משה שרת נולד מחדש, חיים הנגבי - 18/11/1994
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  משה שרת נולד מחדש, חיים הנגבי - 18/11/1994


18/11/1994

חיים הנגבי

 

משה שרת נולד מחדש

 

 

מתוך: "מעריב"

 

שלושה חוקרים ושר אחד ישאו מחרתיים דברים לזכרו של משה שרת. עניין מוזר. האיש, שהיה שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני, לא זכה לכיבודים גדולים בערוב ימיו, ותאריך פטירתו נמחק למעשה מן הלוח הלאומי, מה, אם כן, התחדש בעת האחרונה, שהוליד את טקס האזכרה דווקא בשנה ה-29, שאינה שנת יובל או חצי יובל, ואף לא מציינת עשור כלשהו?[1]

אפשר שהתהליך המדיני, הכופה על כולנו עיון מחדש במסכת היחסים שבין יהודים וערבים, יפיח חיים במשנתו הדהויה והנשכחת של שרת, ומי שהודח מן העשייה המדינית לפני 38 שנים עתיד להיוולד מחדש. כבר היו דברים מעולם, שהרי עם הזמן אבד העניין בחיטוט באופיו של האיש ובטבעו, בחולשותיו ובמשוגותיו - חומרים טובים לביוגרף - וגבר הצורך להביט אחורה ולבחון בעין ביקורתית את העשייה המדינית והפוליטית של ישראל בימי ראשיתה.

עניין להיסטוריונים החדשים לענות בו: משה שרת, אפילו שהיה במשך שנים רבות יד ימינו ובן בריתו של דוד בן-גוריון, היה עם זאת מתריס נגדו ומבקר אותו וחולק עליו ומתריע בפניו, מעין אופוזיציה פנימית של איש אחד. ואחריתו מעידה במידה רבה על ראשיתו.

ב-1956, חודשים אחדים לפני שהנהיג את ישראל למלחמה יזומה נגד מצרים - בברית עם בריטניה וצרפת, שביקשו לחדש ימיהן כקדם - מצא בן-גוריון צורך להדיח את שר החוץ שלו ולסלקו מן הממשלה. שרת הצביע לעתים על דרך אחרת מזו שסלל בעבורנו בן-גוריון, וביקש איכשהו להמיר את מפת הכוח שצייר בפנינו המנהיג במתווה של שלום. ערב המלחמה הנואלת ההיא היה הוא לקורבנה הראשון.

משה שרת ניחן, יותר מכל עמיתיו בממשלה, בהבנה של הערבי כאדם. דומה שמאז ועד היום לא גילה איש משרי הממשלות הישראליות הבנה כזו. גם לא השר יוסי שריד, שנבחר משום-מה להיות הפותח בטקס האזכרה שייערך מחרתיים. אפשר שההבנה הזו נרכשה בימי נעוריו של שרת - אז שרתוק - כשעקרה משפחתו מיפו לכפר הפלסטיני הקטן עין-סיניה, צפונית מרמאללה, על אם הדרך לשכם, זה היה ב-1906. הנער משה, שנולד ברוסיה, היה בן אחת-עשרה. לימים סיפר: ״שם שתינו את מי הארץ מן המבוע, ישר. שם נשמנו את אווירת הארץ כמות שהיא...״.

אבא-שרתוק בחר בעין-סיניה כמקום יאה לעשות בו חקלאות יהודית. היה ציוני נלהב. הוא חכר בית וחלקת אדמה מידיו של בן משפחת אל-חוסייני הידועה ועשה במקום שנתיים ימים. הנער משה התאזרח חיש מהר. ״הם חיים בשלום ובשלווה עם הערבים בעלי הכפר״, דיווח באותם ימים העיתון ״השקפה״, שנערך בידי אליעזר בן-יהודה, יעקב היהודי, כך כינו הפלחים את אבי המשפחה.

ביומנו של שרת, בתמונה שהונצחה באמצע שנות ה-30, רואים את שרת בחליפה ובמגבעת - הוא היה אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית - בעת ביקור בעין-סיניה שאותה כה אהב. לידו פלח זקן בכאפיה בשם אבו-עוֹדה. הלה, ששרת קראו ״מורי ורבי״, לא ידע קרוא וכתוב ועם זאת תואר בפיו כך: ״אחד ממורַי הגדולים בחיים, אשר ממנו למדתי דיבור ערבי ומבטא ערבי ודת ערבית ופולקלור ערבי וחוכמת חיים לאין שיעור״.[2]

תמיד היה חוזר לימים ההם. עין-סיניה כאידיליה כפרית. היה מסיח בה במסיבת רעים, בהרצאות פוליטיות, במפגשי חברים, בשיחות עם אישי מדינה מחו״ל. ב-1956, בביקור במלאיה, סיפר לנסיך: ״ביליתי חלק מילדותי בכפר ערבי והדבר הרגיל אותי לראות בערבי קודם כל בן-אדם ורק אחר-כך ערבי, זאת אומרת לראות קודם את האנושי ואחר-כך את הלאומי״.[3]

נהגים שהובילו תיירים נהגו באותם ימים להצביע על הכפר הקטן שבשולי הכביש ולגלות לנוסעיהם, שהנה ״פה נולד משה שרתוק״. ואומנם כשהיו הללו אומרים לשרת כי ראו את כפר מולדתו, היה מאשר את הדברים בשמחה מהולה בגאווה: ״נכון״, היה משיב, ״שם נולדתי מחדש״.[4]

ב-1956, במפגש החוג הרעיוני של מפא״י, הוקיע שרת בחריפות הפגזה ישראלית על עזה - במסגרת מה שנתכנה באותם ימים ״פעולות תגמול״[5] - וכינה אותה ״מעשה פשע״. ממדי הפגיעה באוכלוסיית העיר היו מדהימים: כמה נפגעים, מחציתם הרוגים, ביניהם זקנים וטף.

״אינני יודע מה קרה לנו״, אמר שרת. ״אינני יכול לדרוש מכולכם שיהיה לכם [כמוני] ניסיון חיים של שנתיים חיים סגורים בכפר ערבי כדי להיווכח לדעת שהערבים הם בני-אדם. יש להם מוח, היגיון וכבוד ורגש אנושי ויצר וכושר הזדעזעות״.[6]

הרבה שנים חלפו מאז. הבית בעין-סיניה החליף את דייריו. עכשיו הוא משמש כביתו הכפרי של פייצל אל-חוסייני, מקום לנוח בו מעמל הפוליטיקה. ובממשלה אין היום מי שידמה לשרת בהכרתו, שהפלסטיני, לטוב ולרע, הוא ככל אדם - כמוך, כמוני.

 

הערות

[1] מדובר לא באזכרה, אלא בערב עיון שנתי ראשון מטעם העמותה למורשת משה שרת.

[2] יומ"א, עמ' 1970.

[3] שם, עמ' 1766.

[4] שם, עמ' 1966.

[5] ההפגזה בוצעה ב-5/4/1956 ובה נהרגו חמישים נפש. ר׳ יומ"א, עמ' 1391-1389, 1394-1393, 1506-1505.

[6] יומ"א, עמ' 1519-1518.

 

העתקת קישור