5/7/1995
מוטי גולני
נקמת האב המאוים
מתוך:
"דבר"
ישראל
היא מהמדינות שבהן הקשר בין דעה לידיעה אינו מובן מאליו כלל. כל הדיוט יודע לומר,
למשל, כי בקרב לטרון נהרגו אלפי עולים חדשים, שבמלחמת העצמאות נאבקו יהודים מעטים
מול ערבים רבים, נאצר עמד להשמיד את ישראל ב-1955 ומשה שרת היה איש חלש שהצביע נגד
הקמת המדינה וכשלא עמד בלחץ - סולק.
את
ההערכה האחרונה על שרת משמיעים לא רק הדיוטות אלא גם חסידיו של מי שסילק את שרת
מהזירה הפוליטית - דוד בן-גוריון. ההיסטוריוגרפיה הבן-גוריונית ניסתה, בהצלחה
זמנית, להנציח את שרת "החלש", "הקטנוני", "המנהל",
ודאי "לא המנהיג". חשבונות פוליטיים, טינה אישית וסגידה למנהיג האחר
שאין-בלתו חברו יחדיו לבניית דמות שהקשר בינה לבין שרת האיש הוא - אם להתבטא
בעדינות - לא שלם.
השבוע
מלאו שלושים שנה למותו של משה שרת, שהיה מאז 1933 ראש המחלקה המדינית של הסוכנות,
שר החוץ של מדינת ישראל, ראש הממשלה ויו"ר הנהלת הסוכנות. מותו לא היה
פתאומי. מאז סולק ממשרד החוץ בתרגיל לא מבריק ולא הוגן, דעך האיש אל מותו. המנהיג,
שבשלהי 1955 עדיין עמד בראש ממשלת ישראל ונחשב לאיש מרכזי וחזק שמדיניות החוץ אינה
יכולה בלעדיו, נמוג כעבור כחצי שנה, בקיץ 1956, אל האלמוניות.
הציבור,
כידוע, לא רק שוכח מהר, אלא מרשה לטעת בזיכרונו הקצר כמעט כל דבר. ומעבר למה שאמרו
עליו, שרת עצמו סייע למבקשי רעתו. רגישותו המופרזת לעיתים, נטייתו להיעלב, להתחבט,
להזדעזע ("להתפלץ" כלשונו), הרגלו להאריך בדבריו עד כדי נדנוד לעיתים,
כל אלה נחשפו לימים ביומניו ובהחלט הקלו על בניית דמות האדם שאינו במקום הראוי, לו
ובעיקר לעמו.
לא
בכדי היה זה שרת שהמציא את המילה "סיכָּלון" בבואו לתאר את תחושותיו
כאיש פוליטי. ארכנותו חוברה לימים אל הסיפור כאילו התנגד להקמת המדינה בהצבעה
המפורסמת במינהלת העם. שרת הביא מארצות-הברית דוּח קשה וארוך מאוד על גישתה של
המעצמה המערבית לתוכנית החלוקה; בסופו המליץ להכריז על הקמת המדינה. הדוח המתיש
והקשה הקל על אלה שלימים ביקשו לזכור את תחושתם למשמע הדברים ולדחוק את הסיכום של
שרת.
דומה,
כי מאז הסתלקותו של חיים וייצמן מן הזירה הפוליטית הפעילה במהלך מלחמת-העולם
השנייה, לא קם בתנועה הציונית מנהיג פוליטי שעלול היה לסכן את מעמדו הבכיר של
בן-גוריון. אף ששרת ראה כל ימיו את בן-גוריון כמנהיג הבכיר ובתקופה מסוימת אף ראה
בו אב רוחני, היה הוא היחיד שהעז לקרוא תיגר על מנהיגותו של האב המייסד בימים
שאפילו יריביו המושבעים ממפ"ם עד "חרות", לא ראו תחליף לבן-גוריון.
האם
איש חלש וקטנוני יכול היה לעשות זאת? האם זה האיש, שבן-גוריון אמר עליו כי הוא
יכול להיות "שר חוץ מצוין של דנמרק"? ובכן, ראוי להעמיד, אפילו בקצרה,
דברים על דיוקם.
שרת
(אז שרתוק) הפתיע מראשית דרכו בהנהגה הציונית. ב-1933 מונה לגמרי באקראי לראש
המחלקה המדינית. היה זה מסוג מינויי החירום הזמניים, שעם הזמן היו לקבועים. רצח
חיים ארלוזורוב ביוני באותה שנה הביא את שרת, עיתונאי ב"דבר" ופעיל
מדיני "שהיה בסביבה", אל התפקיד.
עד
מהרה התגלה שרת כאיש הנכון במקום הנכון. המחלקה המדינית, שזמן קצר קודם לכן עברה
לשליטת מפא"י, לא הצליחה להתרומם. ראש המחלקה המדינית חיים ארלוזורוב
(1933-1931), שמותו הטרגי השאיר אותו חף מביקורת, היה צעיר מדי (הוא נרצח בן 34)
או חדש מדי בארץ, או שניהם יחדיו. שרת הפך את מחלקתו למרכזית לא רק בעיצוב מדיניות
החוץ הציונית - בעיקר מול בריטניה וארצות הברית. בהנהגתו השפיעה המחלקה על מדיניות
ההתיישבות - בעזרת הבריטים הוביל את התיישבות "חומה ומגדל" בשנות ה-30 -
ועל ענייני הביטחון - הוא הוביל את הקמת משטרת היישובים העבריים, הזרוע החוקית של
ה"הגנה", ואת תנועת ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.
לשיא
ביטוי יכולתו המדינית הגיע שרת ללא ספק בעת ניהול המערכה המדינית מאז מינוי ועדת
החקירה המיוחדת של האו"ם (UNSCOP) ביוני 1947 ועד הקמת המדינה ב-15 במאי 1948. במהלך שנה זו הוביל
מדיניות ציונית עקשנית, תוקפנית לעיתים, ובעיקר מתוחכמת. אבא הלל סילבר עשה את
הרעש באו"ם לכוחו הפוליטי העולה של שרת.
עובדה
זו עשתה את ההתנגשות עם בן-גוריון לבלתי-נמנעת. כבר בשנות ה-40 ניכר היה
בבן-גוריון שאינו שבע נחת מעצמאותו הגוברת של ראש המחלקה המדינית, אלא שההתנגשות
הגדולה באה בשנות ה-50, וזאת משני טעמים:
א. כניסתו של שרת אל משרד ראש
הממשלה נגד רצונו של בן-גוריון בדצמבר 1953. שרת היה ראש ממשלה חזק, שביקש ואף
הצליח לעמוד על שלו. במהלך שנותיו במשרד ראש הממשלה מנע מהרמטכ"ל משה דיין
ומבן-גוריון לקדם את מדיניות המלחמה היזומה שלהם. אין ספק, הייתה זו הפתעה מרה ליריביו.
משחזר בן-גוריון אל משרד הביטחון בפברואר 1955, ואחר-כך אל ראשות הממשלה בנובמבר באותה
שנה, מצא שרת אחר, חזק ולכן בלתי נסבל.
ב. העובדה ששרת הציג חלופה לדרכו
של בן-גוריון, מה שכאמור לא עשה שום מנהיג אחר. שרת ניסח גישה שהייתה יותר
אופטימית ופחות מפוחדת מן הסביבה מזו של בן-גוריון. הוא דיבר על צבירת כוח והקשבה
לרחשי לבם של הערבים. גישה זו, לשיטתו, תביא לשלום, ולפחות להשלמה.
לא
בכדי הגדיר בן-גוריון עצמו את יחסיו עם שרת בתואר המחייב "הקואליציה הקטנה
שלנו". מנהיגה הבכיר של ישראל הבין בחושיו הפוליטיים החדים עד כמה עמוקה
המחלוקת ביניהם, ושכדאי לו לשתף פעולה עם שר החוץ בממשלתו. בן-גוריון הבין מה שלא
הבינו חסידיו אז (והיום), כי אם קיימת במפה הפוליטית של ישראל אישיות המסכנת את
מעמדו, זהו שרת.
כיוון
שכך, מייד כאשר העריך בן-גוריון כי אין עוד טעם ב"קואליציה הקטנה", הוא
עשה הכל כדי לסלק את שרת. הנחרצות שהייתה במעשה ההדחה ביוני 1956 עד כדי שבירת
כללי המשחק הבלתי-כתובים של מפא"י ושל הדמוקרטיה הציונית-ישראלית, בוודאי שלא
הייתה מופנית אל איש חלש. משעה שבן-גוריון הבין כי באה שעת הכושר למלחמה יזומה
באמצעות צרפת, שתעניק נשק וגם גיבוי מדיני, עשה הכל לסילוקו של שרת -
ה"מחסום" הבודד בזירה הפנימית שהפריד בינו לבין שאיפת המלחמה שלו ושל
משה דיין.
בשיחה
של צמרת מפא"י במאי 1956 נדונה שאלת המזכ"ל החסר כל-כך למפלגה.
בן-גוריון ביקש להטיל את התפקיד על שרת העבודה גולדה מאיר. היא סירבה. שרת, ברצונו
לעודדה לקבל את ההצעה, פלט אז משפט שבדיעבד מסתבר חרץ את גורלו. הוא אמר משהו כמו:
"אפילו אני, ראש ממשלה לשעבר, הייתי מוכן לקבל תפקיד זה על עצמי".
בן-גוריון, שנאמר עליו שחסר היה חוש הומור, נתפס בעקשנות לפליטת פה אומללה זו
והוביל את שרת אל ההתפטרות ב-18 ביוני, באיום מפורש שאם לא יתפטר שרת אזי יתפטר הוא
עצמו וילך להיות מזכיר המפלגה.
שרת
הודח. לא היו בו כוחות הנפש לקבל על עצמו את המפלגה. הוא שוטט בעולם בשליחות
המדינה והעם היהודי. קיבל על עצמו את הנהלת הסוכנות (כמה טרגי - שוב ירושת
בן-גוריון, הפעם בלי שיוכל "להזיק"), אך מעולם לא חזר אל עצמו.
ההתעללות
באיש לא הסתיימה עם מותו. ההיסטוגרפיה הבן-גוריונית המשיכה לטחון את דמותו בלי
שיקומו מערערים.
אלא
שהמחקר ההיסטורי בשנים האחרונות בודק הכל: אין שאלות שאסור לשאול. במסגרת זו עולה,
ללא מנוס, דמותו של שרת אל מקומה הטבעי בהיסטוריה של התנועה הציונית ושל מדינת
ישראל.
