מעשה במשה שרת ובתפוח אדמה, יואל דה-מלאך - דצמבר 2006
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  מעשה במשה שרת ובתפוח אדמה, יואל דה-מלאך - דצמבר 2006


דצמבר 2006

יואל דה-מלאך


 מעשה במשה שרת ובתפוח אדמה

 

 

מתוך: זיכרונות יואל דה מלאך, מוותיקי קיבוץ רביבים, כתב עת ״אריאל״ 176

 

תפוח אדמה מאוד יוצא דופן גדל ברביבים בגן הירק הקטן שבמחצבה, לרגלי ״הטירה״. כל המומחים ניבאו שירק זה לא יתאים לתנאי הנגב. בכל זאת, החלטתי לקחת מהמטבח חמישה תפוחי אדמה ולשתול אותם לראשונה, ללא תקוות רבות, באדמת הנגב. להפתעתי, הם נבטו וצמחו והתנהגו כשתילים של תפוחי אדמה לכל דבר. גם משהבשילו, ארבעה מן השיחים לא היו שונים. ההפתעה הגדולה הייתה בשתיל החמישי: כשחפרתי בחול נוכחתי לדעת, כי בעוד שבארבעת האחרים התפתחו פקעות רגילות, מתחת לצמח החמישי, פלאי פלאים, גדל תפוח אדמה אחד בלבד בגודל בלתי רגיל, ענק ואימתני כמעט. הוא היה בהיר, מחוספס, בעל מעט בליטות, ועם כתמים קלים בצבע ורדרד.

מאז עברו יותר מחמישים שנה, ואיני חדל להצטער שבזמני לא שקלתי אותו, אך בטוחני שהוא שקל למעלה מקילו.

מה עושה איכר גאה בפרי עמלו? הוא מנסה להציגו לראווה. תערוכות חקלאיות לא היו בנמצא במדבר באותם ימים. לקחתי, על כן, מגש גדול, והנחתי עליו את התפוד מקושט בעליו הירוקים, והעמדתיו על שולחן באמצע חדר האוכל של הקיבוץ.

למחרת, כשעמדתי וגיהצתי את מדי הנוטרות שלי בציפייה לביקורו של הסרג׳נט האנגלי, באו לקרוא לי: ״נמצא למעלה משה שרתוק, המבקש לראותך״. הייתי נרגש. משה שרתוק היה מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ולמעשה היה שר החוץ של המדינה שבדרך; עדיין לא הורגלנו בביקורם של שרים ואישים חשובים אחרים במצפה שלנו[1] (לימים גולדה מאיר, שבתה גרה במשק, הרגילה אותנו).

משה שרתוק אמר לי מייד: ״אני רוצה ממך מתנה גדולה אף על פי שאני יודע, שיהיה לך קשה להיפרד מחפץ זה״. לא היה לי מושג מה יכול לבקש ממני שר חוץ המבקר בנגב.

״אנוכי במעבר פה. אני נוסע למצרים,[2] ושם יהיו לי שיחות עם מדינאים חשובים. אתה חייב לתת לי במתנה את תפוח האדמה שגידלת וראיתי בחדר האוכל, כי אני רוצה להציגו לפניהם. זה יהיה השגריר הטוב ביותר של הציונות״.

נזכרתי בסיפור המרגלים ואשכול הענבים. קצת התפלאתי על המלודרמטיות של הבקשה, אבל הסכמתי. היה קשה למצוא קופסה גדולה דיה שתכיל את תפוח האדמה. לבסוף, לשמחתי, נמצא ארגז מתאים. כשעמדתי למסור אותו לשרתוק, הוא התנצל שהטריד אותי והוסיף: ״אמרו לי שנולדת באיטליה, ושקרוביך עודם שם. היות שרומא שוחררה זה עתה, ובמוקדם או במאוחר אני מקווה שאצליח להגיע לשם, תן לי את כתובתם״, וכך עשיתי.

לא ברור אם המדינאים במצרים זכו לראות אותו תפוח אדמה מופלא. בקרבת אלכסנדריה שבמצרים המתינה קבוצת חיילים לקבל את פניו של משה שרתוק, שעמד להגיע כדי לסקור מסדר כבוד של הבריגדה היהודית שזה עתה נוסדה, והתכוננה להפליג לחזית איטליה. הם ציפו לנאום פטריוטי על חשיבות המלחמה נגד היטלר. להפתעת כולם, שרת הוציא מתוך תיקו תפוח אדמה, והסביר לחיילים שאותו תפוח שגדל ברביבים מוכיח שיש מקום בנגב, לאחר המלחמה, למאות אלפי ניצולים יהודים.

שוּלה, חברה שהתגייסה לאי.טי.אס. והוצבה ביחידת הנהגות, הייתה נוסעת לעתים קרובות בין קהיר לארץ-ישראל, נוהגת במשאית ענקית. לפעמים, לשמחת כולם, הנהגות הללו היו באות לבקר אותנו במקום לישון במחנה הבריטי בעסלוג', והיינו שרים עד השעות הקטנות של הלילה. באחד הערבים אמרה לי: ״יואל, אתה יודע מי הזכיר אותך במצרים? בקהיר, בקפה ׳גְרוֹפּי׳, מקום שבו מתאספים החיילים מהארץ - משה שרתוק. הוא נשא שם נאום פוליטי ארוך, ואחר-כך הראה לנו תפוח אדמה ענקי. האומנם אתה גידלת אותו?״

במשך כל שנות המלחמה לא היה ליהודי רומא כל קשר עם ארץ-ישראל, אך באותו יום ההתרגשות הייתה רבה. בפעם הראשונה אחרי השחרור עמד להגיע נציג רשמי של המדינה העברית שבדרך - משה שרתוק. אולם הקהילה שמעל בית הכנסת התמלא קהל שמחא כף ללא הפסק. אחרי שפסקו קריאות ההידד, נשא האורח הנכבד נאום ארוך שזכה להסכמה כללית. עם תום הנאום, להפתעת הכל, שאל: ״האם באולם הזה נמצא עורך-הדין דה אנג׳ליס? יש לי מתנה עבורו מאת בנו, חלוץ שהכרתי בנגב״.

מיותר לומר עד כמה התרגש אבי, שנכח באותו מעמד. קל לנחש, שכל יהודי רומא הנוכחים באולם פרצו במחיאות כפיים למראה תפוח האדמה הענקי שעשה דרכו לעירם מרביבים.

ברומא לא היו לאבי סידורים לבישול, והוא לא ידע מה לעשות באותו תפוח אדמה. כעבור מספר ימים שוחררה גם פירנצה, שם נשארו אמי ואחיותי. מכר הסכים להביא לפירנצה את התפוח שהפך למפורסם. אמי טוענת שהוא היה טעים במיוחד...

מקץ חמש-עשרה שנה נפגשתי עם משה שרת, שכבר היה ראש ממשלה, בעת ביקורו ברביבים. הוא זכר אותי וגם סיפור תפוח האדמה היה עדיין שמור עמו. התכוונתי להידרש לנושא, אך באותו רגע ניגש אליו שלישו והגיש לו פתק דחוף. שיחתנו נקטעה ולא הייתה לי שהות לחקור בדבר...

עברו מאז כ-25 שנה. ב-1970, בעת שהותי בשליחות ברומא, הזדמן לי לפגוש רבים ששאלו אותי: ״האם אתה הוא דה אנג'ליס? אותו דה אנג'ליס של תפוח האדמה?״

 

הערות

[1] רביבים (ביר עסלוג׳) היה אחד משלושת ה״מצפים״, שהוקמו בנגב ב-1943 יחד עם גבולות ובית אשל.

[2] לא אחת באותם ימים, בצאתו לקהיר, נסע משה שרת במכונית הסוכנות היהודית בכביש ירושלים-חברון-באר שבע-ביר עסלוג׳-עו׳גה אל-חפיר-איסמאעיליה.

 

העתקת קישור