20/3/1994

יצחק בן אהרון

 הפרדוקס הבלתי מפוענח

נכתב לבקשת המערכת

היכרותי הבראשיתית עם משה שרת הייתה בעקיפין - מפי חניכיו-תלמידיו ישראל גלילי ומשה כרמל, נערי ״הנוער העובד״ שמשה שרת בא אליהם בהתנדבות ללמדם תורה ודעת.[1] לדוגמה, העברית המטופחת והעשירה של השניים, מתלמידיו המצטיינים, באה להם, לדבריהם, מפי הוראתו הדידקטית, הקשוחה והבלתי מתפשרת.

כפי שתבע מעצמו שלמות מְרבית חסרת מריחות והשתמטויות - ואכן גם השיגה - כן כפה על תלמידיו אלה התמסרות רצינית, נחושה וחרוצה לתלמודם. ואומנם כך נשתמרו יחסיהם של גלילי וכרמל לשרת - אף בימי מחלוקות ופירודים סוערים. הנימה הרגשית ל״משה״ לשעבר - שתרם כה רבות לעקירתם מתוצאות קיפוחם ההשכלתי כנערים עובדים כמעט מינקותם - לא נשתחקה ולא נשכחה. וביום ״פקודה״ לא היה ספק לצד מי יתייצבו ולמי ייתנו אמונם אל מול טיעוניו של בן-גוריון. עובדה היא, שבמזג הביטחוניסטי של גלילי וכרמל - חניכי ה״הגנה״ ומפקדיה - היו להם נקודות מגע והסכמה דווקא עם בן-גוריון, ואף על פי כן נתנו אמון וכבוד לעמדותיו הנחרצות של ״מורם״.

כאמור, באמצעות רֵעַי השניים האלה הובאתי גם אני להיכרות עם משה שרת.

הנתיבה השנייה והיותר מעמיקה ומתמשכת הייתה באמצעות הגיסים. אליהו גולומב היה מי שגייס אותי לפעילות במפלגה, והביאני יחד עם זיאמה ארן ודוד רמז למזכירות סניף המפלגה ובהמשך למזכיר מועצת הפועלים ת״א-יפו. וכך נתמזל מזלי להימצא בתחנות שונות בדרכי בסביבתם ובתחומי פעילותם של דב הוז ושאול אביגור ובני ביתם. המפגש המשפחתי-ציבורי-פוליטי נתקיים ככלל מוסכם בביתם של עדה ואליהו גולומב. זה היה הבית הפתוח, וראה זה פלא: על אף שהבית המה תמיד חברים ופעילים, ואף נושאי משרות בממשלת המנדט, היה זה בית הסודות הכמוסים ביותר בימי המאבק נגד השלטון של ״הספרים הלבנים״.

לצוותא המתמדת הזו של עדה ואליהו גולומב היה מזדמן מדי פעם גם משה שרת. עם כניסתו ועם עצם הופעתו נתחוללה איזו ויברציה בחללו של הסלון. גם עכשיו, כיובל שנים מאז, יקשה עלי לתת סימנים באותו השינוי בטון, באוקטבות של חילופי הדברים.

ראש לכל, בלט בלבושו. אף כי גם דב הוז - הגשר של ההסתדרות ושל המפלגה עם פקידי השלטון ועם הצמרת של הצבא ו״השירותים״ [הבריטיים] - הקפיד על לבוש נאה, מגוהץ ועל פי רוב גם מעונב, היה במשה שרת משהו קפדני והפגנתי בלבושו כמו בדיבורו.

אבהיר את כוונתי: האווירה והסגנון בהתכנסויות הללו היו כעין מועדון - עממיים, שופעי אנקדוטות ואף ליצנות ושנינות פולקלוריסטית - אך בהופעתו ובהצטרפותו של משה למעגל נשבה רוח של בדילות וייחודיות. הייתה לו למשה שרת מין העוויה של נשיפת אוויר וכחכוח גרון שהשאירו רושם של אגו מפונק ומופנם. ייתכן - לא אדע - שההעוויה הייתה כל כולה תוצאה פיסיולוגית של קוצר נשימה או של מפגע זעיר בכלי הנשימה. צפיתי לא פעם בהעלאת ליחה שנמחתה על-ידי מטפחת אף - אף כי צחורה ומקופלת. איך שלא יהיה, הוא השתלב בתוך החבורה ותרם מיידית ״סיפתחים״ של אנקדוטות ורכילויות מנעימות ומעוררות גלי צחוק נטולי רשעות. יש ויש רכילות על אישים, אירועים, סבכים, ״פשלות״ או סתם מעידות, ולדידי יש המביאם לפני חבריו בנעימה חיובית, כלומר לא נקמנית וחסרת פניות - כזה היה הטון של שרת במסיבות האקראיות הללו.

אולם שהותו בתוך הערב-רב לא נמשכה זמן רב. במוקדם יותר מאשר במאוחר היה פורש עם אליהו ולעתים עם ישראל גלילי או דב הוז לחדר צדדי לשם ״ביזנס״.

דבר אחד מעולם לא מצאתי אצל שרת: בזבוז זמן, בטלה או סתם ניצול של שעה מצויה להתרווח בכורסה ולהרים רגליים. להיפך - מיתר מתוח יעילות דינמית, אפילו חוסר מנוחה עד כדי גילויי תזזית, ואף על פי כן מאורגן, קומפקטי, מודע לערכו ולחשיבות עשייתו ומעשיו ומטלותיו.

כל זה, כמובן, אמור על נוכחותו ברבים. לא אדע דבר כיצד השתקפה פעלתנות שכלית ורגשית זו בביתו פנימה.

גם בפגישה פנים אל פנים איתו במשרדו ב״דבר״, או בהמשך בסוכנות היהודית ובכנסת, לא נתן לך לנוע סחור סחור או בדברים של מה-בכך. ישר לעניין, בתמצית, בדקדקנות של ידע ומיומנות מעודכנת ובדוקה; משהו מאופיו של מורה, מנוסח על הפסיקים, האיות והנקודות הזעירות, הלשון המצוחצחת, הדקדוק וההיגוי חסרי הפשרות והגלישות.

כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית היה משה שרת נתון בכל המגעים עם שלטונות המנדט בדבר נכונות היישוב לתת מכוחו במלחמה נגד גרמניה הנאצית. באותה עת התעצם הפולמוס בדבר ההתנדבות ליחידות הפלשתיניות בצבא הבריטי. חברַי בהנהגת ״הקיבוץ המאוחד״, ואיתם רוב רובם של ראשי ה״הגנה״, טענו שיש לשַמר את כל כוח המגן בארץ פנימה, כיוון שאין ספק שהמלחמה בחוץ ודאי תעורר את תאוות הערבים לעשות ביהודים בבית מה שהיטלר יעשה בהם בחוץ.

אני עצמי הייתי בעד הדואליזם, ועל-ידי התגייסותי-אני לחטיבת החפרים תרמתי להכשר ההתגייסות לצבא הבריטי באותם הסדקים הצרים והבלתי ״מכובדים״, שממשלת אנגליה פתחה לפנינו. על נושא זה שוחחתי ארוכות עם משה שרת, שניהל את המשא-ומתן עם השלטונות ונתן את חסותו למערכת הגיוס שהסוכנות הקימה לצורך זה.

מכאן נבעה הדאגה לבית פנימה. מי ומי יהיו המתגייסים? בטרם כניסתה של הסוכנות ובהוראתה של ה״הגנה״ לנושא ההתנדבות, קמו מתנדבים ״מן הרחוב״ - מעין לגיון זרים - ובראשם ״מתייוונים״, מעין פטריוטים אנגלו-סכסיים, נאמני השלטון הזה. מעתה צריך היה להבטיח שתהיה בחירה אחראית של המתנדבים ובעיקר שתהיה להם גם הנהגה מקרב שליחי התנועה וה״הגנה״. מובן שנמניתי עם אלה ובתור כזה שותפתי יחד עם עוזריו ושליחיו של שרת במלאכה זו - הַרִי ביילין ויהושע גורדון - במיפוי האסטרטגיה של הגיוס, הבטחת קצונה מהימנה וניהול המאבק למען יחידות ארץ-ישראליות עצמיות וקרביות ולא רק שירותי עזר כגון הנדסה, הובלה וחפרים.

אחרי ההתחיילות וגמר קורס קצינים יצאתי עם היחידה שלי למדבר המערבי ושם צורפנו למחנה השמיני במערכה נגד הגייסות האיטלקיים, שהובסו ונכנעו. משם העברתי תזכיר מפורט על בעיות היחידות הא"יות במסגרת הצבא הבריטי. התזכיר הופנה למשה שרת וליצחק טבנקין (הוא מובא במלואו בספרי דפים מן הלוח).

מאז התבוסה ביוון והליכתנו לשבי,[2] פתח משה שרת בפעילות דיפלומטית נמרצת באנגליה ובמוסדות ״הצלב האדום״ בז׳נבה למען הבטיח את הישרדותנו בתוך מלתעות הנאצים.

פגישה שנייה נפגשתי עם משה שרת במחנה לטרון למחרת ״השבת השחורה״. בין שאר האישים נעצרתי גם אני ומצאתי את עצמי בחברה המכובדת של מנהיגי הסוכנות והיישוב. הבולטים שביניהם היו משה שרת, יצחק גרינבוים, דוד רמז ודב יוסף.

כאשר סופחתי אחר כבוד לחבורה, היה זה משה שרת שניצח על כל המערכת. בלטרון באותה עת היו כלואים לוחמים מיחידות ה״הגנה״, אצ״ל ולח״י. לא עברו ימים רבים ושרת ארגן והפעיל את ההווי של ניהול עצמי, משמעת וסולידריות לאומית ושרשרת של פעילויות חברתיות, שכללו בין השאר גם לימודי עברית לעולים החדשים, והרצאות ודיונים על הבעיות המדיניות מבית ומחוץ של אותם ימים. היה מעניין לפגוש את משה שרת נטול עניבה וחליפה בלבוש שתאם את כלל הלוחמים הכלואים: מכנסי חקי קצרים, חולצה פתוחה וכיו״ב. יזם ובעל סמכות מוכרת על הכל.

יורשה לי לשלב נימה אישית - אמת, לא נתרקמה כימיה בינינו, ואף על פי כן נדהמתי לקרוא ביומנו הערכות בוטות עד כדי עלבון צורב כלפי. הייתי מודע לעובדה שלקיתי בעיניו לפחות בשל שני טעמים, שבוודאי היו למורת רוחו,

האחד: הייתי יוצא ״השומר הצעיר״ ומשה שרת, כרבו ברל כצנלסון, לא חיבבו את השוה״צ לא כל כך בשל הכשלים הפוליטיים, אלא בעצם שׂטמו את מהותו ותעודת לידתו של השוה״צ מן העריסה ועד הבגרות ועד כלל. היה עלי אפוא האות הזה - איש השוה״צ שהסתפח למפא״י (דרך הקיבוץ המאוחד, שאף הוא היה ״בעייתי״), אך לא היה חניך ונושא הגנים של אסכולת ברל.

והטעם השני: נחשבתי לביטחוניסט מחצרו של בן-גוריון. באותה העת, עלי להודות, לא הייתי מודע לקרע העמוק שביחסיהם של שני האישים. אדרבה, במרב הוויכוחים, מחלוקות והפולמוסים שהיו לי ולחברי [ב״תנועה לאחדות העבודה״] עם בן-גוריון, לא היה מגן קיצוני וחסר כל מעצורים על בן-גוריון מאשר משה שרת. בתמימותי, או גם לא איפגע אם ייאמר גם על טפשותי, עמדתי על הקרע הסמוי והמוסווה היטב רק בשלבים יותר מאוחרים, בעצם מאז פרישתו של בן-גוריון וכניסתו של שרת לתוך נעליו.

כנראה לא זכיתי לחנינה על אף התייצבותי החד-משמעית לצד חפותו של שרת בכל אשר צמח וביעבע כרעל בעורקי המפלגה והחברה עם הדחתו של שרת מרום כהונתו ומעמדו.

משנות פעילותי - ועל האמת של פעילותנו המדינית - כי מדובר כאן על החבורה של הקיבוץ המאוחד ו״לאחדות העבודה״ - הרי כמחצית הזמן עמדנו באופוזיציה למפא״י. לא נוכל להכחיש, שהיו פרקים שבהם רבנו עם מפא״י בנוסח אלים למדי, והעימותים שלנו עלו על פי רוב בטונים יותר גבוהים וודאי יותר קולעים ומכאיבים מאלה של בגין וחבריו. הביקורת שלנו לא הייתה בעיקרה מדינית, אלא חדרה לתוך הקרביים של האתוס המפא״יי על שלוחותיו הסרטניות, והנה, ככל שאנו סברנו שאנו מעורבים ולמדנו היטב את משנתנו - באנו משם ובהמשך חיינו גם עשויים לחזור לאותו הרחם - גילינו ביומניו של משה שרת שידיעתנו הייתה שטחית וחסרת דם.

הפרדוקס הבלתי מפוענח הוא הכיצד עמד לו למשה שרת הכוח והמצפון להשיב לנו מלחמה שערה ולהאדיר את המוניטין של מפא״י ושל מנהיגה, ובאותו זמן - בעצם אותן שעות - לרשום ביומניו דברים על מפא״י ועל ההנהגה שאנו לא היינו מעזים להוציא מדל שפתותינו. שְנִיוּת מדהימה זו מדהימה מן הצד הפרגמטי, אולם מעבר לכך מן הצד המצפוני והרוחני. מתי עשה שקר בנפשו? ודאי לא בווידויו ביומניו. מסתבר שמשך שנים הופיע מעל הבמות בשם מפלגה והנהגה, שידע עליה שהיא מושחתת ורקובה. הרי כדברים האלה שהשמיעו שרת וגולדה מאיר ויעקב שמשון שפירא ואחרים על מפא״י ועל המנגנון שדוד בן-גוריון בנה וטיפח - לא הושמעו מעולם מפינו, ואף על פי כן סטר שרת על פינו ללא רחמים.

בהעלותי הגיגים אלה עתה, שנות דור מאז שהתרחשו, אני משוחרר מכל טינה וחשבונות. אני פשוט תוהה ומתייסר במחשבותי - עד היכן עשויה אדיקות מפלגתית ואחיזה בשלטון לעוות דרכו ומצפונו של אדם - אפילו בשיעור קומתו של משה שרת. לא רבו בתוכנו אז, וודאי שלא היום, דמויות מרמתו, כישוריו ועומק מחשבתו המדינית והחברתית של שרת. ואף על פי כן, הוכרע גם הוא על-ידי עוצמתו של מנגנון ושל נאמנות מעין שבטית מרעישה.

בימי שבירתה של מפא״י על-ידי בן-גוריון [ב-1961, עם פרישת מקימי רפ״י], לדידי השבירה השנייה - כי גם בגירושה של ״סיעה ב'״ [אֵם ״התנועה לאחדות העבודה״] בוועידת כפר ויתקין [ב-1944] היה משום שבירת מפא״י, אבל בזו הפעם היה זה בן-גוריון וחבר חסידיו שפרשו - נתגלה לנו, ולי במיוחד, משה שרת האמיתי בכל הדרו. על אף חוליו הממאיר הוא נתעלה בעיני כל לאדם למופת, כאילו נשתחרר מכבלים של שבוי. מכיסא הגלגלים שלו בא קול זעקה ואזהרה של נפש פצועה, משוחררת מכל רחמים עצמיים.

כיושב ראש הנהלת הסוכנות נשא ברמה את קולה של יהדות נאורה, שורשית, ועם זאת פתוחה לעולם ונושאת בשורת שלום.

*

כאשר הקמנו את מרכז התרבות בקיבוצנו, זכינו להסכמתה של צפורה לקרוא עליו את שמו של משה שרת.

בעיני, כאדם שזכה למגעים ומשאים עם חיים ארלוזורוב, שעל שמו קראנו את יישובנו [גבעת חיים], הייתה זו חוויה מיוחדת לחבוק בתוך חיינו את זכרו של משה שרת.

חיים ארלוזורוב ומשה שרת הם מאז דבוקים בנוף הקיבוץ.

הערות