8/7/1965

יהושע ביצור

 ה״ג׳נטלמן״ של הכנסת

מתוך: ״מעריב״

גלריית הדמויות של הכנסת שלנו דולדלה אתמול. האיש אשר הסב תמיד על הכיסא הראשון בשורה הראשונה של המפלגה הראשונה, לא יתפוס עוד את מקומו. בכל זאת לא יישָכח החותם שהטביע משה שרת על הפרלמנט הצעיר וחסר הניסיון שלנו.

הכנסת נוצרה בבחינת יש מאין. הביאו אליה מנהגים ונהלים מפרלמנטים שונים. ומן הבליל הזה היא יצרה לה מסורת משלה. משה שרת היה בין אלה שעיצבו את המסורת הזאת מתוך קביעת כללים של כיבוד הדדי ודאגה ליוקרת הבית ומעמדו בעיני העם.

זאת האמת: רבים הסתכלו תמיד על משה שרת וביקשו לדעת כיצד הוא נוהג - על מנת לחקותו. מנהגיו הפכו לנכסי צאן ברזל של הפרלמנטריזם החדש שלנו. הוא קבע דפוסים של הופעה והתנהגות, אשר עליהם אמרו ״כזה ראה וקדש״.

הוא היה ה״ג׳נטלמן״ של הכנסת. על כך אין חולק. הוא ידע גם ימים קשים רבים בבית הזה - הן בימי השיא של כהונתו כראש הממשלה, והן בימי השפל, כאשר ניסו לדחקו מכותל המזרח. תמיד ובכל עת שמר בכל הופעותיו ומעשיו בבית הנבחרים שלנו על לשון מהוקצעת ומכובדת ועל יחס של דרך ארץ גם כלפי יריביו. בכך הוא היה בין מעצבי הסגנון של הבית.

לא אחת חייכו כאשר שרת נכנס לאולם המליאה, נעצר תחתיו ליד הפתח, קד קידה מודגשת כלפי כס היושב ראש ורק אחר-כך פנה לתפוס את מקומו. תחילה חייכו, ואחר-כך החלו לחקותו, וכיום נוהגים כמעט כל חברי הכנסת לפי ״נוסח שרת״. בכך הוא היה גם למחנכם של נבחרי האומה. הוא לימדם כיצד להתהלך בבית של נבחרים.

הופעתו הייתה תמיד בקפידה וללא רבב, מעשה תלמיד חכם. גם בכך היה מעין ״קישוט״ של הבית, דוגמה כיצד צריכים להתהלך בו. ממנו ראו וכמוהו עשו. ובכך שפר עלינו חלקנו, כי למדו בכנסת שלנו לנהוג בדרכי הנועם של שרת. זה החדיר אווירה טובה והלך רוח תרבותי לבית.

זה שנים אחדות כמעט שלא הופיע מעל הדוכן. קולו נשמע רק לעתים רחוקות. הוא לא היה מאלה שנדחקו אל המיקרופון. ובכל זאת קרנה תמיד השפעתו, אפילו בדומייתו. תמיד הופנו העיניים לעבר מושבו. כולם ביקשו לדעת כיצד מגיב משה שרת, לפחות בהבעת פניו.

לא היה זה מן הדברים הקלים בשבילו לראות ליד שולחן הממשלה ולשמוע מעל הדוכן את אלה שהדיחוהו מתפקידיו הרמים ביותר. אך הוא לא הפגין מעולם איבה או שנאה, ולא נתפס אף פעם לקריאת ביניים עוקצנית ולא ״ערך חשבונות״. הוא שמר תמיד על צלם נבחר העם, ובהתנהגותו השקולה, המחושבת והמאופקת, הוכיח כי לא שכח אף לרגע שעליו לשמש דוגמה לאחרים.

״משה״ - כינו אותו בחיבה חבריו לסיעה. כי הוא היה לא רק מנהיג, אלא גם חייל ממושמע. גם בשנה וחצי האחרונות של חוליו הממאיר, נזעק תמיד אל בניין הכנסת כדי שקולו לא ייפקד בעת הצבעות מכריעות. לפני כארבעה חודשים ביקר בפעם האחרונה בכנסת. כולם חשו לברכו והוא השיב להם בנחת: ״כמה טוב לשוב לאכסניה הזאת״. הוא אהב את הבית, כי העניק מאוצר כוחותיו הנפשיים תשומת לב מרובה לכל העובדים - סדרנים ככתבניות. את הסדרנים שאל תמיד על בעיותיהם האישיות, ולקצרניות העיר תמיד כדרך מורה על שיבושי לשון ופיסוק.

מי יוכל לשכוח את הופעותיו מעל הדוכן הרם הזה, כאשר עצר מדי פעם בקריאת הודעה מדינית חשובה ביותר, כדי לשלוף עט מכיסו ולמלא בנייר שלפניו את הפסיק החסר בין שני חלקי המשפט, על מנת שתחבירו לא ייצא פגום. זה היה כל כך אופייני לו - הדיוק והדקדוק בקטנות. הוא לא הסתפק בפחות מן השלמות, בוודאי לא בכנסת. לא פעם שאל: כיצד יסתכלו עלינו וישפטו אותנו הדורות הבאים, אם ננחיל להם שיבושים ב״דברי הכנסת״?

כך העריכוהו וכך חיבבוהו בזכות דיוקו ודייקנותו. ומעל לכל העריצו את גדולתו הנפשית ואת יכולתו להתרומם מעל חשבונות אישיים קטנוניים. אין לנו רבים כאלה.

ומי לא יזכור אותו יום של שנת 1955, כאשר החזיר את שרביט ראשות הממשלה לידי דוד בן-גוריון? היה זה בוודאי יום קשה בעל עומס נפשי עצום. באולם הדחוס וגדוש המתיחות, פסע זה עתה בן-גוריון שוב אל כס ראש הממשלה, אותו פינה שעה קלה קודם לכן משה שרת. בן-גוריון שקע מהורהר בכורסה ואילו שרת ניצב על הדוכן ובירכו בדיקציה החדה שלו: ״לך בכוחך זה והושעת את ישראל״.

היה זה שרת במלוא גדולתו הנפשית.

אתמול התייתם כיסאו. כולם הפנו עיניהם לעבר הריקנות שאפפה את הכיסא הזה וחשו במועקה הקשה. לכולם אבד מישהו - אם מנהיג, אם בעל עצה ואם חבר לשיח רעים. לכולם היה חלק בו, כי עם כולם לקח דברים - ידידים כיריבים. ומי לא למד ממנו - אם לא הִלכות מדיניות, הרי לפחות פרק בדקדוק עברי ובלשון משופרת. על כן הם עמדו אתמול המומים, השרים ליד שולחנם וחברי הכנסת ליד ספסליהם, כאשר יו״ר הכנסת קדיש לוז העלה את זכרו בדרך המתאימה וההולמת ביותר: הוא קרא קטע מנאומו הראשון של משה שרת בכנסת הראשונה - הרך הפרלמנטרי שאך זה נולד.