5/7/1995

גדעון רפאל

המורשת של שרת

מתוך: "הארץ"

שלושים שנה חלפו מאז מותו של משה שרת, תקופה הנחשבת כחיי דור. המימרה היפה "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת" מבטאת את האמונה בנצח ישראל, אבל היא נכונה פחות להגדרת המציאות החולפת של ימינו.

מאז מותו של שרת התרחשו תמורות כבירות בארץ וכעולם. אוכלוסיית ישראל גדלה פי-שלוש, השטח שבשליטתה גדל פי-שתיים, רמת החיים עלתה לזו של מדינות מפותחות, שלוש מלחמות עקובות מדם פקדו את עמי ישראל וערב, וכתום שלושים השנים מתקרב הסכסוך בין ישראל ושכנותיה לשלבי סיום.

ואולם דפוסים נושנים של הלכי מחשבה ורוח ממשיכים להתקיים בהווי הלאומי ולא השתנו מהותית מאז ששרת התמודד איתם.

בימיו, כמו היום, תפסו ענייני הביטחון והיחסים עם הערבים מקום מרכזי בסדר היום הלאומי. טעות היא לחשוב שפעילותו של שרת התמקדה ביחסי חוץ בלבד. חלקו בעיצוב ובביצוע של מדיניות הביטחון היה ניכר, ולעתים מכריע. הוא לא ניצח אומנם על מערכות צבאיות, אך תרם - עוד לפני הקמת המדינה - תרומה רבת משקל לחישול כוחה הצבאי של האומה כמי שניהל ועודד את מפעל ההתגייסות של מתנדבים מהיישוב לצבאות בעלות הברית, שלחמו נגד האויב הנאצי המשותף.

הקמת הבריגדה היהודית - החטיבה היהודית הלוחמת - הייתה גולת הכותרת של עמלו. זה היה מפעל שהכשיר עתודות מאומנות ומאגר קצונה מיומן, שהשתתפו בבוא העת בארגון צה"ל ובלחימה בו.

שרת דגל מאז ומתמיד בשיתוף פעולה הדוק בין זרועות המדינה המופקדות על הגנתה הלאומית ועל ביצור מעמדה הבינלאומי. אך במאבקיו בתחום הזה נחל לא מעט כישלונות - לא כתוצאה ממשגים אישיים, אלא בגלל ליקוי סדרי ממשל, שנטה לכפוף את השיקול המדיני להשקפה הצבאית - גישה שעד היום גורמת לתקלות מדיניות וביטחוניות.

מאבקיו של שרת בזירה הממשלתית והציבורית בתחום הביטחוני באו לידי ביטוי במיוחד בהסתייגותו ממדיניות התגובה של צה"ל, מהיקף העוצמה ומעיתוי המבצעים הצבאיים והדרך שבה הם אושרו.

גחמת ההיסטוריה רצתה, כי דווקא בתקופה הקצרה שבה כיהן שרת כראש הממשלה יתרחשו ה"עסק ביש", בקיץ 1954, והמבצע התקיף נגד הצבא המצרי ברצועת עזה, בפברואר 1951 ["מבצע חץ שחור"], אשר החיש הזרמת נשק סובייטי למזרח התיכון וקירב את העימות הצבאי עם מצרים. לדאבון לבו, פעולות אלו ואחרות בוצעו בחלקן ללא ידיעתו ואישורו, ובחלקן לאחר שהולך שולל על-ידי מתכנניהן.

החיכוכים בין שרת לממסד הביטחוני הגיעו לשיאם בעקבות הפעולה הנרחבת נגד עמדות סוריות בנוקייב, ליד הכינרת. המבצע ["עלי זית"] היה בדצמבר 1955, בשעה ששרת ניהל בוושינגטון מו"מ על הספקת נשק אמריקאי לישראל. בשובו מתח ביקורת נוקבת על המבצע ועיתויו. דבריו הבוטים נפלו על בן-גוריון, אשר כשר הביטחון אישר את הפעולה, "כרעם משמים", על פי הגדרת מזכירו המדיני יצחק נבון.[1]

העימות הפך את המתחים בין שני המנהיגים לקרע חשוך מרפא, שכעבור חודשים אחדים השפיע על החלטת בן-גוריון לדרוש את התפטרותו של שרת. לא עבר זמן רב עד ששרת הבין, כי המניע העיקרי לסילוקו מהממשלה היה החלטת בן-גוריון להכין את צה"ל והעם להתמודדות צבאית צפויה עם מצרים. מתוך ניסיון העבר, חשש בן-גוריון כי שרת מסוגל בשעת הכרעה לגייס נגדו רוב בממשלה.

בשנת חייו האחרונה, שבה נאבק במחלה ממאירה, פרסם משה שרת מאמר על מדיניות התגמול.[2] מסקנתו הייתה שפעולות התגמול, הגם שנתנו פורקן לזעם המצטבר מבית, לא חיזקו את ביטחונה של המדינה אלא לעיתים החלישו את מעמדה האיתן מחוץ. שרת גרס, כי ביטחון ישראל נשען על רכיבים הנוספים לכוחה הצבאי, ובהם מעמדה האיתן בזירה הבינלאומית, רמת חינוכם ובריאותם של אזרחיה, זרימת העלייה, טיב הקשר עם התפוצות, שגשוג כלכלי, חוסנה המוסרי של החברה ואמון העם בערכי היסוד שלו. ציון ערכים אלה היה החלק המרכזי בנאום שנשא בעצרת האו"ם, במעמד שבו התקבלה ישראל כחברה בארגון[3].

המאמר שכתב שרת על ערש דווי לא היה עריכת חשבון עם מתנגדיו, אלא הגשת דין וחשבון לציבור - אם תרצו, מעין צוואה - על הסיבות להסתייגותו ממדיניות התגמול. את המאמר שלח למשה דיין בצירוף מכתב ידידותי שבו הזמין את הערותיו. חרה לו שפנייתו נשארה ללא מענה.

התחום השני שבו החזיק שרת בהשקפה מקורית ועצמאית נגע ליחסים בין עם ישראל לבין עמי ערב. מנעוריו, בעת שחי עם משפחתו בכפר הערבי עין-סיניה, שמצפון לרמאללה, רחש כבוד לשכניו, למד את שפתם על בוריה, הכיר את תרבותם וחיבב אותה.

גישתו לערבים לא הייתה רומנטית אלא מפוכחת, תוך שהבין את שאיפותיהם ואת כושרם להגשימן. בגישור בין ההכרה בלגיטימיות של ישיבתם בארץ לבין הזכות והכורח של העם היהודי לשוב למולדתו - ראה שרת את הייעוד של פועלו.

תודעה זו הועידה אותו לעמוד בראש המערכה של העם היהודי לחידוש עצמאותו במדינתו. הוא ידע, כי כדי לזכות בתמיכת אומות העולם למימוש השאיפה הזאת חייבת ישראל להתחיל בריבונות על ארץ ישראל עם העם הערבי השוכן בה, כפי שידע שהשגת השלום תלויה לא רק בחישול כוחה של ישראל מבית, אלא גם בהרחבת ובהעמקת קשרי המדינה מחוץ.

שרת לא ראה בשלום סוג של תקווה משיחית, אלא יעד מעשי שאפשר להגיע אליו בתנאי שהערבים ישתכנעו שאין בכוחם לגבור על ישראל, ומנהיגי המדינה ידגלו במדיניות נכונה ומציאותית שתקל על יישוב הסכסוך בדרך של פשרה בין זכויות שני העמים. שלושים שנה אחרי מותו של משה שרת עלו ישראל ושכנותיה על דרך ההתפייסות. מנהיגי שני העמים יחישו את השלמת בניין השלום אם יאמצו לעצמם קצת מרוחו ומניסיונו של שרת, שידע לעמוד בנחישות על העיקר ולטפל בטפל בגמישות, ושראה במשא-ומתן הליך של יצירת אמון והבנה ולא תרגיל של התשה. הוא גרס שתנאי לקבלת הכרעות הוא שיקול קפדני של כל הנתונים והשלכותיהם, ולא דיון חפוז ומאולתר.

משה שרת - שקרא לחבריו לנהוג על-פי צו המצפון ולא על פי "פחד וחשבון"[4] - חסר בימינו לא רק לידידיו ולמעריציו, אלא לתרבותנו הלאומית הלוקה בטוהר המידות, המזניחה את טיפוח הרגשות האנושיים והאדישה לגילויי פראות. גם התנועה שבה צמח שרת זקוקה לריענון המחשבה והמעשה.

הערות