יושב-ראש הנהלת הסוכנות היהודית. ב-1960, כשהתפוצצה ״פרשת לבון״, נעשה שרת - שכבר חלה בחולי שעתיד היה למות בו ב-1965 - אחד האנשים שמתחו את הביקורת הגלויה ביותר על בן-גוריון בגלל סירובו להניח ל״פרשה״ למות מיתה טבעית.

בינואר 1963 שוב התפטר בן-גוריון. לוי אשכול נעשה ראש ממשלה לפי הצעתו של בן-גוריון ובן-גוריון התחיל מבראשית במערכה שלו למען חקירה משפטית של ״פרשת לבון״, אבל אשכול קָץ כבר בפרשת לבון ודחה את הרעיון. בן-גוריון היה כאחוז דיבוק. הוא סמך על אשכול שיישמע לו, ואשכול סירב, וכך נעשו אשכול המסכן וכל תומכיו מטרות לחמת זעמו של בן-גוריון.

אני לא יכולתי לסלוח לבן גוריון לא על האכזריות שבה רדף את אשכול ולא על הצורה שבה נהג בכולנו ודיבר על כולנו, כולל אותי. נדמה היה כאילו לכל השנים שבהן פעלנו יחד לא היה שום ערך. בעיני בן-גוריון נעשינו אויבים אישיים, וכך התנהג כלפינו.

אף כי מקובל שהמסירה הרשמית של משרד ממשלתי מבוצעת על ידי השר היוצא בנוכחותו של השר הנכנס, הרי לא כך נפרד שרת ממשרדו. הוא הלך לשם לבדו, קרא אליו את ראשי המחלקות ונפרד מהם לשלום. אחר כך הזמין אותי לבוא ולראותו, ומשך שלושה ימים נתן לי תדריך יסודי שכמוהו לא קיבלתי מימי משום אדם בשום עניין. טיפוסי היה הדבר לשרת, שהוא ידע על המשרד שלו הכל עד לפרטי פרטים, לרבות השם, המצב המשפחתי והבעיות האישיות של כל מי שעבד שם. הוא ידע אפילו את שמות ילדיהם של כל העובדים. אבל הוא אמר שלא ילווה אותי למשרד ביום הראשון שלי; יהיה עלי ללכת לשם לבדי. וכך הופעתי יום אחד יחידה לנפשי במשרד החוץ, בהרגשה עלובה ומן הסתם גם בפרצוף עלוב, ומתוך ידיעה מלאה שאני יורשת את מקומו של אדם שלא רק ייסד את המשרד, אלא גם עמד בראשו מאז 1948.

החודשים הראשונים שלי בתורת שרת החוץ לא היו מאושרים הרבה יותר. העניין לא היה רק בזה שהייתי טירונית בין מומחים. העניין היה גם בכך שסגנונו של שרת היה כל כך שונה משלי, והאנשים מן הסוג שבחר לעבודה במחיצתו - אף-על-פי שכולם היו מוכשרים להפליא ומסורים באמת ובתמים - לא היו בהכרח אנשים מן הסוג שעמהם התרגלתי לעבוד. רבים מן השגרירים והפקידים הבכירים קיבלו את חינוכם באוניברסיטאות בריטיות, וסוג התחכום האינטלקטואלי המיוחד להם, ששרת התפעל ממנו כל כך, לא תמיד היה לרוחי. למען היושר, גם לא יכלו להיות לי אשליות ביחס לעובדה, שאחדים מהם חשבו בבירור שאני אינני האדם הנכון לתפקיד הזה. ודאי שלא הייתי ידועה לא בניסוחים המפולפלים ולא בדאגתי המרובה לגינונים של טקס, ושבע שנים במשרד העבודה לא נראו להם הרקע המתאים ביותר לשר חוץ, אך כעבור זמן התרגלנו כולנו זה לזו, ועלי לומר שבסך הכל עבדנו יפה מאוד ביחד, אולי מפני שתמיד היה הרבה כל כך מוטל בכף.

הערות