גדולתו נתגלתה בסופו, אורי אבנרי - 14/7/1965
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  גדולתו נתגלתה בסופו, אורי אבנרי - 14/7/1965


14/7/1965

אורי אבנרי


  גדולתו נתגלתה בסופו

 

 

מתוך: "העולם הזה", ההערות משל המערכת

 

תמונותיו שייכות להיסטוריה העברית החדשה. שום ספר של תולדות ישראל לא יהיה שלם בלעדיהן.

משה שרת לוחץ את ידו של עזאם באשא, מזכיר ״הליגה הערבית״. משה שרת במסדרונות האו״ם, נציג פתטי של אומה קטנה הלוחמת לחירות. משה שרת ברגע הניצחון - ליד דגל ישראל העומד לעלות בתורן האו״ם. משה שרת המחבק את בנו בנמל התעופה לוד, בחוזרו הביתה אחרי הניצחון.

לתמונות היסטוריות אלה נוספה סדרה של תמונות אחרות, אנושיות ואישיות: משה שרת על כיסא הגלגלים. משה שרת אשר המוות חרת את חתימתו לתוך תווי פניו. משה שרת הקם ממיטת חוליו נגד האיש אשר רדה בו כל ימיו. ובסוף: ארון המתים, אשר לפניו עומד דוד בן-גוריון ומצטדק, כמו המלך הנרי השני לפני ארונו של בקט.

מה היה בו, באיש זה, שהכריח אנשים לכבדו, שהפכו לדובר האומה בשעת גורל?

האם רק יד מקרה עיוור הייתה בכך? האם רק העובדה שידע שפות רבות, ועל כן נתמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות בימי כהונת ארלוזורוב? האם רק העובדה שארלוזורוב נרצח, והמזכיר נבחר כמעט אוטומטית לראש המחלקה?

איני מאמין במקרים כאלה. מי שראה בשרת רק מזכיר חרוץ, רק ידען של שפות - לא הבין את האיש, לא חש בגדולתו.

קל לומר מה לא היה משה שרת. הוא לא היה הוגה דעות מבריק. הוא לא היה מדינאי גאוני. חסר לו כוח ההחלטה של איש המעש, וכושר השִלהוב של מנהיג ההמונים.

הרבה יותר קשה לומר במה הייתה גדולתו. איני מוצא אלא מונח אנגלי אשר משה שרת עצמו לא הספיק לתרגמו לעברית: Dignity. הדרת כבוד? הדר? אין תרגום אמיתי.

זוהי תכונתו של אדם המכבד את עצמו, והמביא אחרים לכך שיכבדוהו. לא בתחבולות זולות, לא בהעמדת פנים או בעשיית רושם. אלא ברמה של התנהגות, ביושר יסודי, באבחנה ברורה בין מה שנאה ומה שאינו נאה לעשות.

יריביו יכלו לגחך למראה הקפדתו על הופעתו החיצונית. הם יכלו לטעון כי הצורה החיצונית חשובה לו יותר מן התוכן, שהוא חרד לצירוף המילים יותר מאשר למחשבה המתבטאת בהן. הם יכלו לחזור עד בוש על התיאור כיצד עמד שרת על דוכן הכנסת, קרא הכרזה מדינית חשובה, עצר באמצע הפסוק, שלף עט, הוסיף פסיק שחסר, והמשיך בקריאה.

אך גם בגחכם, התגנב ללבם החשש שמא הפגם הוא בהם, לא בו. התיתכן תרבות ללא הקפדה על דפוסים חיצוניים? במה מתבטאת תרבות, אם לא בסגנון - סגנון של עשייה ושל התנהגות, של הגות ושל אמנות? הביצועיסטים הקטנים, שאינם יודעים לצרף תריסר מילים לפסוק בעל משמעות, יכלו לצחוק מן האיש המקפיד על כל פסיק. אבל בלבם קינאו בו, וכיבדוהו כשם שכיבדוהו כל ידידיו ויריביו - הסוהר הבריטי שכלא אותו בלטרון, הנציג הערבי שהתפלמס עמו באו״ם, העולה החדש שהריע לכבודו בבאר-שבע.

יש מנהיגים המעוררים חרדת קודש ויש המעוררים אהבה. יש המעוררים הערצה עיוורת ויש המעוררים הסכמה שכלית מפוכחת. משה שרת עורר יחס של כבוד, אותו יחס שהכתיב השבוע למנסחי הודעת האבל הרשמית את המילים: ״אציל לבית ישראל...״

מי שהיה שר החוץ העיראקי, האשם ג׳וואד, אמר לי באחת משיחותינו, לפני שש שנים: ״אה, אילו עמד משה שרת בראש ממשלת ישראל, במקום בן-גוריון - כי אז יכולנו להשיג שלום!״

שמעתי זאת פעמים רבות מפי ערביים פחות חשובים. הם האמינו, כי שרת חוסל על-ידי בן-גוריון בשל התנגדותו למבצע סיני. הם ראו בו את האיש היחיד בצמרת ישראל המבין ערבים, האוהב ערבים. הם דימוהו למלאך שלום, מול מלאך המלחמה בן-גוריון.

לא מצאתי לנכון להפריך דעה זו. אך ידעתי שהיא אשליה. שרת לא שנא ערבים, כמו בן-גוריון. הוא אהב לדבר ערבית. הוא ביקר בכפרים ערביים, בעוד שבן-גוריון לא ביקר אף ביישוב ערבי אחד בכל השנים הארוכות של כהונתו כראש מדינת ישראל, שכמעט כל אזרח עשירי בה ערבי.

אולם טעות גמורה היא להסיק מכך, כי שרת נבדל מבן-גוריון בהנחות היסוד של מדיניותו הערבית. כמו בן-גוריון, לא האמין כי השלום עם הערבים אפשרי. ״ההסכם (עם הערבים) הוא רצוי, חיוני״, הכריז בשנת 1940, ״אך איננו הכרחי, והוא בלתי אפשרי״.

הוא היה מסוגל לדבר עם פיאודלים כמו המלך עבדאללה. אך בניגוד לקודמו המזהיר, חיים ארלוזורוב, הוא לא הבין את התנועה הלאומית הערבית, לא ניסה למצוא לשון משותפת לה ולתנועה הלאומית העברית. הוא קיבל, ללא הרהור נוסף, את המושכלות הראשונים של שאר המנהיגים הציוניים: שהגשמת הציונות לא תיתכן אלא תוך מלחמה בשאיפות הלאומיות הערביות, וכי מלחמה זו לא תיתכן אלא תוך הישענות על המעצמות הקולוניאליות של המערב. את תפקידו שלו ראה בניהול החזית המדינית של מלחמה זו.

יריביו האשימוהו בפשרנות, בוותרנות, בחולשת אופי, אפילו בפחדנות. אולם ההיפך הגמור היה נכון: שרת היה נציג הקו הנוקשה ביותר. כישרונו המיוחד היה בהצלחתו לשכנע את העולם, כי אכן מנהלת הציונות מדיניות פשרנית ושוחרת שלום, בעודו מתנגד בעקשנות לוויתור הקטן ביותר.

על שיטת פעולתו מלמדת פרשת המשא-ומתן של 1936. קבוצה של חמישה אישים שוחרי שלום מראשי היישוב (פנחס רוטנברג איש החשמל; יהודה מגנס נשיא האוניברסיטה; מאיר נובומייסקי איש האשלג, גד פרומקין שופט בית המשפט העליון; משה סמילנסקי הסופר-החקלאי) התקשרו עם אחד המנהיגים הבולטים של ערביי ארץ ישראל, מוסא אל-עלמי. זה היה חודש ימים אחרי פרוץ המרד הערבי (״המאורעות״, בלשון הימים ההם), ושני הצדדים החליטו לפעול למען השגת הסכם בין שני הצדדים.

רוטנברג, אחת הדמויות הנערצות ביותר ביישוב של אז, הציע תוכנית מרחיקת לכת. הוא לא רצה רק בהסכם זמני עם ערביי ארץ-ישראל, אלא ״סידור של קבע עם העולם הערבי״ - רעיון מהפכני ביותר בימים ההם. הוא הציע להעסיק עובדים ערביים בשיעור של 25% בכל מפעל עברי; לשתף את הערבים בכל מפעל פיתוח, תעשייה ועסק. הוא חזה את כניסת ארץ-ישראל ועבר-הירדן כחברה עצמאית לפדרציה ערבית, ועוד ועוד. כן הוצע לקבוע מכסה מוסכמת לעלייה היהודית, בשיעור שיביא את היישוב לממדים של 40% מכלל אוכלוסיית המדינה (כלומר: 800 אלף נפש) תוך עשר שנים.

שרת לא אסר על משא-ומתן זה, כי לא רצה שהסוכנות היהודית תיראה כמתנגדת לשלום. הוא נהג בקו של סחבת. שעה שבכל יום נרצחו אנשים בארץ, נסחב העניין מחודש לחודש. אחר-כך העמיד שני תנאים:

שהמשא והמתן ינוהל עם המחלקה המדינית של הסוכנות,

וכי הערבים יסכימו לעלייה של 62 אלף יהודים לשנה - דבר שהיה הופך את היישוב לרוב בארץ תוך עשר שנים.

שני התנאים היו אופייניים. עד היום לוחם משרד החוץ הישראלי בחימה שפוכה בכל ניסיון של משא-ומתן בין ערבים ובין ישראלים, שלא באמצעות משרד החוץ. הוא יודע כמובן, כשם שידע שרת אז, כי שום ערבי אינו יכול לפתוח במשא-ומתן עם ההנהגה הציונית הרשמית, ללא הכשרת הקרקע והכנה מוקדמת במשא-ומתן בלתי רשמי.

גם לתנאי השני לא יכלו הערבים להסכים. הם יכלו, בקושי, להסכים לעלייה ניכרת, שתביא את היהודים לסף הרוב - אך לא להסכים עשר שנים מראש לעיקרון של רוב עברי (בעת הקמת המדינה מנתה האוכלוסייה העברית בארץ 635 אלף נפש - כלומר, בתריסר השנים מאז 1936 נפלה העלייה ב-175 אלף נפש מן המכסה שהערבים עצמם היו מוכנים להסכים לה באותו משא-ומתן!).

כשכל זה לא עזר, ומוסא אל-עלמי היה מוכן להמשיך במשא-ומתן, נקט שרת בטכסיס חדש ובטוח. בשיחה חשאית עם אל-עלמי, במלון ״המלך דוד״ בירושלים, העמיד שרת תנאי בל יעבור: שיקבל מראש ייפוי כוח רשמי מן המופתי חג' אמין אל-חוסייני. בלי הסכמה זו, אמר שרת, אין ערך לכל המשא-ומתן.[1]

מובן שאל-עלמי ייצג את המנהיגים המתונים ואת החוגים שהיו קשורים במלך עבדאללה. אי אפשר היה אף לחלום על כך שהמופתי, שכבר קיבל אז את תקציבו מידי הנאצים, יסכים למשא-ומתן. על-ידי טכסיס פשוט חיסל שרת את השפעת המנהיגות הערבית המתונה, השליט את המופתי על ערביי פלסטין (תיאור מפורט וממוסמך של פרשה זו מצוי, בין השאר, בספרו של אהרון כהן, ישראל והעולם הערבי).

מדוע? כמו כל המנהיגים הציוניים הרשמיים, וכמו בן-גוריון, האמין שרת כי אפשר להשיג יותר בלי הסכמת הערבים ותוך מלחמה עמם. הוא הכריז בפני ועדת החקירה האנגלית-אמריקנית בשנת 1946: ״מנהיגים ערביים נטו להסכים לעלייה יהודית גדולה מאוד, אבל הציגו תנאים שאותה שעה לא יכולנו למלא אחריהם. לא לנו היה לחסל את המשטר המנדטורי הבריטי, ואותה שעה אף אנו עצמנו לא ששנו ביותר לקראת חיסול מהיר של משטר זה״.

משמע: כדאי היה יותר להתחבר עם השלטון הקולוניאלי נגד הערבים, מאשר להתחבר עם הערבים לגירוש השלטון הקולוניאלי, אפילו במחיר ״עלייה גדולה מאוד״.

שיתוף הפעולה עם המערב - בכל מחיר - היה אבן היסוד של תפיסה זו. הוא הכתיב לשרת את ההתנהגות שהוארה באור עגום במשפט קסטנר: הכניעה לבריטים בימי השואה תוך ויתור על כל פעולה מהפכנית ועצמאית מצד היישוב, הסגרת יואל בראנד,[2] העמדת צנחני ה״הגנה״ תחת פיקוד בריטי, הגיוס לצבא הבריטי והמלחמה בלח״י ובאצ״ל - כל אלה אינם אלא צדדים שונים של גישה אחת ועקבית.

גישה זו אמרה: עזרת המערב דרושה לנו כדי להילחם בשאיפות הערבים. כי ההסכם עם הערבים ״בלתי אפשרי״ - ולמעשה גם אינו רצוי, כי אפשר להשיג יותר בלעדיו.

בכך לא היה הבדל בין בן-גוריון ושרת. אולם שרת, בניגוד לבן-גוריון, הבין כי היישוב תלוי בדעת הקהל העולמית, וכי על כן עליו להופיע תמיד כשוחר שלום, להציג את הערבים כעם של שוחרי מלחמה, הנוטים אחרי מנהיגים קיצוניים וקנאיים כמו המופתי.

פרשת 1936 הייתה רק אחת מני רבות. כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות, ואחר כך כשר החוץ של ישראל, טיפל שרת בעשרות פרשות כאלה, מהן חשובות יותר, מהן חשובות פחות. בכולן נקט קו אחיד: נוקשות מוחלפת במגמה, גמישות רבה בטכסיס. על הצלחתו בכך מעידה העובדה שעד היום מאמינים מנהיגי הערבים, כי שרת היה מתון ואוהב ערבים וכי רק קיצוניותו של בן-גוריון, שונא הערבים, חיבלה במעשיו.

גם עבד אל-נאצר האמין בזאת. לכן, מייד עם פרישתו של בן-גוריון לשדה בוקר בסוף 1953, החל בגישושי שלום. הוא עודד מתווכים שונים ושלח משלחת מצרית לפריס לשם ארגון פגישה אישית עם שרת.

כשגיליתי זאת לפני כמה שנים בשבועון זה, פרסם שרת הכחשה טוטלית, בתוספת עקיצות נגד ״העולם הזה״ (אותו שנא בכל נימי נפשו). בינתיים נודעו רוב הפרטים גם ממקורות אחרים, ושוב אין ספק כי אכן היו גישושים כאלה מצד השליט המצרי, שהתבסס אז בשלטונו.

שרת האמין כי מותר לשקר למען המדינה, וכי אין בכך חוסר הגינות אישית. דוגמה קלסית לכך היא הכרזתו בכנסת, אחרי הודעת המצרים על גילוי רשת ישראלית שפוצצה מוסדות זרים במצרים ב-1954: ״ממשלת ישראל דוחה נמרצות את עלילות הכזב הכלולות בכתב האישום... המייחסת לישראל מעשי זוועה ומזימות תופת כלפי ביטחונה ויחסיה הבינלאומיים של מצרים״. אחר כך דיבר על ״שפיכת דם יהודי״ ועל ״זעם והתקוממות מוסרית״ נגד תליית שני הנאשמים.

מדוע דחה שרת את נסיונות עבד אל-נאצר? שליחיו הביאו כסיבה, בעת המעשה, את תליית נאשמי קהיר. אחרים סבורים, כי שרת חשש להרגיז את בן-גוריון הגולה, שיכול היה להרוס את הממשלה. אך קרוב לוודאי כי שרת דגל גם ב-1954 בקו, שציין אותו כל חייו: שלא כדאי לתת יד למנהיג ערבי לאומי הפועל נגד המערב, ושכדאי יותר לתמוך במערב נגד הלאומיות הערבית.

בכל זאת זכרו הערבים את שמו של שרת לטובה. אילו הייתה קמה בישראל ממשלה המעוניינת בשלום והמוכנה לפעול למענו יכול היה שרת להביא תועלת רבה כשליח שלום. גם מבחינה זה יש במותו אבידה גדולה.

בפרשת 1954 [ה״עסק ביש״] כבר הסתמנה בבירור מלחמה בין בן-גוריון ושרת, שהטביעה חותמה על סוף ימיו של שרת, ואולי החישה את מותו. הניגוד בין השניים היה אישי, פוליטי ורעיוני. כמו בכל סכסוך מסוג זה, קשה לדעת היכן הסתיים התחום האישי, והיכן התחיל התחום הפוליטי. שרת ובן-גוריון היו טיפוסים שונים מאוד. שרת היה רגיש מאין כמוהו לביקורת, נוח להיעלב ולהתרגז, אך סלחני כלפי יריבים פוליטיים. בן-גוריון אדיש למדי לביקורת מילולית, אך נקמן ונוטר שנאה לכל אדם שהפריע לו אי-פעם בדרכו. שרת הלך בדרך ישרה ועקבית, ממנה לא סטה כמלוא נימה. דעותיו לא השתנו מעולם. הוא היה כה עקשן ונוקשה, עד כי שגריר אמריקאי המשילו פעם לרב-סמל. בן-גוריון התקדם כל ימיו בזיגזגים פנטסטיים, שינה דעותיו בלי הרף, מגלה כל שנתיים אמריקה חדשה.

שרת האמין במוסר, בהגינות אישית, ביחסי חברים, בנאמנות. לגבי בן-גוריון כל אלה הן מליצות ריקות.

שרת היה אדם אחראי, שבדק את כל הצדדים של כל בעיה, שהיסס הרבה לפני שהגיע לידי החלטה כלשהי ושהתקדם גם אחר כך בזהירות. בן-גוריון הוא טיפוס המחליט מהר, לעיתים תוך חוסר אחריות, והמבצע את החלטתו בתנופה.

בעיני שרת היה בן-גוריון לעיתים קרובות בלתי אחראי ואפילו הרפתקן. בעיני בן-גוריון היה שרת לעיתים קרובות הססן, ואפילו מוג לב. חשוב לזכור, שלא תמיד היה זה בן-גוריון שביקש ללחום, ושרת שהזהיר מפני עמידה איתנה. בראשית 1949, כאשר כבש יגאל אלון את אל-עריש ועמד להשמיד את כל הצבא המצרי ברצועת עזה, חש אל שרת כדי למחות נגד פקודת הנסיגה הגורלית. שרת הסכים שאיוולת היא לסגת, אך אמר שההחלטה בידי בן-גוריון. כאשר הגיע אלון לבן-גוריון, שנפש בטבריה, מצא כי זה החליט להיכנע לאולטימטום של השגריר האמריקאי, לוותר על הניצחון הבטוח. אלון משוכנע עד היום, שלולא נאלץ לסגת הייתה מצרים מסכימה לשלום כדי להציל את צבאה. שרת תמך בדעה זו.

אי-אפשר לקבוע ״מי צדק״. יש מצבים כאשר דרוש אדם כמו בן-גוריון - ומצב כזה היה במאי 1948. בן-גוריון החליט - ועשה היסטוריה. יש מצבים כאשר דרוש אדם כמו שרת. מצב כזה היה ב-1956, כאשר בן-גוריון נכנס להרפתקת סיני - בעוד ששרת הבין מראש כי כל השיקולים הפוליטיים של המבצע היו מוטעים עד כדי עיוורון.

חשוב לזכור כי היו אלה תמיד חילוקי דעות לגבי אסטרטגיה וטקטיקה - ומעולם לא לגבי התפיסה היסודית. בן-גוריון ושרת היו שותפים לתפיסה היסודית של כל הצמרת הציונית - תפיסה פרו-מערבית ואנטי-ערבית. חילוקי הדעות נגעו לביצוע.

אצל שרת לא גלשו חילוקי דעות אלה מעולם לתחום האישי, והוא נשאר נאמן להנהגת בן-גוריון גם כשלא הסכים עם מעשיו. אצל בן-גוריון אין הבדל בין התחום הפוליטי והתחום האישי - והוא התחיל לשנוא את שרת כשם ששנא את כל יריביו - ארלוזורוב, שפרינצק, ז׳בוטינסקי, ולבסוף לבון ואשכול.

 

*


עד שנות החמישים לא עברו חילוקי דעות אלה את תחום המקובל. הביטחוניזם של בן-גוריון תאם את מצב הרוח הכללי ערב מלחמת העצמאות, בימי המלחמה ולמחרתה. אך בשנת 1953 החל הקרע מתרחב והולך. ב-1953 חלם בן-גוריון על מלחמה במצרים. הוא ראה בעבד אל-נאצר אויב שיש לחסלו. שרת התנגד לתפיסה זו - לא מפני שהאמין בברית עם עבד אל-נאצר (שהייתה אז אפשרית, כנראה), אלא מפני שהבין שהמעצמות הגדולות לא יסבלו התקפה ישראלית, ושזו תביא נזק שלא יישוער למערכות ישראל בעולם כולו ובאפרו-אסיה בפרט. על כן כרת שרת ברית חשאית (פרסומה אז ב״העולם הזה״ גרם זעזוע בצמרת) עם רוב חברי הממשלה (כגון רוזן, שפירא ואחרים) כדי לחסום את ההרפתקנות של בן-גוריון: כתגובה על כך התפטר בן-גוריון, פרש לשדה בוקר והחל זומם נקמה. ערב לכתו הטמין בממשלה שלושה מוקשים, שנועדו לפוצץ את שרת. היו אלה שר הביטחון החדש (לבון), הרמטכ״ל החדש (דיין) והמנהל החדש של משרד הביטחון (פרס). תפקידם היה למרר את חייו של שרת, להפר את הוראותיו ולסכל את שלטונו.

כפי שגילה חגי אשד בספרו,[3] הצליח הדבר מעל למשוער. דיין, פרס ולבון לחמו זה בזה ורימו זה את זה - אך שלושתם פעלו נגד שרת. הם העלימו מעיניו את כל הנעשה במערכת הביטחון האדירה, מסרו לו דוחות כוזבים, התעלמו מהוראותיו, פעלו מאחורי גבו וביצעו מבצעים מכריעים בלי הסכמתו.

דיין ביצע את השחיטה המתועבת של קיביה, שהדהימה את שרת. אך שרת נאלץ להגן עליה. לאחר מכן בוצע ה״עסק ביש״ המביש, וגם עליו נאלץ שרת לחפות. שנה אחרי שהגיע לשלטון כבר היה ברור, כי שרת איבד את השליטה על מערכת הביטחון וכי נוצר מצב מסוכן בצמרת המדינה. אז הציע אהוד אבריאל לבן-גוריון - כפי שהלה גילה אחר כך - להקים דיקטטורה צבאית.

אך חשבונות בן-גוריון לא עלו יפה. לבון הסתכסך עם דיין ופרס, ואלה נשבעו לחסלו. הם יצרו את הקנוניה של הפרשה. במקום פרשת שרת נולדה פרשת לבון - אותה פרשה שנועדה, ברבות הימים, לקבור תחתה את הביטחוניזם הבן-גוריוני.

מדוע סבל שרת השתלשלות זו? מדוע לא הרים קולו ולא השיב מלחמה שערה, כפי שעשה כעבור עשר שנים אשכול? אפשר להאשימו בפחדנות. אך יש לזכור כי התקופה הייתה שונה, פולחן הביטחוניזם היה בעיצומו, וחוץ מ״העולם הזה״ לא העז איש לקום נגד בן-גוריון-דיין-פרס. אך ייתכן כי הסיבה עמוקה יותר. שרת היה נאמן למפלגתו. הוא סבר כי הגינותו מחייבת אותו לשתוק, לבלוע הכל, לחפות על מעשים שהתנגד להם, לקבור את דעתו בלבו. ייתכן כי יש לדון אותו על כך לכף חובה. אך אין להתעלם ממניעיו - מניעים של כבוד והגינות, כפי שהוא הבין אותם.

חיסול לבון דחה את חיסול שרת. בן-גוריון חזר לתפקיד שר הביטחון, וכעבור כמה חודשים גם לתפקיד ראש הממשלה. שרת נשאר שר החוץ - תפקיד שמשה דיין שם עליו את עינו. בן-גוריון, שכבר חתר לקראת הרפתקת סיני, החליט לחסל את שרת.

ב-28 בפברואר 1955 ביצע דיין את ההתקפה על המחנה המצרי בעזה - התקפה ללא סיבה, מאחורי גבו של ראש הממשלה שרת (וכנראה גם תוך הונאת בן-גוריון, שלא ידע מראש את ממדי המבצע המתוכנן). התקפה זו היא שהביאה את עבד אל-נאצר, לדבריו, לבצע את עסקת הנשק הגדולה הראשונה עם הגוש הקומוניסטי.

השבוע טען בן-גוריון, בצביעות לא מעטה, כי עסקה זו שכנעה אותו לסלק את שרת ממשרד החוץ.

הסילוק בוצע בקיץ 1956 בצורה מחפירה. לשרת לא ניתן אפילו להסביר לציבור את עמדתו. בהגינות שהייתה אופיינית לו ושהייתה מוגזמת במקרה זה, בלע שוב את הכל, לא פתח את פיו. בן-גוריון העמיס השפלה על גבי השפלה. כאשר נקבע התאריך למבצע סיני, לא מסר לשרת דבר על התוכנית. היה זה עלבון צורב, כי בן-גוריון רמז בכך שאינו סומך על שרת שיוכל לשמור סוד. יתר על כן: הוא העמיד את שרת במצב בלתי אפשרי. כי המבצע פרץ באמצע שיחותיו של שרת עם ג'ווהרלל נהרו - ושרת נראה בעיני מארחו כרמאי או כאידיוט.

שרת מתח על המבצע ביקורת עדינה, אך קטלנית. ההכנה הפסיכולוגית למבצע העידה, לדבריו, ״על מידת השתלטותם של הרהורי לב על מחשבתנו המדינית, עד לאמונה שאפשר להגיע לשלום בדרך של כפייה״. למחרת המבצע, כאשר כישלונו הפוליטי כבר היה ברור, הוסיף בכנסת: ״ביטחון הוא תנאי ראשון וראשוני לקיום המדינה. זהו מושכל ראשון. אך התרכזות צרת אופק וקצרת טווח בבעיית הביטחון, תוך הסחת דעת מגורמים ושיקולים לכאורה אחרים, עלולה להתנקם חמורות בביטחון המדינה״. בכך התייצב בגלוי נגד הביטחוניזם, וחזר על דברים שרק ״השבועון המסוים״ העז לבטאם עד אז.

השנים הבאות היו שנים של שברון לב למשה שרת. אנשי בן-גוריון, שהשתלטו על המדינה, הציגוהו כדמות קומית, התייחסו אליו בזלזול פומבי. הוא, האיש שניהל את מדיניות התנועה והמדינה במשך 23 שנה, נאלץ להסתכל מן הצד בנעשה, ללא השפעה כלשהי על המאורעות. הוא נאלץ להסתכל, בדממה קודרת, כיצד הורסת יורשתו גולדה מאיר את מעשה ידיו היקר ביותר: שירות החוץ של ישראל. על פרק זה נאמר אך מעט - אך אין ספק כי אכל את קרביו של שרת. הוא הקים את שירות החוץ יש מאין, באהבה ובמסירות. הוא האציל עליו מרוחו, עיצב את דמותו. גם מי שהתנגד לקו משרד החוץ נאלץ להסכים בימים ההם כי הרמה האישית של השירות, והרוח השוררת בו, היו מן המעולות. אפשר היה להיכנס לשגרירות ישראל בלונדון, בפריס או בוושינגטון, ולהתגאות בדגל המדינה. בשגרירות שררה מזיגה יפה של הדרת כבוד אירופית וחוסר פורמליות ישראלי. השגרירים זכו לכבוד מצד עמיתיהם והתייחסו בכבוד לאזרחים ישראליים שנזדמנו לחו״ל - מבלי לראות עצמם כסוכני מפלגה זו או אחרת.

כל זה השתנה כאשר באה אישה קנאית וקטנונית במקום שרת. תוך שנים מעטות הפך השירות שדה מרבץ לאינטריגות ולמזימות. אנשיו שונאים זה את זה ואת השרה העומדת בראשם. בחוגים דיפלומטיים בעולם מתלוצצים על חשבונו, ובכל שגרירות גדולה שולטים הפחד והחשדות ההדדיים. האווירה הנעימה והמכובדת של ימי שרת נעלמה כליל.

כשרת חוץ לא הייתה גולדה אלא הד של בן-גוריון. אומנם הסתכסכה עם שמעון פרס, אך היה זה רק ריב סמכויות עם גידול תיאבונם של נערי החצר. היא תמכה בכל שגיאותיו של ה״זקן", מסיני והלאה, הוסיפה להן נימה היסטרית משלה.

כל זה היה ברור לשרת. כמנהל ״עם עובד״, ואחר כך כיושב ראש הנהלת הסוכנות, הייתה לו שהות מספקת להרהר בנעשה, וגם המרחק הדרוש לכך. אין ספק כי בלבו גברה ההכרה כי הביטחוניזם הבן-גוריוני הופך יותר ויותר אסון למדינה. אך הוא שתק, התאפק.

איך השפיעו רגשות התסכול, ההשפלה והעלבון על בריאותו?

הרפואה המודרנית מתקרבת להכרה, כי למצב הנפשי יש השפעה ניכרת, ואולי מכרעת, על בריאותו הגופנית של אדם. עוד רב הוויכוח על התחומים המדויקים. עוד רחוקה הרפואה מקביעה מדויקת של שילוב הגורמים הנפשיים והגופניים לגבי כל מחלה. אך אף רופא אחראי אחד לא יכחיש עוד שרגשות תסכול והשפלה, הנמשכים תקופה ארוכה, עלולים לחתור תחת בריאותו, להפכו קורבן נוח למחלות מסוימות. בראש הרשימה עומדת מחלת הסרטן.

שום אדם לא יקבל על עצמו את האחריות לקבוע: אילו ניתן לו להמשיך בתפקידו, לולא סולק ממנו בצורה כה מבישה, היה משה שרת חי היום.

אך מי יכול לגרש מחשבה זו מלבו?

במשך כל אותן שנים היה נטוש מאבק פנימי בלבו של שרת. הוא ראה בחרדה גוברת את ההידרדרות המדינית של המדינה ואת התנוונותה של מפא״י, אשר כת ביטחוניסטית קטנה ניסתה להפכה למפלגתו הפרטית של בן-גוריון. אין ספק שגבר בו הרצון לקום, לדבר גלויות, להתריע. הוא נתקל בהרגל של חייים, בגישה שציוותה עליו את השתיקה למען יוקרת המפלגה ושלמותה. ואולי גם חשש שמא יחשדו בו שהוא נוקם נקמה אישית באיש שחיסל אותו.

המפנה בא בימי ה״פרשה״ של 1961. השתוללותו של בן-גוריון, מסע הנקמה שלו נגד לבון אחרי שזה טוהר מכל אשמה ל״עסק ביש״, כניעתה של המפלגה לסחיטתו של רודן - כל אלה הרעידו את שרת משתיקתו. הוא החל מדבר. דבריו היו מעטים - אך הם עשו רושם עמוק בציבור. שרת דיבר על שלטון ״הפחד והחשבון״ במפלגה.[4] שלוש מילים, שהפכו סיסמה וקריאת קרב.

ואחר כך הרים ידו והצביע - בעד לבון. עמדתו האמיצה תרמה תרומה חשובה לכך, שבישיבת ההדחה ההיסטורית של לבון במרכז מפא״י זכתה הצעת ההדחה רק ל-52% מן הקולות - ובכך נחרץ, כבר למעשה, פסק דינו של בן-גוריון.

כאשר סולק בן-גוריון מן השלטון, כעבור שנתיים, היה שרת במישרין ובעקיפין אחד מגורמי הדה-בן-גוריוניזציה. אשכול ידע, כי הוא יוכל לסמוך על שרת בכל מאבק אפשרי עם בן-גוריון. ולנגד עיניו עמדה שרשרת החבלות של בן-גוריון בממשלת שרת מלפני עשר שנים. מנוי וגמור היה עם אשכול שלא לחזור על שגיאות שרת, ולפרק בעוד מועד את המוקשים שהושארו בממשלתו.

ההתנגשות בין אשכול ובן-גוריון הפכה בלתי נמנעת כאשר שלח אשכול את המכתב לכנס חולדה,[5] הסכים להבאת עצמות ז׳בוטינסקי ארצה והניח את היסוד ל״מערך״. ודווקא אז באה המהלומה: מחלתו האנושה של שרת. לפני שנה נסתבר כי שרת חלה בסרטן. הרופאים היו בטוחים כי לא נותר לו לחיות אלא שבועות מעטים בלבד. בצמרת המדינה נעשה הכל כדי להעלים את האמת ממנו. חבריו ועמיתיו, שישבו בחיבוק ידיים כאשר חיסל בן-גוריון את מעמדו הציבורי, השפיעו עליו כיבודים ואותות הערכה כדי להנעים את סוף ימיו - וגם כדי להקל על מצפונם הרע. אך דווקא אז נתגלה שרת בכל שיעור קומתו. בשנתו האחרונה התעלה לרמה של גיבור טרגי ונתגלה כלוחם ללא חת. הוא לחם במחלתו. השבועות הפכו חודשים, החודשים הצטרפו לשנה שלמה. היה זה כמעט פלא רפואי. משה שרת לא נכנע למחלה הממארת עד הרגע האחרון. הוא גם לא נכנע למכאובים. בגבור עליו כאביו באמצע ישיבה, קם, יצא, קיבל זריקה וחזר - הכל בהדרת הכבוד האופיינית לו, בפשטות אצילה, ללא מחוות ריקות.

הוא ידע, כמובן, שימיו ספורים. אך הוא העמיד פנים כאילו אינו יודע. הוא נכח בסבלנות בטכס הענקת אזרחות הכבוד של ירושלים, בה הספידה אותו צמרת המדינה בעודו בחיים. ככל שהתקרב הקץ, כן גבר בו המאבק הפנימי: האם לקום ולהתריע, או להוסיף ולנצור את לשונו? האם מותר לו לשתוק, בדעתו שלא נותר לו זמן רב להזהיר את המדינה בפני השתוללות בן-גוריון?

כך קרה שהאיש, אשר בן-גוריון ואנשיו לעגו לו ותיארוהו כאיש חלש ופחדן, החל מנחית על בן-גוריון מהלומות, שכל אחת מהן הספיקה כדי לקעקע את שארית מעמדו של הזקן במפלגה ובציבור:

ב-14 בדצמבר, 1964, במרכז מפא״י:

״השיקולים שלאורם חייבת להתקבל ההחלטה הם שיקולים ממלכתיים. עשיית רצונו האישי, או פיוסו האישי, של מישהו מאזרחי המדינה, אין להם שייכות לעניין, ואסור להם להשפיע על ההחלטה״.

ב-18 בפברואר 1965, בשאתו דבריו מכיסא הגלגלים בוועידת מפא״י:

״מתחולל בחיי המפלגה משבר חמור, ונראה את הדברים בעין פקוחה: משבר שלא היה כמוהו בחיי המפלגה. לא מפאת דרגת חומרתו, אלא מפני עצם טבעו, מהותו, שורש התפרצותו. כי המשבר הזה הוא פרי עמדה, קו, דרישה, מגמה של איש אחד ויחיד״;

על בן-גוריון ותפקידו בהיסטוריה היהודית:

״...זה הרים את האיש לגובה מסחרר, וזה, לדעתי, הטיל עליו משא כבד ועצום, אולי כבד מנשוא... וכאשר, לאט לאט, מתגלות סתירות בין האמון המגובש, שהוא פרי הערצת שנים, ובין ההתרשמות הבלתי אמצעית מהדברים הנאמרים, מצורות ההופעות וההשתלטות בעיני הציבור - כאשר נוצרת סתירה זו - אז מתחוללת טרגדיה!״;

ברמז:

״[יש] דברים שמרירותם עדיין מתלקחת כאש בלבי״;

הלאה:

״ציבור אי-אפשר לרמות. אותו אי אפשר להוליך שולל. אם הוא רואה איזו עמדה שהיא עמדה יוצאת דופן, אי-אפשר להוליך אותו שולל. אם הוא רואה איזה דרישה והתעקשות עליה כמחוסרת שחר, אי אפשר לעקור את ההכרה הזאת מן השורש. מנהיג אינו יכול לדחוק את עצמו לקרן זווית ומשם להתריע. מנהיג אינו יכול לרכז את כל מעייניו במה שקרה לפני 11 שנה, או מה שקרה כתוצאה מכך לפני ארבע חמש שנים, ובעיני הציבור לעשות זאת על חשבון הריכוז של העתיד. או - או. או שהוא מושך ידו מזה, ומגדיר עצמו למסלול המרכזי של סדר היום הממלכתי, או שהוא מוותר על כתר מנהיגות. כי בדרך זו הוא מחלל כבודה של מנהיגות...״

ביום העצמאות, חודשיים לפני מותו, הגן על הנוסח המקורי של מגילת העצמאות, אותה חיבר הוא, ושקוצרה ועובדה על-ידי בן-גוריון:

״הוא שינה, לצערי, את המבנה, ונטל את ההגיוניות של המבנה״.

ולבסוף המכה הסופית, במכתב ששלח ב-17 ביוני 1965, שלושה שבועות לפני מותו, למערכת ״דבר״:

"בנאומו בכינוס המיעוט של מפא״י דגל דוד בן-גוריון בנאמנות לאמת, ברדיפת צדק, בקיום יחסים טובים, בשמירה על ערכיה המוסריים של תנועת העבודה. אני רואה חובה לעצמי להודיע, כי הנני בין אותם החברים, אשר על יסוד נסיונם אין ביכולתם - עם כל הערכתם לגדולות שפעל דוד בן-גוריון - לראות בו מופת של איש אמת, רודף צדק, מקיים יחסי חברים, ומגלם באישיותו את ערכי המוסר של תנועתנו".

זוהי צואתו האמיתית של משה שרת.

 

*

 

שעות מעטות אחרי שנפח שרת את נשמתו התכנס בתל אביב הכנס הראשון של פעילי רשימת בן-גוריון. הייתה בכך סמליות רבה. בן-גוריון לא ביקר בבית החולים, כאשר נמסר לו כי שעותיו של שרת ספורות. הוא נפגש עם שרת רק כאשר זה כבר היה מוטל בארון - ושם, ליד הארון, נאלץ להתווכח ולהצטדק על מעשיו שהביאו לחיסול האיש. בן-גוריון ידע, כי לא יימנע מצורך זה. בכנס הפעילים הלביש את הפרשה המבישה במילים יפות ככל האפשר:

״בראשית 1956 נודע על העסקה הצ׳כית-מצרית. היה ברור לי שמצב חדש זה מביא לנו סכנות גדולות, כי עלינו להתכונן לפעולה גדולה. לא מצאתי אצל שרת ראייה זו. ידעתי - צריך להיות תיאום מלא בין ענייני הביטחון והחוץ. לא הייתה ברירה. הייתי מוכן להחזיר את תיק ראש הממשלה, אבל לא הייתי מוכן להוסיף להיות שר הביטחון אם מדיניות החוץ תתנהל על-ידי שרת. חברים הלכו אליו, והוא מייד התפטר. ידעתי שזה כואב לו, וגם לי כאב הדבר. אבל ביטחון המדינה קודם לכל, גם לחשבונות מסוג זה״.

במילים פשוטות: באיום של הפלת הממשלה סחט בן-גוריון את התפטרות שרת - למרות ששרת ידע כי הצדק עמו ולא עם בן-גוריון. ״ביטחון המדינה״ דרש זאת - ביטחון המדינה שנשאר, בעיני בן-גוריון, שם נרדף לשגיונותיו הפרטיים.

הדבר ״כאב״ לשרת, לדברי בן-גוריון. האם ״כאב״ נפשי זה הביא לכאב הגופני - האם ההתעללות הציבורית באיש הביאה למחלת גופו? בן-גוריון יודע כי רבים במדינה סבורים כך - וכי בכך טמון מוקש גרול יותר לעתידו מכל דברי שרת בעבר. יש לו על מה להסתמך. זהו אחד הסודות השמורים ביותר של אנשי בן-גוריון: במחקר דעת הקהל, שערך המכון של רפאל גיל, לבקשת בן-גוריון, שהבטיח לבן-גוריון 15% בבחירות, נשאלו הנחקרים אלו מאורעות, העשויים להתרחש עד לבחירות, עלולים להשפיע לרעה על סיכויי הרשימה. בראש כל המאורעות האפשריים, העלולים להביא נזק קשה לרשימה, עמדה האפשרות שמשה שרת ימות.

כי משה שרת המת מאשים את דוד בן-גוריון יותר מכפי שהיה יכול ומוכן לעשות בחייו.

 

הערות



[1] על שיחות משה שרת עם מוסא אל-עלמי ר׳ משה שרת, יומן מדיני, כרכים א׳, ד׳, ה׳. ור' שם גם התייחסויותיו לפנחס רוטנברג וליהודה ל׳ מגנס.

[2] הארה היסטורית שונה לחלוטין על פרשה זו ר׳ ״בשולי הספר״ מאת משה שרת בסוף ספרו של יואל בראנד בשליחות נידונים למוות, עמ׳ 231-238.

[3] הכוונה, כנראה, לאחד ממאמרי העיתונאי חגי אשד (ספרו מי נתן את ההוראה יצא לאור ב-1979).

[4] בנאום במרכז מפא״י ב-4/2/1961, שדן בתביעת בן-גוריון להדיח את מזכ״ל ההסתדרות פנחס לבון מכהונתו, התייצב שרת לימין לבון ובנאומו שם אמר בין היתר: ״זה מכבר אני רואה בתוכנו, בשיקולינו, בתגובותינו, בהכרעותינו, כי לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון״.

[5] חברי חוג ״מן היסוד״, שהתייצבו לימין פנחס לבון במאבקו על צדקתו בפרשת ה״עסק ביש״, התכנסו בחולדה ב-2/5/1964. ראש הממשלה ומנהיג מפא״י לוי אשכול שלח לכנס זה מכתב ובו הבהיר כי הדחת לבון ע״י מרכז מפא״י ב-1961 מכהונת מזכ״ל ההסתדרות איבדה את משמעותה ולפיכך יכולים הוא וכל חברי ״מן היסוד״ לחזור לפעילות סדירה במפלגה. במכתב זה הפציר אשכול למעשה בחברי החוג שלא לפרוש ממפא״י (״דבר״, 3/5/1964).

לשאלה בפרשה זו, שהפנה כתב ״קול ישראל״ ליו״ר הנה״ס משה שרת, הוא השיב בין היתר:

אני מרוצה מאוד מהודעת ראש הממשלה, משום שיש בה תיקון עוולה; ושנית, משום שהיא מנעה משבר מיותר ומזיק. נשמתי לרווחה כשנודע לי הדבר. מעיקרה התנגדתי להדחת פ׳ לבון מהנהגת ההסתדרות. את נימוקי הסברתי בשעת מעשה במלוא הבהירות. התנגדתי להדחה לא משום שתמכתי תמיד בקו שנקט פ׳ לבון לפעולתו הציבורית והממלכתית. להיפך, יש שמתחתי ביקורת חריפה על הקו שלו. אבל הוא לא היה היחיד בין האישים המרכזיים במפא״י, ובכללם בעלי סמכות גבוהה משלו, שלפרקים לא הייתה דעתי נוחה מהתנהגותם, או אפילו התמרמרתי עליה. עם כל מורת הרוח שהייתה לי נגד לבון בעבר, מטעמים ציבוריים עקרוניים שללתי את הדחתו. אני שמח כי למעשה הוכר עכשיו שההחלטה ההיא, אשר על חוקיותה בשעתה לא היה מקום לערעור, שכן נתקבלה ברוב ניכר - אבל היא גרמה סבל מוסרי רב והביאה לידי פירוד לבבות - כי אותה החלטה הייתה רק לשעתה ולא לצמיתות. פצע זה בגוף המפלגה אקווה כי יגליד עכשיו וכי לא יוטלו בגופה פצעים חדשים. ואין זה רק הבעת תקווה. זוהי קריאה, אשר אני בטוח כי היא מביעה את רצונו העז של רוב הציבור לא במפא״י בלבד, אלא ברחבי המדינה (״דבר״, 3/5/1964).

 

העתקת קישור