משה שרת בחי״ל, יוסף בנקובר - 18/4/1945
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  משה שרת בחי״ל, יוסף בנקובר - 18/4/1945


18/4/1945

יוסף בנקובר


 משה שרת בחי״ל

 

 

מתוך: חמש שנים - יומן של חייל עברי, יוסף בנקובר, עמ' 336-334. סרג׳נט-מייג׳ור י' בנקובר שירת ביחידת ההובלה הארץ-ישראלית 178, שלימים נכללה בחי״ל

 

שוב בא משה שרת אלינו.[1] ביקורו לפני שנה ביחידות העבריות באיטליה נחתם יפה בזיכרון. וכאשר קראנו אחרי-כן בעיתון את רשמיו, כפי שמסר אותם לציבור הארץ-ישראלי, הרגשנו בו את החבר ואת הידיד, המשתף עצמו בדאגותינו ובהיאבקותנו למן היום הראשון שלבשנו את בגדי הצבא.

אולם הפעם הייתה משמעות מיוחדת לביקורו של משה שרת באיטליה, ובייחוד בבריגדה העברית שקמה בינתיים.[2] הלא הוא אשר ליווה אותנו, יותר מכל איש אחר בתנועה, בכל שלבי התקדמותנו, בחתירתנו לכוח יהודי עצמאי. והנה עתה זכה לראותנו בתוך הבריגדה היהודית לאחר שנכנסה לקווי החזית ולפעולה. לא קלה הייתה הדרך שעברנו עד כאן, ועודנו רחוקים מן המטרה שהצגנו לפנינו. גם ניתן לנו חפצנו לא במלואו ולא בזמנו. ואף-על-פי-כן, עצם החטיבה הלוחמת העצמאית הנמצאת בקווים - הלא דבר הוא...

הולך וגדל ניסיון-הקרב של הבחורים היוצאים לילה לילה לסיורים ומתכוננים לפעולות בהיקף יותר גדול ומכריע. והנה כבר עומדים אנו לפני קברים של אנשי החי״ל, חברים שיצאו יחד לתפקיד החדש, למשמרות הלילה, ולא חזרו. ואולם עשרות הבחורים מן החטיבה שנפלו - לא קורבנותינו הראשונים הם במלחמה הזאת. בכל דרכינו במדבר, ביוון, בכרתים, במצולות-ים - מפוזרים קברים וקורבנות.

משה שרת בא אלינו בימים שלא קל בהם לזמן יחד אנשים מן החטיבה לפגישה, באשר איש איש חייב להיות על מקומו. גם מתוך טעמי ביטחון אין אפשרות לכנס קהל גדול יחד. והנה באחד הימים האלה הונף הדגל העברי שהביא עמו משה שרת אלינו, כמתנת היישוב והעם.

ימים רבים חיכינו לדגל זה ולאפשרות שתינתן לנו להניפו קבל עם ועדה. לא משום שאהובים עלינו הטקסים מסוג זה, אלא משום שהנפת הדגל היה בה הפעם משום מאורע בשבילנו. למן היום הראשון שעזבנו את גבולות ארץ-ישראל - קודם ביחידות המעורבות [עם חיילים ערבים] ואחרי-כן ביחידות העבריות, מראשית ימיהן - תבענו דגל עברי. ראינו בו סמל של ליכוד כלפי פנים וגם כלפי חוץ. אבל אז לא ניתן לנו הדבר, כשם שלא ניתנה לנו זכות העצמאות העברית בתאים הראשונים של התנדבותנו. וידענו גם תקופות של גזירות מעליבות ומדכאות... כלום יישכחו מלבנו שעות התכונה הכללית לימים הגדולים - ימי אל-עלמיין? ואנו אז באל-טהאג ומכינים את עצמנו יחד עם כל צבאות הברית לפרוץ את שרשרת האויב במדבר [המערבי], ששמה מחנק לצווארנו... מה רבה הייתה התרגשותנו לקראת התפקיד העומד לפנינו, ומה גדולה הייתה הציפייה לשעה שנוכל לצאת עם המחנה הרב ולהדוף את האויב שעמד אז בשערי ארצנו! סוף סוף הגיע הרגע הגדול: קיבלנו את הפקודה לזוז. והנה, רגעים מספר לפני צאתנו לדרך מכרעת זו, מודיעים לנו על האיסור להניף את הדגל העברי על תורן היחידה העברית. מה נסערה רוחנו בצאתנו למערכה, וגזירת הדגל מלווה אותנו כ״צידה לדרך״.

קיבלנו את הפקודה, אבל לא השלמנו עם הגזירה. וכך התנוסס הדגל העברי בכל רחבי המדבר על מכוניותינו, וכן במסדר י״א אדר, במסיבת חנוכה, ובבית-הקברות בטוברוק...

אחרי-כן, כאשר שקטה החזית והשתרר הסדר, באו שוב גזירות על הנפת הדגל - בטריפולי ובמלטה. שוב ביקשו מגבוה להעלים את מציאותנו, להשתיק את קול קיומנו. ואולם לא קל היה להשתיקנו. חפץ החיים, המאמצים והקורבנות שהשקיעו עשרות היחידות העבריות במשך השנים בחזיתות השונות, הם שעמדו לנו. בכוחם התגברנו על ״המקובל״.

והנה עתה זכינו והדגל הלאומי הונף על מפקדת הבריגדה בכל הכבוד הצבאי הראוי. מפני תנאי החזית צומצם מספר המשתתפים, ורק מאות מן האלפים זכו להיות נוכחים במעמד זה. הסתדרנו בצורת חי״ת, שני דגלים כחולים-לבנים תקועים בקרקע ולצדם עומדים השוטרים הצבאיים בכובעיהם האדומים. באמצע המרובע מוט ועליו הדגל כשהוא מקופל.

לפקודת ״דום״ הורד הדגל המקופל מן המוט ונפרש, ולקול החצוצרה הונף שוב, והבריגדיר [בנימין] מצדיע לכבודו. משה שרת דיבר קצרות, היה עצור ברוחו אבל לא הצליח להסתיר את התרגשותו כשם שגם אנחנו לא יכולנו להתגבר על סערת רוחנו. כולנו היינו נרגשים למראה הנפת דגלנו הלאומי מעל מפקדת הבריגדה העברית. ויפה כיוון משה שרת ללבנו, בשעה שאמר: ״כל אחד מכם, במשך חמש שנות מלחמה זו, הצדיע הצדעה רוחנית כלפי דגל זה, שראהו תמיד מונף ומרפרף״.[3]

 

הערות

העתקת קישור