מי זוכר את משה שרת? עמוס אילון - 17/7/1978
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  מי זוכר את משה שרת? עמוס אילון - 17/7/1978


17/7/1978

עמוס אילון

 מי זוכר את משה שרת?

 

 

מתוך: הבט אחורה בבהלה מסוימת, "הארץ", עמ' 1361-358

 

המהפכה הציונית אינה מכלה ילדיה. היא שוכחת אותם. כ-200 משתתפים, רובם ישישים וישישות ובני משפחה קרובים, נכחו השבוע בירושלים באזכרה לרגל מלאות 13 שנה למותו של משה שרת. אבל לבד מחבר הכנסת אבא אבן, שהרצה על דרכי הדיפלומטיה בדורנו, לא נכח אפילו אחד ממנהיגיה, פעיליה, וחבריה הנוכחיים של מפלגת העבודה. נכחו שגרירים בדימוס, פקידים בסוכנות ופנסיונרים כחושים של ארץ-ישראל ההיסטורית, רכונים על מקלות, זיכרונות ורגשות מעורבים.

אחרים לא באו. ולמה, בעצם, יבואו? בראש העבודה עומד כיום איש רפ״י [שמעון פרס]. שלושה אנשי רפ״י אחרים מכהנים כשרים בממשלת הליכוד. מן ״המערך״ - נותר שריד. ה״עבודה״ היא כיום מפלגתם של משה שחל וז׳ק אמיר. מה להם ולמשה שרת?

הטקס נערך באולם הסוכנות היהודית, ומטעמה. אבל גם חברי הנהלת הסוכנות מטעם ״העבודה״ בלטו בהיעדרם. כך יצא, שהטקס נוהל בידי אלי אייל מד״ש, שנשא נאום יפה, ובקרב הקהל היה הפוליטיקאי הבכיר - רפאל קוטלוביץ מ״חרות״(!) - תנועה שהמנוח ראה בה ערב רב פרוע של קריפטו-פשיסטים ושחצנים נבובים. גולדה מאיר הבטיחה לבוא. ברגע האחרון התחרטה. שמא לא הרגישה בטוב? לא, היא שהתה במשרדה בתל אביב. אין זו הפעם הראשונה שגולדה מאיר מבטיחה לנאום לזכרו של שרת וחוזרת בה ברגע האחרון. בפעם האחרונה (1973) כבר ישבה על במת בית העם בירושלים. כאשר הגיע תורה לדבר כיסתה פניה בכפות ידיה וירדה מן הבימה. הקהל נדהם. ״היא איננה מסוגלת״, אומרים יודעיה. ״יש לה תסביך אשמה״. היא ירשה כיסאו בחייו, כאשר היה עדיין בשיא כוחו.

״שפכו את דמו״, אומרים. ״התעללו בו״. ״פיטרוהו בבושת פנים״. "הדיחו אותו". ״הוציאו דיבתו רעה״, שב-1948 התנגד כביכול להקמת המדינה, אף כי התעודות שנחשפו זה עתה מטעם גנזך המדינה מוכיחות את ההיפך. מדברים על ״הטרגדיה של משה שרת״ ומתכוונים לומר, שלקחו ממנו את ״כיסאו״, בגסות לקחו, כלומר לפני שהגיע לגבורות, או לסניליות ניכרת, דבר שנחשב במפא״י ההיסטורית כרצח בדם קר.

אבל לא זו הייתה הטרגדיה האמיתית.

משה שרת חלם על ציונות אחרת. הוא כפר במדיניות החוץ והביטחון של בן-גוריון; דגל באלטרנטיבה מעשית לאקטיביזם המיליטנטי של פעולות הגמול, האמין באפשרות הידברות עם מצרים וירדן. הטרגדיה האמיתית של חייו הייתה, שמעולם לא ניתנה הזדמנות לאלטרנטיבת שרת להוכיח עצמה. אפילו איננו יודעים מדוע. האם היה נאיבי? האם יישם את מדיניותו ונכשל? האם ביקש לנסותה אך בן-גוריון עצר צעדו? או אולי נכשל עקב חוסר כוח רצון, גיבוי מפלגתי, ביטחון עצמי, חולשת אופי? כל השאלות האלה אקטואליות גם כיום.

משה שרת הוא אביהם-מיילדם של כל ה״יונים״ בישראל.

הוא התנגד למבצע סיני, שראה בו אסון מדיני ״שהרחיק את השלום עשר מעלות אחורנית״, ניסיון עקר להתקשר ״עם שתי מעצמות יורדות וכושלות". הוא האמין, כפי שהתבטא, ״במדינת חוק, לא במדינת שוד״. התאונן על יצר ההרפתקנות הפרחחי הפועם בנו. ״איזו משתי הנשמות המתרוצצות בתנ״ך תנצח יריבתה בקרב העם הזה?״ לא גרס ״או״ם-שמום״.[1] האמין במה שכינה משפחת העמים.

בן-גוריון דגל בקו לוחם - שרת האמין בקו הידברות. בן-גוריון פקפק באפשרות של שלום - שרת האמין בה. ידע, שאפילו כאשר הננו מתעצמים, אנו ממשיכים לפנות אל מצפון העולם, לאו דווקא אל האינטרסים שלו. חלום הבלהות הגדול של שרת התגשם בימינו אלה: בידוד בינלאומי כמעט גמור, טשטוש ההבדל בין התוקף לבין הנתקף.

 

*

 

שרת כיהן כשר חוץ בתקופה קשה ורבת סתירות. היה אדם מורכב, מתוסכל וממורמר. את מצבו הנפשי ביטאה, יותר מכל, מלה שגורה אחת, שהוא עצמו חידשה והכניסה למילון: סיכִּלון.

הוא התמנה ראש ממשלה לא משום שמפא״י חפצה בו אלא משום שבן-גוריון התפטר, אשכול וגולדה מאיר לא רצו בתפקיד ופנחס לבון הפחיד את כולם. מיומו הראשון כראש ממשלה היה מועד לפורענות: נשא בעול אחריות בלי סמכות, בעוד בן-גוריון הפעיל סמכות בלי אחריות. הצבא, בהנהגת משה דיין כרמטכ״ל, נהפך לגורם פוליטי, שדחף למלחמה. ראש אמ״ן [בנימין גיבלי] הרעיש את שרת ״בתפיסתו המדינית המבהילה בגולמיותה, הרישול וחוסר הרצינות בארגון המבצעים פוסלים אותו לחלוטין לתפקיד זה״.[2]

שר הביטחון באותה עת היה פנחס לבון, פציפיטט טולסטויאני שיזם פעולות גמול רצחניות, שקוממו את שרת אבל הוא לא הצליח למנוע הישנותן. הוא ראה בלבון אדם מושחת ובאופיו ושכלו ראה ״יסודות שטניים״; הוא לקה, מפעם לפעם, ב״ליקוי הדעת בשל סביאה״. על רקע זה, הסוריאליסטי-לא-מעט, החליף שדרים עם ג׳מאל עבדול-נאצר בחתירה בלתי פוסקת להגיע להבנה עם מצרים. הסימנים הראשונים לא היו בלתי מעודדים, עד שמישהו ״נתן הוראה״ (עד היום איננו יודעים מי) וה״פרשה״ שמה קץ לגישושים. שרת האמין בהם.

שרת היה אחד המעטים בראשית שנות ה-50 שלא זלזל בחומר הנפץ הפוליטי הטעון ב״בעיית הפליטים הפלשתינאים״, יחיד בצמרת הפוליטית שהציע ״להפעיל פתרונות לבעיית הפליטים על-ידי הצעה נועזת וממשית מצדנו לתשלום פיצויים״. זמן-מה הרהר באפשרות לשריין למטרה זו שיעור כלשהו מכספי השילומים. דוח הוועדה שהקים למטרה זו נגנז. ״קיימת הייתה רתיעה מוחלטת מכל יוזמה מדינית״, נזכר לימים אחד מחבריה, נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ. ״הייתה התרכזות בלעדית כמעט בבעיות ביטחוניות״. הדברים נשמעים אקטואליים והיו יכולים להיאמר גם כיום.

 

*

 

היו לשרת חסרונות גדולים. האומר עליהם שהיו כמידת מעלותיו אינו מסביר את כישלונו. היה יכול להיות קטנוני. היה פדנט נוראי. נעדר חוש הומור.

מזכירו המדיני, זאב ש״ק, ביקש לבדר אותו במברק מטומטם של השגריר באנקרה, שדיווח בפרוטרוט לא רק מי ומי היו אצלו במסיבת קוקטייל אלא גם על מספר הסנדוויצ׳ים שאכלו. הערתו היחידה של שרת הייתה: ״אין אומרים סנדוויצ׳ים אלא כריכים״.

היה אדם הגון מאוד. חי בעידן אחר. הסתפק במועט. היה ודאי מתקומם נגד העלאת שכרו ב-70 אחוז; לא היה גובה שכר מיהודי הגולה בעבור הרצאה על הציונות. כאשר קיבל 6,000 ל״י דמי מפתח בעבור דירתו הישנה ראה בזה ״רווח בלתי הוגן״ ותרם את הכסף למטרות ציבור.

שנא ערפול. אהב להעמיד דברים על דיוקם. כיוון שהימר על מצפון הבריות, שיחק מלכתחילה בקלפים חדשים. היה אינטלקטואל. כאז כן כיום: גדולים קשייו של אינטלקטואל בפוליטיקה. כאז כן כיום: יותר קל למכור קו קיצוני מאשר קו מתון, את הרגשנות מאשר התבונה. ״לשווא מתאוננת התבונה, כי דעות קדומות שולטות בעולם״, כתב הצרפתי איפוליט טֶן במאה הקודמת, ״על מנת לשלוט, מוטל עליה שתיעשה בעצמה לדעה קדומה״.

 

הערות



[1] כל הציטוטים מיומ"א, שפורסמו ב״מעריב״ בשנים 1976-1974. הערת מערכת לארבעת הציטוטים, ר' לפי הסדר: יומ״א עמ' 1838; 669; 823; 874, 931, 932, 1117, 1889.

[2] יומ"א, עמ' 684.

 

העתקת קישור