15/7/1965

קדיש לוז

על שיאי מפעלותיו

דברי קדיש לוז בישיבת אבל של הכנסת

משה שרת היה אחד המעטים, ואולי היחיד, שצבר בנפשו תהליכים רוחניים ופרי ניסיון אישי וציבורי של תקופת שמונים וחמש השנים מאז ראשית העלייה הראשונה ועד ימינו אלה. המגע הבלתי אמצעי עם אביו יעקב שרתוק, מראשוני עולי ביל״ו, הכניס אותו לאווירת ראשית ההתיישבות בארץ: התסיסה הרוחנית וההתלהבות, הסבל האישי ורגעי הסיפוק, כשנראתה אפשרות של היאחזות בארץ, והלבטים הקשים באין אחיזה כלכלית. כל אלה נחרתו עמוק בנפשו והיה מספר עליהם כאילו חי אותם עצמו.

בגיל שלוש קיבל מאביו את השיעור הראשון בגיאוגרפיה, כשעל המפה למד להכיר את מקום הנקודה המסמנת את ירושלים, והוא למד כי זוהי בירת העם היהודי וכי תשוב להיות בירתו ואין זה חלום או אגדה; כי הוא עצמו, האב, היה שם, ישב שם, התהלך ברחובות, עבד שם. וכסיפורו של משה, בטרם הגיע ללמוד צורת אות כבר שמע מפי אביו כל שאפשר לספר לילד מתולדות ישראל. והוא ספג בבית אביו את הרוח של הציונות הרוסית, ואת יסוד ההגשמה הנחרצת באווירה המהפכנית של אותן השנים ברוסיה.

בעודו נער, בעיצומו של כושר ההתרשמות והחוויה, הוא בא אל שדות הארץ ואל הריה ואל סביבת העם הערבי, והוא קלט את נוף הארץ ואת לשונותיה, והשתרש בה ללא חבלי זרות של עולה חדש.

באותו זמן באו לידי ביטוי ראשוני הרמזים של רעיונות העלייה השנייה. הם נישאו באוויר של אותן השנים והיו לנחלת הציבור כולו, אשר על אף המחלוקת היה מאוחד בהכרת האין-ברירה והכרחיות ההגשמה וכן בתחושת השליחות. רמזים אלה, שהתפתחו למסכת רעיונית, היו לנכסים רוחניים של העולים לארץ-ישראל, שאיתם קמה והייתה תנועת העבודה.

משה שרת גדל והתבגר, נתון להשפעת הזרם הרוחני החדש, כשהוא וחבריו הינם חניכי המחזור הראשון של הגימנסיה העברית הראשונה הנושאה את שמו של הרצל. הוא וחבריו הקרובים ראו את ייעודם בהכשרתם העצמית למען התנועה וארץ-ישראל. ולמען זה למד בקושטא, ולאחר זמן בלונדון, והוסיף ידיעת לשונות והכרת עמים וידע רב. התנדבותו לשירות הצבאי בצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה הוסיפה גם היא דעת וניסיון. מצויד בנכסים תנועתיים, רוחניים והשכלתיים, עמוס תחושת ייעוד שליחות, מחונן בכישרונות גדולים, אופי אישי מקסים ורגישות מוסרית, החל משה שרת בפעילותו.

לא אעסוק בפרטים ביוגרפיים, ולא אפרט את התפקידים הרבים והגדולים שמילא בתנועה העבודה, בהסתדרות הציונית ובמדינה. הן הוא היה בן בית בכנסת מיום התכוננותה ועד יומו האחרון, והוא פעל בה כשר החוץ וכראש ממשלה, והופיע רבות כנואם מזהיר, שכל משא שלו הראה ידיעה רבה, הגות מעמיקה, התפעמות נפשית וכושר הנהגה.

רצוני להעלות כמה מרעיונותיו ולהתעכב על שיאי מפעלותיו. אין הדבר קל, הוא לא דאג לכנס את נאומיו ומאמריו הרבים, והם מפוזרים בכתבי-עת ובקבצים שונים ובדברי הכנסת, פרט לשני הספרים משוט באסיה ובשער האומות. בדברי אגע במסכת הרעיונית שלו רק בקצה המזלג.

הוא ראה בציונות את תמצית ההוויה הרוחנית של העם היהודי, המורשה, המציאות, הכיסופים. לדידו עצמאות לאומית בארץ-ישראל, הצמודה להגשמה מתקדמת והולכת של אידיאלים סוציאליים, בחינת ״עולם חסד ייבנה״, וקשר גומלין בין עם ישראל ועמי העולם, הם תהליכים מהפכניים ועם זה מתמידים. ״שיבת ציון בימינו״, אמר, ״היא חיזיון מופלא ויחיד במינו של מהפכה בתולדותיו של העם, שידוד מערכות בחיי החברה וחידוש מעשי בראשית בדברי ימי עולם״; ״המדינה היא לא רק תוצאה סופית של תהליך, היא יסוד לתהליך חדש״.

בוויכוח על הצורך בהסתדרות הציונית בעידן המדינה היהודית טען, כי מאחורי הנושא הזה למעשה טמון נושא הרבה יותר חיוני: ״כיצד לשמור ולהבטיח את ציונותה הנצחית של מדינת ישראל עצמה, ושנית, כיצד לעשות את העם היהודי ברחבי התפוצות יותר ציוני״.

ולא רק את ציונותה של מדינת ישראל יש לטפח בתמידות, אלא אף עצם עצמאותה מחייבת תהליך מתמיד, כדבריו:

״אנו נושאים את נפשנו לעצמאות גדולה, אבל אנו יודעים היטב, כי אין לנו ברירה אלא לבנותה בכל עת ובכל שעה, אבן על אבן, נדבך על נדבך, ולהוסיף גרגיר של כוח לגרגיר של כוח ורק לבנותה״.

ולפיכך לדידו עומד וקיים, כאז כן עתה, הערך הנורמלי והמכריע של הגורם הרוחני. ובדבריו נשמעת אזהרה חמורה לציונות ולמדינה:

דבר היותה תנועה תלוי בראש וראשונה (...) בהשראה הנאצלת ממנה, מן המעיינות העמוקים שבקרקע נשמתה. אם יחרבו, חלילה, מעיינות אלו, לא יצילוה שום יעילות ארגונית וחריצות מנגנונית״.

גם הסוציאליזם, לפי גרסתו, הוא תהליך מתמיד ולא מצב, ואלה דבריו:

רעות-רוח היא לחשוב, כי ייתכן מצב שבו תיפתרנה כל הבעיות, והחברה תבוא על תיקונה המושלם (...) ברחם כל פתרון מקופל עובר של בעיה חדשה (...) החברה הסוציאליסטית היא זו השוקדת לפתור כל בעיה ובעיה המתעוררת בחיים במגמה סוציאליסטית מובהקת, היינו להגברת השוויון, לריבוי הצדק, לשחרור אישיות האדם מכבלים, מתוך התאמה לצרכיה של החברה״.

לדידו, הסוציאליזם מותנה בקיום הסדר הדמוקרטי. בעצם, לדעתו, יש זהות בין הסוציאליזם והדמוקרטיה המהותית שאינה מוגבלת במסגרת של הממשל בלבד:

הרחבת יסודות הדמוקרטיה על כל שטחי החיים, לא רק הממלכתיים, אלא גם הכלכליים והתרבותיים, לאומיים ובינלאומיים, היא שיא הסוציאליזם. רק אותו סוציאליזם ראוי להגשמה, שניתן להגשימו באמצעים דמוקרטיים.[1]

והוא שם דגש בדמוקרטיה המהותית בניגוד לתפיסה של דמוקרטיה פורמלית, ונתן לבו לבעיית יחסי הגומלין בין ההנהגה לבין הציבור: המנהיג, אמר -

חייב למחנה להקשיב לרחשי לבו יותר מאשר חייב המחנה למנהיג להיענות לו (...) המנהיג אינו יכול להכניע את התנועה, לשתק את מחשבתה בתוקף סמכותו (...) אמון הוא אחד מאותם הערכים, אותם הנכסים, אשר יש להצדיק אותם יום יום מחדש.[2]

כשיאי מפעלותיו של משה שרת אזכיר את הקמת הכוח היהודי במסגרת הצבא הבריטי במלחמת-העולם השנייה הודות ליוזמתו ולמאמציו, ודבר עמידתו בשער האומות.

בהקמת חטיבה יהודית לוחמת על דגלה היהודי ראה שרת גם הכרח מצפוני לאומי וגם מעשה מדיני חשוב ביותר. אצטט את דבריו, שנאמרו באחד מנאומיו למען ההתנדבות:

״מפעלו של החייל היהודי הוא נדבך בבניין המדינה היהודית של העתיד. המדינה היהודית בוא תבוא, הצבא העברי קום יקום״.

התרומה הלאומית של ה״בריגדה״ חרגה הרבה מעבר לתקוות שתלו בה. באחד ממאמריו הגדולים אחרי המלחמה נתן שרת הערכה מקיפה לשירותיה, ואני אעלה כאן את ראשי הפרקים:

- בהשתתפותה במלחמה תחת דגל עברי הקנתה החטיבה ליישוב היהודי בארץ-ישראל מעמד של עם לוחם.

- כלוחמת נגד האויב הנאצי היא נקמה את נקמת מיליוני היהודים הטבוחים.

- היא שימשה כסמל של עצמאות לאומית להמוני החיילים היהודים בצבאות בעלות-הברית.

- היא הייתה משלחת ישע של היישוב אל הקיבוצים היהודים בארצות בהן חנתה ואל שארית הפליטה, ולקחה חלק רב-ערך בארגון ההעפלה.

- היא הייתה שלב כביר-ערך בצמיחתו ובגידולו של הכוח העברי המזוין במלחמת העצמאות ואחריה.

אי-אפשר במשפטים קצרים להגדיר את עבודתו העצומה ואת נטל האחריות הכבד שנשא כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית במשך חמש-עשרה שנים וכשר החוץ במשך שמונה השנים הראשונות של המדינה, בהן בנה את מערכת קשרי החוץ. עשרים ושלוש שנים אלו היו שנים רצופות עמל, מאבק ואכזבות נוכח בגידת ממשלת המנדט וכישלון מאמצים למבצע גדול להצלת יהודים ממכונת ההשמדה הגרמנית, והיו בהן גם הישגים גדולים שרוממו את הנפש והנחילו הרגשת אושר. ספרו ״בשער האומות״ נותן מושג מכל אלו.

אנו מתאבלים לא רק על איש ציבור רב-פעלים ומדינאי גדול, בעל כישרון מזהיר וכושר עבודה עצום; אנו מתאבלים על האיש משה שרת עתיר-הרוח ואציל-הנפש, הטוב והמיטיב, המסור ללא גבול, בעל נפש פיוטית מתפעמת, מופת אישי ומחנך ציבור. אהבנו אותו.

מאז התפטרותו מממשלת ישראל הוא חי בצל טרגדיה אישית, אך גלי האהבה נישאו אליו משכבות רחבות של העם בארץ ובגולה, שגברו והלכו בייחוד עם היוודע דבר מחלתו, בה התגלה בגבורתו הנפשית וברוחו האיתנה, המתוחה לקראת מילוי כוחה ונאבקת נגד חולשה וויתור. אחריתו העידה על איכותו כדמות אידיאלית לא באגדה אלא במציאות.

הערות