1965

יעקב אורי

 משה שרת - בר-אבהן ובר-אוריין

מתוך: כתבים נבחרים, הוצאת "דבר"

האב

״אין משיח לישראל, כבר אכלוהו בימי חזקיהו״, כשאגת אריה פצוע פרצו מילים אלה מפיו של יעקב שרתוק בכינוס האזכרה בבית הכנסת הגדול של העיר חרסון, ביום השביעי לפטירתו של ד״ר הרצל. ובמרי שיחו הוסיף המספיד: ״עַם אוכל משיחיו הוא עמנו, השובר את לבותיהם ומקצר את שנות חייהם״.

לשאת את ההספד על הרצל הוזמן אומנם הרב סלושץ' מאודסה, אך את רגשות הקהל העצום זיעזעו דבריו של הציוני-הביל"ויי יעקב שרתוק, שיצאו מקרב לבו ונכנסו ללבות שומעיו. בייחוד התרשמו מדבריו הציונים הצעירים, שהיו עוקבים אחרי הופעותיו ובולעים בצימאון את דבריו הכנים, הנרגשים וההגיוניים.

לארבעה חוגים השתייכו ציוני חרסון.

בחוג הראשון התרכזו בעלי ההון, אשר להם המאה וכמובן שגם הדעה,

בחוג השני והשלישי התרכזו גרי הפרברים,

ועל החוג הרביעי נמנו ה״מתמרדים״ והנוער.

מנהיגו ומדריכו של חוג זה [הרביעי] היה יעקב שרתוק, אם כי היה המבוגר בין חבריו. בחנותו - חנות למכשירי כתיבה וצבעים - היה מתכנס תמיד ועד החוג. שם נקבעו דרכי הפעולה: מה צריך להיאמר ומה צריך לדרוש באסיפות הכלליות של הציונים, ומה צריך להיכתב בעלון הפנימי שהוציא החוג. שרתוק האב היה, כאמור, הרוח החיה של החוג. הצעירים כיבדוהו והעריצוהו ותמיד התחשבו בדעותיו וידיעותיו.

לא כאלה היו יחסיו עם ציוני הכיבודים וההתנשאות. איש ריבם היה, כי לא כדרכיהם דרכיו ולא כפעולותיהם פעולותיו, וישיבתו ביניהם הייתה זמנית וארעית. נפשו ערגה לארץ ישראל וישיבתו בגולה הייתה למגינת לבו.

האם

רעיה כערכו הייתה הגב' פניה שרתוק. כאם לבנים התייחסה לפרחי הציונות. לעתים הייתה עוזבת את מקומה ליד הקופה ונכנסת עם אחד או שניים מהם לחדר הקטן שבצדה של החנות ושם הייתה מקבלת מהם את ה״סחורה״: את שוברי ה״שקלים״, את פנקסי הבולים ואת כספי הקופסאות של ״הקרן הקיימת״. לעתים, כשחששה מעינא-בישא שעלולה להציץ מהחוץ, הייתה קמה ממקומה, מורידה ״סחורה״ מהאצטבות ואורחיה הפכו ל״קונים״. תמיד הייתה מעודדת את הצעירים לפעולה ונפרדת מהם בברכה: ״להתראות בקרוב בארץ-ישראל״.

ואכן משפחת שרתוק לא הייתה רק נאה דורשת, אלא גם נאה מקיימת.

כשנפוצה בין חברי החוג הידיעה שמשפחת שרתוק עומדת לעלות לארץ - נתקבלה בשמחה מהולה בצער. השמחה הייתה רבה על עליית כל אדם לארץ, ובייחוד על עליית משפחה שלמה. אך צער הפרידה והחששות לגורלו של החוג הנעזב ממחנכיו ומדריכיו, היו רבים אף הם. אך מעז יצא מתוק. כל מכתב מהארץ הצית זיקים והלהיב לעלייה, והצטיינו במיוחד מכתביה של הגב' שרתוק, מכתביה לידידים ורעים היו מועתקים במאות טפסים ומופצים בין חברי החוגים הציוניים בחרסון ובערי הסביבה. רושם מיוחד ועז עשה אחד ממכתביה, שבו תיארה את חיי משפחתם בכפר הערבי עין-סיניה (כפר ערבי קטן בדרך בין רמאללה ושכם, שם ייסדה משפחת שרתוק טחנת קמח בשביל הסביבה ושלחה ידה גם בחקלאות זעירה) וכיצד הובילה את תרנגולותיה לירושלים למכרן בין תושבי העיר לכבוד החגים. הידיעה שהאישה העדינה, המשכילה והאצילית, מסתגלת לחיי חקלאות ולעבודת האדמה היכתה גלים, קרבה נפשות והעלתה עולים.

המכתבים היו נקראים בישיבות ובאסיפות ולא מעטים ממעתיקיהם ומקוראיהם זכו לעלות ולהיות בין בוני הכפרים והמשקים בארץ. כיצד מצאה משפחה עירונית ומשכילה זו את דרכה לכפר וכיצד הסתגלה לחיות יחידה בין ערביים, בלי לדעת את שפתם ובלי להכיר את מנהגיהם ונימוסיהם - לאלוהי שיבת ציון פתרונים.

הבן משה

את בנם משה פגשתי לראשונה בהיותו כבן עשר בביתו של ד״ר גינצבורג, רבה של העיר חרסון. יעקב, בנו של הרב, ומשה, התכוננו להיכנס לכיתה המכינה של הגימנסיה העירונית והיו מכינים יחד את שיעוריהם.

הייתי מבאי ביתו של הרב ולימדתי את בנו יעקב עברית ותנ״ך.[1] משה, שהיה מזדמן לעתים לביתו של הרב, היה מקשיב לשיעורים, הצטרף ליעקב והמשיך יחד איתו בלימודים ובזמן קצר הסתגל לשפה והצטיין בידיעותיו וביפי סגנונו. במשך הזמן הוסכם בינינו לדבר רק עברית. כך זכיתי להכניס עוד בגולה את משה תחת כנפי השפה העברית, שכה הצטיין בה בדיוק הביטוי וביפי הסגנון.

יעקב ומשה עמדו בהצלחה בבחינות ונתקבלו לכיתה א' של הגימנסיה. הוריהם קנו להם את בגדי השרד, אדרת (מונדיר בלע׳׳ז) וכובע גימנזיסט. האדרות היו גדולות ממידות גופם ולכובעיהם הוכנסו פסי קרטון כדי להקטינם, למען יוכלו לשמש שנים אחדות.

משה לא היה מרוצה מסידורי הגימנסיה וממלבושי השרד בכלל, אך התנחם בכך שבקרוב ישתחרר מהם ויעלה לארץ ללמוד בגימנסיה העברית, שעמדה להיפתח ביפו, ובארצנו החמה ממילא אין צורך בבגדים כבדים כאלה. בעלותי לארץ מצאתיו בין תלמידי הגימנסיה ״הרצליה״. כאן גם זנח את בגדי השרד שנפשו סלדה מהם.

בארץ נפרדו דרכינו ומקומות מגורינו ונפגשנו לעתים נדירות. מדי שנה היינו נפגשים בבן־שמן, בעלותו יחד עם תלמידי הגימנסיה לחג החנוכה למודיעין. ושוב נפגשנו בבן־שמן, בבואו יחד עם קבוצת חבריו לכיתה, לברר את האפשרות להסתדר שם בעבודה חקלאית.

מסיבות שונות לא הצטרף משה לקבוצה זו וזמן רב לא נפגשנו. פגישותינו התחדשו בכניסתו למערכת ״דבר״. לפי הצעתו של ברל כצנלסון הזמנתי את משה להשתתף באסיפת חברים בנהלל, שבה עמדו לדון על העיתון ״דבר״, על תוכנו ומגמתו. הרצאת הפתיחה של משה הייתה מעניינת, משנתו ברורה ומסודרת, העברית שלו הקסימה את שומעיו ודבריו בנחת נשמעו.

בלהט הוויכוח אמר אחד החברים: ״הרי 'הארץ' של מכרנו וידידנו [העורך] משה גליקסון פתוח לפנינו, ולמה לנו גם ה'דבר' הזה?״ הדגשת המילה ״דבר״ במלעיל פגעה מאוד במשה. בהתרגשות רבה, בחום לבו, אך בהיגיון חותך ובכבוד רב כלפי השומעים הקשישים ממנו, ענה משה למתווכחיו. מאז נהיה ה״דבר״ לדברם.

ושוב נפגשתי עם משה באחד מביקורי אצל ד"ר חיים ארלוזורוב, ששירת אז כמנהל המחלקה הפוליטית בהנהלת הסוכנות ומשה היה מזכירו. הימים היו ימי חוסר עבודה בארץ, ותלו תקוות מסוימות בעבודת הבריכה, שעמדה הממשלה לבנות בשכונת רוממה שבירושלים. חיים ארלוזורוב חזר לפני כשעה קלה מביקורו אצל הנציב העליון בדרשו ממנו חלוקה צודקת בעבודה בין הפועלים היהודים והערבים. הנציב הציע, כי שכר העבודה יחולק באופן יחסי למספרם בין הערבים לבין היהודים, וארלוזורוב דרש כי העבודה עצמה תחולק ביניהם. עמדתו של הנציב הייתה תקיפה והיו שיקולים רציניים לכאן ולכאן. בהיכנסי אמר משה: ״הבה נשאל את דעתו של אחד מאנשי האדמה״. התשובה הייתה קצרה: ״העבודה היא כל חיינו״. הדעה נתקבלה ומשה היה בנאבקים הנאמנים והאמיצים לעיקרון זה.

וארשה לעצמי להזכיר עוד אחת מפגישותי הרבות איתו. ידועים מאמציו הרבים של משה והתמסרותו להקמת ה״בריגדה״ ולארגונה בימי מלחמת־העולם השנייה. ההתנדבות לצבא הבריטי החלה לפני ייסוד ה״בריגדה״. המתנדבים חדרו לפלוגות שונות של הצבא ונכנסו לתפקידים צבאיים שונים. אחדים מבחורי ישראל חדרו עד למחסני הנשק שהיו בקרבת חולדה ומילאו שם תפקידים חשובים.

עם הקמת ה״בריגדה״ רצו גם מתנדבים אלה להצטרף לחבריהם, אך משה מנע זאת מהם והתנגד לכך בכל תוקף. למשתדלים בדבר אמר, כי האימונים הצבאיים המיוחדים חשובים עקרונית יותר מאשר חיי החברותא ב״בריגדה״, וכי מהמקומות שאליהם הצלחנו לחדור אין לסגת. הידיעות שירכשו בהימצאנו בצבא הזר תהיינה לנו לתועלת רבה כשנזכה לארגן את צבא ישראל.

העליתי בזיכרוני אך פכים קטנים ומעטים מפגישותי איתו. הרי דווקא באי היותו בז לקטנות יוכר האדם הגדול.

משה, בגודל יכולתו וברוב כישרונו, שירת את עמו בנאמנות ובמסירות ובדאגתו לקטנות כלגדולות, ואין כשמו המעיד על אופיו. על כן כה אהבוהו והעריכוהו.

אשרי העם שבנים כאלה לו ואוי לו כשהוא מאבדם בעודם ברום יכולתם.

הערות