חבר וידיד, זרובבל חביב - 7/7/1965
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  חבר וידיד, זרובבל חביב - 7/7/1965


7/7/1965

זרובבל חביב

 

חבר וידיד

 

 

הספד שהוכן ליום ההלוויה

 

יש אדם מישראל שנאסף אל עמיו ויש ששוכב עם אבותיו. הקשר עם האבות בא לסמן ייחוס נוסף, כי האבות נעשו סמלים ומניחי יסוד לייחודה של האומה. אצל משה שרת ייאמר: נאסף גם אל הוריו וגם אל חבריו. הראשונים כמולידיו, מטפחיו ומדריכיו - האחרונים כמשלימים את המעגל שממנו צמח ומתוכו ינק את אישיותו-דמותו.

בית שרחוק היה טבוע בחותם של רצינות וחשיבות, מחשבה מעמיקה וצימאון למעש חלוצי, אך מעל כל אלה היה נסוך רוך של חלום וקסם של נפשיות כובשת לבבות. אביו יעקב, בשבתו אל שולחן הכתיבה הכבד, שקוע בשרעפיו, השרה על סביבותיו שפע של אמונה בטוב, בצודק וביפה, אך לא ביטחון שטחי אלא עמוק, שקול ומדוד, כזה שמתקבל לאחר בחינה וניסיון ולאחר ביקורת בלתי משוחדת. הוא היה טיפוס של יהודי משכיל השואב ממקורות יהדות עתיקת-יומין, אך יחד עם זה היה איש המאות התשע-עשרה והעשרים, שכל הישגיהן והמצאותיהן לא זרו לו.

לעומת זאת, אמו פניה, מחנכת ומדריכה הייתה, צופייה הליכות ביתה בפשטות ובהסתפקות במועט, אך יודעת לתבוע מילדיה מילוי חובותיהם ודוחפת אותם קדימה קדימה, אך כל מעשיה כאילו מתנגנים כמנגינה של אם הבית היהודית. השפעתה לא נצטמצמה בחוג ילדיה בלבד, אלא הקיפה את כל אלה שהבית היה גם בשבילם מרכז חברתי ומוקד של פעולה לאומית.

מלבד ההורים והמשפחה הרעיפו על שחריו של משה טל נעורים גם חבריו הקרובים אליהו גולומב ודב הוז, שאין ספק שהם ארוגים ושזורים בהווייתו - הנאהבים והנעימים אשר גם המוות לא הפריד ביניהם ופה הם סמוכים בקברותיהם - חבוקים ברגבי אדמה, כשגם האחות רבקה [הוז] מצטרפת אליהם.

ומפני יְקָרָא דְשָכְבֵי [כבוד המת] אוסיף גם זאת: הם נחים יחדיו בעולם האמת אחרי סערות ומאבקים שעברו עליהם בחיים, משקיפים כאילו מלמעלה על הנעשה למטה בעמק הבכא שלנו - נדהמים, מופתעים ודואבים... ואף אתה, משה יקירי, אולי הספיק לך הזמן הקצר מאז עצמת עיניך לבחון את הדברים, לעורכם כל אחד במקומו, לנתח ולשקול, להשוות ולסכם, באותה השיטה שרגיל היית בה בהיותך איתנו - אולי מיטיב אתה מאיתנו להבין פשר הנעשה, ואפילו מוכן לסלוח לאלה אשר הצרו צעדיך ואולי קיצרו ימיך מלאי ההוד, המעש והשאיפה.

אשר לי, הן היית לי ידיד נעורים ועמית לספסל הלימודים, תמיד מופת טוב ורֵע ללא סייג. היכרתיך עוד בטרם ראיתיך פנים אל פנים. ידעתיך ככובש פסגות בין הרי יהודה ואפרים בעודך נער בעין-סיניה, ואני רק את שמך שמעתי והילת אגדה עוטפת את הדמות. ומשבאת וישבת לצדי על ספסל המחזור הראשון של הגימנסיה "הרצליה", למדתי תכונות נפשך הנאצלות ונתגלו לי כבר אז אוצרות כישרונותיך ומעיינות סגולותיך.

אתה ניצב לפני כתלמיד היודע למלא חובותיו, שוקד על משנותיו ומוכן להמית עצמו באוהלה של תורה ודעת. היית לי חבר טוב, בשעת שיעורים, בהפסקות, בפעולה תרבותית, במקהלה ובתזמורת, בסיורים ברחבי הארץ. אצילות הליכותיך, נדיבות לבך, נכונותך לסייע לזולת ולשמור אמונים עד הסוף אינן ניתנות לשכחה. עודני זוכר כמו היום כיצד פרסת לי מלחמך המרוח בתמאה מדי יום ביומו בשעת ההפסקה הגדולה.

חברים היינו. ומשנתבגרנו ויצאנו יחד ב-1913 אל האוניברסיטה בקושטא ללמוד משפטים, ולהציץ עמוק יותר אל סתרי המכונה של הממשלה הטורקית, כשקיבלנו על עצמנו להכשיר עצמנו לתפקידים הלאומיים המיוחדים, חיינו במשותף, בחדר אחד, על ספרים ומחברות ללא חלוקה, לא נפרדנו בשעת ארוחותינו ובילויינו. שם, על גדות הבוספורוס, ים השיש וקרן הזהב, טווינו יחד חלומות וערכנו תוכניות, ושם נגלית לי בחן הליכותיך ובנאמנותך להשלים את החסר לי. עודני זוכר כיצד הרקת מכלי אל כלי את יצירות הספרות הרוסית הכלליות למעני, ובמיוחד אלו הנוגעות לנו כיהודים כגון מאמרי זאב ז'בוטינסקי. מעולם לא ניכרה בך ליאות, מעולם לא ידעת שיעמום, וכבר חשתי כי לגדולות נוצרת וזכות גדולה נתגלגלה לידי להימצא בקרבתך וליהנות מאמונך.

ובאו ימים ובלבלו עלינו את התוכניות וגזרו עלינו פרידה והתרחקות. נדמה היה כי לזמן קצר - אך הוא היה ארוך. אתה התחלת לדרוך בנתיב המוליך אל השורות הראשונות של העושים במלאכת הקודש, ועד מהרה כבשת לך מקום בחזית ההסברה הלאומית עד שנעשית אחד המצטיינים בין דוברי האומה ואחד הלוחמים העזים לזכויותיה, ובהרבה שעות מבחן גורליות עמדת בניסיון. ממשה שרתוק הפכת למשה שרת - שם ודגל לרבים, אישיות קורנת ידועה ברחבי תבל. מפינתי עקבתי תמיד בהערצה ובהמיית נפש אחרי הישגיך והתקדמותך, אחרי השלמות שהייתה נר לרגליך. המעטנו בדיבורים אך מדי היפגשנו שוב התרוצץ הזיק החם מלב אל לב, שוב המו מיתרי הכינורות שהשתתקו.

וכך עברו ימים ושנים. ליוויתי אותך ברגעי עלייה ואף שיתפתי עצמי לצערך האילם בשעה שנמסכו יגונים וחרון עצור אל חייך והוֹשברת בשיא הצלחותיך...

באין אומר ודברים קראתי על הנעשה בלבך פנימה כשנזדמן לי מבט חטוף לצדך. הערצתי את גבורת נפשך לשאת בדומייה את גורלך - עד ששוב זרחה לך שמש ההצלחה כשאתה ניצב במרכז של פעולה ציונית למען האומה כולה ותפוצותיה.

עד שבא האסון ונודע לי על הגזרה שנגזרה עליך משמים - להסתלק.

ראיתיך עת שׂרית עם מלאך דוּמה ועל פניך החיוורים, השופעים סבר אחווה ושלוות תבונה עילאית, חולף הצל - ועיניך המבריקות אומרות ולא-אומרות את הצפון במסתרים.

עוד אש הנשיקה האחרונה לוחשת על לחיי... משה. אתה ניצב חי לפני בכל הדר גאונך ועוז רוחך, אך יודע אני כי לא אראךָ עוד!

נוחה בשלום, אחי יקירי, וינעמו לך רגבי עפר המולדת אשר כה אהבת ואשר למענה עשית כל מה שיש בכוחו של בן אנוש לעשות.

 

העתקת קישור