8/7/1965

יגאל אלון

 מופת לכולנו

מתוך: "מעריב"

אף שמשה שרת נולד בחו״ל, הנהו המדינאי הראשון מגידוליה של הארץ הזאת, שהרי הגיע הנה בהיותו ילד. הייתי רוצה, שיהיה למופת לכולנו. לא אחת היינו חלוקים בדעות, בעיקר בענייני חוץ וביטחון, אבל אי-אפשר שלא להתפעל מבהירות שיקוליו, מנחרצות החלטותיו, מעקביותו, מצחות לשונו ונקיונה, מחברותו הטובה גם עם בני פלוגתא.[1]

בניגוד למה שמקובל לחשוב, מצאתי בו סעד רב כאשר ביקשתי מן הפיקוד העליון לדחות את הנסיגה מסיני בינואר 1949 לכמה ימים, כדי לאפשר לכוחותינו להשלים את שחרור רצועת עזה, בטרם תבוצע הנסיגה.

מכתב משה שרת אל מפקד הפלמ"ח יגאל אלון

ליפתח שלומות,

עתותי הקצוצות אינן מספיקות כדי שיחה איתך, והרי עדיין אתה חייב לי הסבר על מכתב ששלחת לאיילון,[2] אלא שמרוב טרדותי כאן ובחו״ל לא נתתי לך הזדמנות לכך.

מה שהניעני לכתיבה הוא שֶמע שהגיעני על דוח שמסרת במסיבת עוּלים[3] על כישלונות ורשלנות של ״המוסד״.[4] איני בא להטיל ספק בעובדות שהרצית, אך גם מבלי ששמעתי את הדוח במפורט ומבלי שאהיה בקי בפרטי עבודת המוסד, ספק בעיני אם אותן עובדות מצטרפות לתמונה שלמה ומאירות את הפרשה כולה באור נכון. אני יודע, שהמוסד נאבק עם מעצורים ומכשולים קשים מנשוא ואין קל מלתלות בחוסר כישרונם של הנושאים במלאכה את קולר הכישלונות, שהינם פרי קשיים הטבועים במלאכה עצמה. מכל מקום, גם אם אתה משוכנע באמיתיות סיפורך, ודאי לא נעלם ממך כי סיפור כזה מוכרח לעשות שָמות בנפש שומעיו ולזרוע אי-אמון וייאוש. מכאן, שחובתך היא - לא רק חובת חבר כלפי חברים קשישים ומנוסים ממך, אלא חובת אדם הנושא עצמו באצטלה אחראית - להביא לפני עדתך הארה דו-צדדית, ולא חד-צדדית, של העניין.

לכן הנני להציע לך לערוך דוח מפורט בכתב מהרצאתך באותה מסיבה ולהמציאה לבן יהודה להערותיו. חובתך לדרוש ממנו במפגיע תשובה מלאה ומהירה ולהביא את תשובתו לידיעת שומעיך.

אינני מעורר בהזדמנות זו את השאלה אם בכלל זוהי הדרך הנאותה להסברת עניינים כה חמורים ודקים כענייני המוסד, שמרוכז סביבם להט כה עצום ויש בהם להסעיר רוחות במידה כה רבה. מבחינת הסדר הנכון, גם פנייתי אני אליך איננה לגמרי "כשורה". אבל שעתי דחוקה, ומשנתקלתי בשריפה שפרצה אני מנסה לכבותה כיכולתי, ברי לי, שעתידים אנו ליתן את הדין שעל שאין אנו נותנים דעתנו על בעיה זו של סדרי הסברה בשורותינו, ומניחים שישתלט בזה חוסר כל סדר ומשטר עם טשטוש גמור של תחומים בין מסגרות "מדיניות" ו"צבאיות". גם לארגון חופשי והתנדבותי כשלנו אי-אפשר בלי מערכת הלכות של קבע בעניינים אלה ושמירה קפדנית על קיומן, אחרת יצא ברבות הימים שכר העֵרוּת והלהט בהפסד ההרס הנפשי וההתפוררות הארגונית.

באיגרת שקראתי באיילון לא חששת מלהדביק תו גנאי, שנתחדש בבית-מדרש מסוים[5] בראשו של המוסד[6] אשר מידו, ואך מידו, באה לך הסמכות לפנות בכלל אל אותה חבורת גדיים בדברי הסבר. הנתת אז דעתך על שורשים שעקרת ויסודות שהרסת? בשם מי ובתוקף מה היית פונה אל אותם נערים למחרת היום אילו נצטווית לפנות? נניח, שבצמרת מקננים אך מורך לב ורפיון ידיים וחוסר תושייה - היש צמרת אחרת במקומה, או היש סיכוי להעלות צמרת אחרת, או שמא אין הכרח להזדקק לצמרת כלשהי?

שמעתי עליך שחכם אתה, ושמחתי להיווכח בחוכמתך ובעוד כמה תכונות חיוביות וחשובות שחוננת בהן דווקא למקרא אותה איגרת, אלא אל-נא תהא-נא מקפיד עם חבר קשיש שכמותי אם אומר, שעדיין יש מרחק בין חוכמה לתבונה, שאם לא כן לא הייתה הלשון נזקקת לשני הניבים; כי החוכמה מסתפקת בהבנת העניין כשלעצמו, במופרש ובמבודד, ואילו התבונה חותרת להבנת כל הסובב אותו וצופייה למסקנות הרחוקות הנובעות ממנו.

בברכה ובדאגה,

מ"ש[7]

הערות