הטרובדור הציוני האחרון, זלמן ארן - 1/7/1966
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  הטרובדור הציוני האחרון, זלמן ארן - 1/7/1966


1/7/1966

זלמן ארן


הטרובדור הציוני האחרון

 

 

מתוך: ״דבר״, דברי זלמן ארן בעצרת זיכרון במלאת שנה למות משה שרת

 

לתולדות עם ישראל, ארץ-ישראל ומדינת ישראל האציל משה שרת מאורו של מנהיג סגולה. הכרה מחודשת זו מעמיקה ומהווה מעין התגלות הפוקדת רבים המבקשים לדעת עליו יותר. שיקוף מסכת חייו הינו רק בראשיתו. פועלו משך שני דורות ומחצית דור מחייב חישוף פרקי מעש, הגות ומידות. כינוס תזכיריו ונאומיו, רשימותיו, יומניו ומכתביו של משה שרת יעשיר בוודאי את הספרות העברית ביצירה מקורית, שחושלה על גבי סדן של תקופה, נצרפה במערכות נפשו והועלתה בכוח ביטויו המיוחד.

משה ידע לעשות מלאכות הרבה, אך הוא עשה אותן כאמן. אין אמן יוצר אלא מתוך השראה, ואין השראה באה אלא מתוך שאר רוח, ואין שאר רוח בא מן ההפקר.

מילדותו גדל משה, במשפחתו ומחוצה לה, בתוך אקלים של ארצישראליות ציונית. בצמד המילים ״ארץ-ישראל״ היו כמיהה, מאוויים, הילה של שינוי בראשית והתמכרות ללא חשבון אחר מחוץ לחשבון הנפש. שחר זה בחיי משה ליווה אותו ולא נטש אותו עד לשקיעתו.

התבוננות ראשונה במשה מעלה בי אסוציאציה של מעיין מתפרץ ומפכה מים חיים וחמים. בארבעים שנה של היכרותי אותו לא פג הרושם הראשון.

ברוך כישרונות. רבגוני. מבריק. את כל אלה הוא שיעבד למצווה ראשית אחת - נאמנות לאחריות בתור קטגוריה מוחלטת.

את עדותו-הוא לכך אנו מוצאים בקטע מנאום שנשא לפני שלושים ושש שנה. זה היה ב-1930. על סף האיחוד בין ״אחדות העבודה״ ו״הפועל הצעיר״ קוימו ועידות נפרדות של המפלגות הללו. זמן רב הייתה שמורה עמי התרשמות עזה מדברי משה בוועידה האחרונה של ״אחדות העבודה״. לקראת עצרת זו חיפשתי ומצאתי את הקטע מתוך נאומו זה, שנדפס בגיליון ״הפועל הצעיר״ ב-24 בינואר 1930. ואלה היו דבריו:

"מה שנתנה 'אחדות העבודה' לנו הוא קודם כל חוט שדרה איתן לכל אחד ואחד, ביטחון פנימי לכל שעה טרופה, עמידת קוממיות נוכח כל הגלים, קרקע מוצק תחת רגליים, אבחנה נוקבת בכל תסבוכת חדשה. מבלי שנדע תמיד למצוא את הנוסחה ההולמת אנו יודעים היטב מהי הציונות שלנו ומהו הסוציאליזם שלנו. הדברים האלה נבלעו בדמנו ושום דבר לא יעבירנו על הרגשתם החיה. כל אחד מאיתנו חש בקרבו את הכוח הזה לעמוד בכל מבחן, מבלי שיהיה זקוק למנהיג, למסכים ולמאשר. בהגנה על הכרתו הוא לא יירתע מפני כל ניסיון מבחוץ לפסול את צדקתו המוסרית. לעמוד שדרה זה עוד נזדקק מאוד. כי הנה ימים באים עלינו, אשר נצטרך להוכיח לעצמנו ולאחרים מאיזה חומר קורצנו, ימים אשר מי יודע באלו מערכות נעמוד בהם על נפש תנועתנו ועל הנפש ממש. וניאלץ לעמוד כשגבנו אל הקיר, מאין כל דרך נסיגה מאחורינו".

 

*

 

הוא אהב בני אדם. היה סקרן לבני-אדם. חרד לכבוד האדם. שנא עריצות. ידע יריבות אך לא נטר איבה. הקפיד על לויאליות. נשם במלוא ריאותיו את האווירה של ציבור. ראה את החזות בתנועה, לטיפוחה נתן ממיטב חילו, במיוחד לתנועות נוער ולמפלגתו. בזו ראה מצבר לכוחות ציבור מאורגן, אידיאי, שחייב לדעת את דרכו - שחייב לחפש את דרכו.

היה כובש ביושרו האינטלקטואלי, בכושרו הנפשי לחנך. היה מחנך בחסד השכלתו, תרבותו, מידותיו ובכושר הביטוי שלו. כאשר דיבר או כתב, נענדו דבריו בעטרת של אצילות.

אין בנמצא אדם, והוא משכמו ומעלה וקרוי מנהיג, שיהיה מחונן בכל המעלות. אילו נתברך בכל המעלות, לא היה מגיע למדרגה של מנהיג. צירוף של כל המעלות היה בוודאי משתק אותו. כל מנהיג ציבור ניחן, בין השאר, בתכונה ראשית אחת, והיא הקובעת. מה הייתה התכונה הראשית של משה שרת?

תשובתי-אני לשאלה זו היא: הפתוס המוסרי של אדם היודע שאת חייו הוא מכלכל באמות מידה של מצפונו השלם, של מצפונו הבלתי מצולק.

סבורני כי גם כוח עמידתו במערכות חוץ ינק מהפנים של פנים אישיותו.

 

*

 

אין אומה שמדיניות החוץ שלה אינה פרגמטית. רמתה נקבעת לפי מטרותיה ולפי מקורות מטרותיה ולפי ברירת הדרכים להגשמתן. הפרגמטיזם של משה שרת בשירות החוץ נבע מצימאון לקידום המפעל הציוני מתוך חיבוטי ניסיון והגות ולא בלי השפעות משלימות - ולעתים סותרות - של ארבעה אישים דגולים שעמד במחיצתם:

תורת הציונות האינטגרלית של ברל כצנלסון, שבמרכזה עמדה הממשות הישראלית בתור בסיס לכוח מדיני עברי;

הריאליזם ההיסטורי שנרתם לרצון פלדה של דוד בן-גוריון;

חוסן ותנופה שנתגלו בהופעתו המטאורית של חיים ארלוזורוב;

והיתד, השפעת מדיניותו של הנשיא הבלתי מוכתר לעם היהודי, ד"ר חיים וייצמן.

אנו יודעים הרבה על פעולתו של משה במערכות חוץ ערב קום המדינה ובשלבים שלאחר מכן. אך טרם נחשף חלקו העצום של משה במצור המדיני, מצור ללא אש, שהוא שם על הממשל המנדטורי, מצור מתמיד, יומיומי, עקשני ובלתי נרתע.[1] הייתה זו מדיניות חוץ מוזרה מאוד, מדיניות חוץ לא בשם כוח של ארץ, עם ומדינה, אלא למען השגת כוח של ארץ, עם ומדינה. מכאן מובן יותר היקוד בו טיפל בהקמת החטיבה העברית הלוחמת - הבריגדה העברית. לא עוד סיקול, חריש, זריעה ותוחלת ההבשלה, אלא כבר הפרי הבשל עצמו, הפרי הראשון של כוח ממלכתי עברי - כוח.

 

*

 

שנתיים כיהן משה שרת כראש הממשלה השני במדינת ישראל. היה אפוף חיבה וכבוד. גילה קולגיאליות. שקד להקהיית זוויות פוצעות. טיפח אקלים פנימי של רצון טוב. מתוך צפונות יצאה הרעה. נאומיו בכנסת כראש הממשלה מהווים מופת לרטוריקה הממלכתית העברית בהגיונם, בסגנונם, בתוכנם ובאצילותם.

בענווה רבה הוא נכנס לשירות החוץ. עשה בתחום זה בגאון ובכישרון, בעבודה ללא לאות, בעבודת פרך של הרגשות וחרדות.

הוא יצא משירות החוץ ביגון, ללא נחמה וללא השלמה. אך הוא לא יצא לתוהו. נפל בגורלו, או הוענק לו על-ידי גורלו, להשלים את מעגל חייו בזינוק רב-תושייה אל תפוצות הגולה כיושב-ראש ההנהלה הציונית. להחייאתה ולהפעלתה מסר את שארית שנותיו ושארית כוחותיו.

בטרם רותק למיטתו שממנה לא קם עוד, נפרדו ממנו בעודו בחיים, במשך כמה חודשים, רבים-רבים. היו הם אלה שבאו לאסיפות בהן השמיע משה נאומי מאסף, נאומים צלולים ומזוככים. האזינו לו בדריכות. התבוננו בו תוך קדרות. קול עבר בארץ כי מחלה ממארת מכלה בו.

 

*

 

כל תקופה יודעת שבט קטן וקטן של ראשונים שהיו לאחרונים. עם מותו של משה ייתכן שנכרת הטרובדור הציוני האחרון; עם מותו של משה ייתכן כי במדינת ישראל נכרתה, לפי שעה, סמכות מוסרית שאין עליה עוררין.

 

הערות

[1] ר׳ חמשת כרכי משה שרת: יומן מדיני, 1941-1936, שיצאו לאור בשנים 1979-1968. כרכים נוספים בסדרה משלימה לשנים 1947-1942, שתיקרא מאבק מדיני, נמצאים בהכנה לדפוס בעמותה למורשת משה שרת.

 

העתקת קישור