2/9/1964

נחום גולדמן

 איש הדיפלומטיה הציונית

מתוך: דברי נחום גולדמן בטקס הענקת אזרחות כבוד של עיריית ירושלים למשה שרת

הציונות טבועה בו ומגולמת בו במיטבה. הציונות בתפיסה שלו הייתה תמיד יותר מעניין של יצירת בית-מכורה ליהודים הנזקקים לכך. הציונות נתפסה לו, מתמיד, כתנועה המקפלת בתוכה את האידיאלים הנעלים ביותר של תולדות ישראל. לא זו בלבד שהיא מכוונת לכונן מדינה יהודית, אלא עמה גם חברה חדשה, תרבות חדשה, צורה חדשה של חיי אדם, חיים של יצירה. אומנם עבודתו בתנועה הציונית בעיקרה נתונה הייתה למדיניות חוץ, שבה טיפל מתוך מידה מופלגת של כושר וסמכות, ועם זאת לעולם לקח חלק פעיל בשטחים התרבותיים והאנושיים הנרחבים יותר של הרעיון הציוני. ועם שהתחבר מראשית נעוריו לתנועת העבודה הציונית, היה לבו נוהה אחר האספקטים הכלל אנושיים של האידיאל הציוני, ועושה לטיפוח צורות חדשות של חיי שיתוף במדינה החדשה.

עם כל זה, ציונות ומדינה יהודית לעולם נחשבו בעיניו כמכשיר הנועד לשמר את העם היהודי בכלל. ואף שהזדהה הזדהות גמורה עם המדינה היהודית וכמעט כל חייו הוציא בפלשתינה ובישראל, לעולם לא היה נוטה לקבל את התפישׂה המסוכנת, שיש לראות במדינה היהודית תכלית לעצמה; לראות ביהודי התפוצות אך מקור של כוח למדינה ולא עוד, אלא לויאליות ראשונה שלו הייתה נתונה לעם היהודי בכלל.

לפיכך מעולם לא היה חלקו עם אותם בעלי אשליות האומרים, שהתנועה הציונית השיגה את מטרתה הסופית עם כינון המדינה, אלא היה משוכנע ועדיין הוא בשלו, כי התנועה עדיין נכונה לה משימה כבירה: מצוּוה התנועה הציונית לשקוד על הבאת יהודים הרבה מן התפוצות לישראל; לטפח את הקשר בין העם ובין ישראל ולהדקו הדק היטב; ולהבטיח את התמד החיים היהודי בכל מקום שיהודים חיים וקיימים. כיושב ראש הנהלת התנועה הציונית תרם בשנים האחרונות תרומה ששיעורה מופלג לחידוש כוחה וריענון חייה של התנועה לאחר פרק-זמן של שפל. וכמעטים כמותו נושא הוא עתה באחריות לעתידה.

שרת תפס מעמד מרכזי בעולם הקטן של דיפלומטיה ציונית. הוא היה אחד מן המנהיגים המועטים מאוד בזירה הזאת ואף מן הנערצים מאוד. בשביל שהדיפלומטיה הציונית והיהודית תוכל לתפוס את מקומה בעולמנו, צריך היה להינתק ממסורות של מאות שנות חיים יהודים, מן המהלך שמדורי דורות, אז הייתה הדרך היחידה להשפיע על גורלנו דרך המחאה והתלונה. בדורות ההם, שלא יכולנו להיות אדונים לגורלנו, לא נותר לנו אלא לחיות באשליות ובתנומות [צ״ל: ובחלומות], שהרי לא ניתן לנו שנעצב את מציאות חיינו ונכריע במהלכם. מתוך כך הגענו לאותם קווי תכונה מובהקים בזיקתנו אל העולם שאיננו יהודי, שבאו לידי ביטוי בקיצוניות, בתביעות רדיקליות, במחאות סוערות, בתלונות מרירות, ברגישות מופלגת ולפרקים בשיגעון הרדיפה.

ציונות משמעה ראש לכל תביעה זו של העם היהודי, שיהיה אדון לגורלו שלו; שלא יהא תלוי עוד בידידים למען פדות נפשו ולא יהא נתון עוד למעלה מן המידה לאימת אויביו עליו. הדבר גרר בהכרה גישה חדשה לגמרי אל השאלות הממשיות של חיינו. בא הכורח לראות את השאלות, התביעות והאפשרויות שלנו בתוך המכלול המקיף של ענייני העולם. מכאן ואילך מצווים היינו על כך, שנהא מבחינים בין הדבר שהוא באפשר ובין שאינו, לאמור: למצוא את מידת הזיקה הנכונה בין כורח ובין אפשר. והואיל ולא היה בידינו אמצעי שררה שבממש, בייחוד לא בימים הראשונים של הציונות, הנה דברים אלה נעשו אף יותר קשים מכפי שהם אצל עמים אחרים.

נדרש מן האדם שיעור גדול של כוח מוסרי ואומץ גבורה, כדי להינתק מן המסורות של עסקנות ציבורית, שהיו להן מהלכים בדורות שלפנים; להורות לעם היהודי שיהא מציאותי; שיבין כי פשרות פעמים הרבה עדיפות על תביעות תיאורטיות קיצוניות; כי סיגול עצמו לסיטואציות שאין מנוס מהן תובע יותר אומץ וגבורה מאשר ההידבקות בניסוחים קיצוניים ערטילאיים. לא זימון שבמקרה היה, כי בכל השנים הללו היה משה שרת קרוב אצל הד"ר חיים וייצמן - האיש שיותר מכל אחר הורה לתנועה הציונית ולעם היהודי כיצד מנהלים פעולות פוליטיות, כיצד נוהגים בחזיונות של מציאות, כי אין להסתפק בניסוח תביעות, אלא יש לנסות ולתת להן שימוש. אך עם כל אלה לא זנח שרת מעולם עקרונות של ממש של התנועה הציונית ומדינת ישראל. חרף כל נכונותו להשגת הסכמים, לגשר על פני בקיעים, ליישר הדורים ולזכות במקסימום האפשרויות הניתנות, מעולם לא התפשר בפתרונות יסוד או מטרות יסוד של התנועה הציונית או של מדינת ישראל. העובדה, שהעדיף להתפטר ולא התפשר בדברים הנוגעים בתפיסות יסוד של מדיניות החוץ הישראלית, יש בה כדי להורות בבירור שאין למעלה ממנו על נאמנותו לעקרונות יסוד שלו.

כמדינאי וכדיפלומט לא זו בלבד שהעלה תרומה מן הגדולות ביותר למדיניות החוץ של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל בשנות ההתהוות שלה, אלא היה מורה ומחנך לדור שלם; אין לשער כלל מה היה למשרד החוץ הישראלי וּלְמה שמכונה הדיפלומטיה הישראלית במתכונתה הנוכחית, בלא מנהיגותו במשך שנים רבות כל כך.

מעטים מנהיגי יהדות וציונות בדורנו - ואני הכרתים כולם ועבדתי איתם - שאני מעריץ, מכבד וחובב יותר ממנו, מן האיש משה שרת. הלא הוא אדם בעל סגולות מוסר עד להפליא. אין בדורנו אלא מעטים מאוד, שיכולים להימנות בשורה אחת עמו בתחום זה - ואני פוסק ואומר זאת ללא הפרזה. אין גבול לנאמנותו לעניינים שהוא חובקם, לחברים שהוא עובד איתם, לאידיאלים שלהם הקדיש את חייו. אל מידה זאת צמודה בקרבו זו החמדה הגדולה לשלמות. לפעמים, כמדומה, אין הוא מבחין בין עניינים שחשיבות להם ובין שאינם חשובים. אין דבר בעולם שיהא קל בעיניו ולא יקדיש לו מרץ וזמן וכישרונות גדולים שלו. אם אפשר שייאמר על גודש יתרון שהוא בחינת חיסרון, הרי הוא לקה בזה הפגם. הצד הזה שבאופיו, הנערץ עלי יותר מכל דבר אחר, הוא בעובדה, שכל מה שהשיג לא בא לו אלא על-ידי הסגולות הטובות שבאופיו ולא ברעוֹת. מעטים מאוד המנהיגים הפוליטיים, שהגיעו למה שהגיעו הודות לסגולותיהם, או לכישרונותיהם בלבד. על פי רוב גנוזים כמה טעמים אחרים מאחורי הצלחותיהם: תאווה לשררה, שנאה כלפי אחרים, רצון לאדנות, התנשאות וכיוצא באלה עוד ועוד. ואני איני בטוח מכל וכל, אם אומנם אותם אישים המכונים ״גדולים״ בהיסטוריה השיגו יותר הודות לסגולותיהם - או לפגמים שבהם. אם אפשר שייאמר על אדם, שהנה הוא קנה את עולמו, בפשטות ובייחוד, בזכות כישרונותיו מכאן וסגולות מוסר שלו מכאן, אותו אדם הוא בחינת חיזיון שאינו נפרץ בעולם. ואנוכי ודאות עמי, שמשה שרת מגולם בו חיזיון שאינו שכיח זה.

יש בו משהו אצילי מאוד. אף ברגעיו המרורים ביותר - וכרבים מאיתנו היה חלקו בכמה מהם - מעולם לא השתפל ובכל החילוקים שהיה חלוק עם אחרים בדעות, בהתנגשויות ובמשברים שלו, לעולם שמר בקפידה על רמה גבוהה של דיון על אותם אמצעי לחימה ונימוקים. מחונן הוא בסגולה יוצאת מן הכלל של כיבוש פרץ הרגשות, בייחוד רגשות שליליים, ואפילו בשעות משבר חמורות ביותר ידע לשמור על יישוב דעת שלו, שלוות נפשו ואצילות רוחו, כפי שמסוגלים רק מעטים שבינינו. זה הדבר המתנוסס לנגדי באומרי עליו, שהוא מן הדמויות האצילות ביותר שבין מנהיגי היהדות והציונות בימינו.

בכל דרכיו מידת האהבה לעמו, לאדם, תוך מסירות נלהבת לאידיאלים שלו, היא ראש מאווייו. אמרתי פעם אחת, בהזדמנות אחרת, שמצויים שני טיפוסים של מנהיגים יהודים בתולדותינו.

אחד שכיניתיו ״קנאי״ ואחד שנקרא בפי ״צדיק״.

אחד שרק הרעיון נחשב בעיניו והוא מוכן להקריב בני אדם, להתאכזר, להקשיח, לנהוג בבוגדנות כל זמן שיש בכך לסייע בהגשמת אידיאלים. ואחד הוא צדיק, שהאהבה לעמו ולכל אחד ואחד מבני עמו שקולה אצלו כנגד הכל.

משה שרת נמנה, ללא ספק, עם הטיפוס השני. ופעמים הרבה נענש על סגולה זאת. העובדה, שעם שנעדרו אצלו מניעים שליליים בפעולתו הציבורית ובקריירה שלו, עלה, אף-על-פי-כן, אל עמדות שיא של מנהיגות בדורנו, אפשר היא בחינת הישג גדול ביותר של הקריירה שלו והמחמאה הגדולה ביותר שאתה יכול לחלוק לו.