מנהיג רם ללא רום שררה, אבא אבן - 11/7/1965
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  מנהיג רם ללא רום שררה, אבא אבן - 11/7/1965
שער  שער ראשון - היבטים ומבטים

11/7/1965

אבא אבן

 מנהיג רם ללא רום שררה

 

מתוך: פרוטוקול מישיבת מרכז מפא״י


יחלוף זמן רב, יתרבו מעמדי הערכה והספד, ולא נספיק למצות את כל תוויה וצבעיה של הדמות אשר נסתלקה. ועוד הכאב גדול, ועדיין הדמעה ניגרת. כמעט אין אחד מתוכנו, בקרב אזרחי המדינה, בכל קהל ישראל, המסוגל להיזכר במציאות יהודית שמשה שרת לא עמד במרכזה. בפרשת חיים זו מקופלת המהפכה העברית לכל שלביה ותמרורי דרכה, תולדות ישראל החדשה בזעיר אנפין. העין מרחפת על פני קורות חייו ואין פרק נעדר מתוך פרקי הזוהר ונתיבי הייסורים. ראשית הדרך בעלייתה של משפחה ביל״ויית אל הארץ הצחיחה, המתנוונת תחת שלטון עותמאני, המשכה בשנות ההשתלמות בגימנסיה ״הרצליה״, בתוך חבורה צעירה שכל חלומותיה היו חלומות של השליחות העתידה. שביל החיים מתפתל לכיוון לא צפוי בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר האוויר מתחשמל פתאום ברוח של בשורה מתקרבת. משה שרת מפליג לשירות ולימודים בטורקיה. מאז ימי שחר ראשונים, הימים שלאחר אישור המנדט, נדמה היה כי העתיד הוא נחלתם של היודעים לאחד דחיפוּת של פעולה ואורך רוח של ציפייה. מי שיזרע בדמעה סופו שיקצור ברינה.

בין שתי מלחמות העולם מלטש משה שרת את חיצי כישרונו החדים לקראת המבחן הצפוי. בחסותו המדינית העליונה של חיים וייצמן, בהשראתו הרוחנית של ברל כצנלסון ובמחיצתו הקרובה וקצרת הימים של חיים ארלוזורוב, הוא מכשיר את עצמו לשליחות המדינית העתידה. קדמה לכך תקופת לונדון, בה הוסיף נדבך חשוב של השכלה אנגלית על פני השכלתו העברית והערבית המשוכללת ושאב מלוא חופניו מהמחשבה הדמוקרטית והסוציאליסטית, שהחלה משתלטת אז על הנוער המשתלם בבתי אולפנה בריטיים. מחשבתו החברתית של שרת נשארה מאז ואילך מעוגנת בדמוקרטיה הסוציאליסטית בגרסתה האנגלית. לא דבקות בדוֹגמוֹת נוקשות, אולם גם לא זלזול בהלכה מנוסחת המגלמת את הניסיון החברתי הצָבוּר של דורות שנלחמו בארצות רבות על שוויון של אזרח וכבוד של עובד.

וכך התייצב שרת לשליחותו בשנות השלושים כאיש מושלם מכל הצדדים; מושלם בכל אשר הנחילה התרבות העברית למחזיקים בה משחר פריחתה ועד לחידוש מקורות חיותה; מושלם כאזרח האזור המצויד בידיעה יסודית של לשונה הערבית ותרבותה; מושלם בשורשיו בתנועת העבודה העברית והבינלאומית; מושלם כאיש היישוב שגדל וצמח בתוכו, ועם זאת ער וקשוב לשאיפה המקננת במעמקיה של האנושות לעידן של שלום וחירות במשפחת העמים.

מכאן ואילך נהיה משה שרת בונה חומותיה של הדיפלומטיה הישראלית. בשלב הראשון יש לו שיח ושיג עם נציבים עליונים, שרי מושבות ומזכירים ראשונים, שליחי המנדט המתלבטים בסתירות שגזרו על עצמם בשעת ליקוי מאורות של מדינות מתנכרות. ובפרוץ מלחמת-עולם גוברת בשרת הכרה ברורה וצלולה, כי הריבונות תהיה מנת חלקם רק של אלה המתנהגים כאילו היא כבר בידם. לשון אחר: הדגל העברי, שיהיה מתנוסס במעגל דגלי העמים, הוא גם צורך מוסרי לעם הנרדף וגם סמל ומנוף לממלכתיות השלמה הממשמשת ובאה.

עידן הזוהר שלו היה אותו עשור המשתרע בין סוף מלחמת-העולם ובין סיום כהונתו כשר החוץ. שנות הקמת שירות החוץ, שהשראתו הייתה נאצלת על מבנהו, על דרכי פעולתו, על הרכבו ועל הרוח אשר איתו. מפעלו אינו מתמצה במה שהוא פעל בעצמו. יש להוסיף עליו את אשר הנחיל לחבריו בעבודה. הוא לא היה כוכב בודד במסילתו; לעולם היה מרכז של מערכה שלמה, שרוחו ומנהיגותו נאצלות עליה: פועל ומפעיל. את חבריו במשרד, שגריריו ויועציו ברחבי העולם היה מחזיק במתח מתמיד של התלבטות שִכלית נמרצת. הוא ידע, כי אין הצלחות בלתי אם קדמה להן עבודת נמלים, שאיננה יודעת ייאוש או רפיון גם כשהמטרה נראית רחוקה מכל סיכוי סביר. הוא היה הקברניט הראשון במעלה של המאמץ המדיני שהוכתר בהצלחה בעצרת האומות המאוחדות בנובמבר 1947. באותם ימים הוא נישא על גלי הדיפלומטיה הבינלאומית בזירתה המרכזית והעליונה. מעולם לא הניח לניצחונות עקרוניים להסיח דעתו מן הפרט הקטן והמדוקדק ביותר. הוא ניהל מלחמה מדינית על כל כברת אדמה, על כל יישוב, על כל משלט ועל כל מקור מים, בהיותו יודע כי כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול של מדינה חיה העומדת לקום, ומעשה מדיני ערכו נמדד לא רק בהישגים המושגים אלא גם בפורענויות הנמנעות. לא היה ברור לעולם באותו עשור ראשון, כי הכרה בישראל וקיום קשרים איתה הם פועל-יוצא של מציאות מושרשת, כורח בלתי נמנע. המציאות לא נראתה כל כך מושרשת והכורח לא היה כל כך לוחץ. והמסתכל במפת האזור היה רשאי להניח, כי עצם החוויה הזאת של מדינה ישראלית תלוי על בלימה.

שרת חינך אותנו להרחיב את פעולת ההיגיון תוך פנייה למצפון. הוא היה בטוח, כי על אף העדות הצורבת של יחס אומות העולם לעם היהודי מדור דור, מקנן במעמקי תודעתו של כל מדינאי נאור ניצוץ כלשהו של דמיון היסטורי, של התנערות מצפונית, של חוש צדק, ופה ושם אפילו יחס מיוחד לעצם הדרמה של חיי אומה המסרבת למות ולעבור מהעולם. והוא היה סבור, כי הפורט על מיתרים סמויים אלה עשוי סוף סוף לעורר הד כלשהו.

לא אשכח כיצד הזעקתי אותו במאי 1949, בהתקבל החלטת העצרת על חברות ישראל באו״ם, איך עמד בפני הדגל הלאומי המתנוסס במלוא ריבונותו רם ונישא תחת השמש, איך בראותו את השלט הקטן ״ישראל״ על השולחן הבינלאומי, התמוטט לרגע ונשא את קולו בבכי עצור מול ההוד המסחרר של המעמד.[1]

ובשעת סיום תפקידו ביוני 1956 היה נתון בעיצומו של מאבק עקשני על פתיחת מקורות חדשים של נשק וידידות בצרפת ובצפון אמריקה. חלקו החלוצי בפתיחת אופקים אלה מן הדין שיבוא על תיאורו המדויק בספרות השופעת הנרקמת מאז סביב העשור הראשון לקיום המדינה. כי אכן היה איש ציבור שעשה כה מעט לגאול את הישגיו וזכויותיו מן הנשייה ולהגן עליהם מפני טשטוש בצדייה או בשוגג. בהיותו מסרב לחטט בזכויות עצמו היה מביע את אמונו, כי ההיסטוריה תדע לפסוק דין צדק גם בלי שיידחקו מרפקיה בלא עת. זה הדין גם לגבי יצירתו הספרותית המפוזרת עדיין על פני שדות הרבה, והזועקת עכשיו לברכת הכינוס. כי זה היה הפתוס שבחיי משה: ״שָׂמוני נוטרה את הכרמים - כרמי שלי לא נטרתי״.

ועל השנים שחלפו מאז צאתו את הממשלה, שראשיתן היחבאות מסוימת אל הכלים וסיומן בצמרת הציונית - מסוגלים לדבר אחרים זולתי ביתר סמכות. לא היו לו אשליות. ידֹע ידע, כי [מאז הדחתו ביוני 1956] נגזר עליו להיות נמצא בשוליה ולא במרכזה של אותה פעולה, שהיה נועד לה מטבע ברייתו ובכוח נכסי ההשכלה והיוקרה שצבר בדרכו המדינית. בשנים ההן הוגברה פעילותו התנועתית. אלה היו לו גם שנות פעולה וגם שנות מכאוב. מאחוריו עמדו שנתיים של עמידה מוצלחת בכהונת ראש הממשלה. את הכהונה הזאת נשא במלוא חמימות מזגו. מעולם לא נתרחק מטווח ראייתם של חבריו. מעולם לא נתן לרום השררה להפריד בינו וביניהם. נפשו הייתה תמיד זקוקה יותר לחיבה ואהדה מאשר לצייתנות. נשקו העיקרי היה הפעלת אותו חוט של חן וחסד, שהיה משוך על אישיותו. הזיכרונות המתעוררים בלב רבבות מוקיריו בשעה זו הם ביסודם דווקא זיכרונות אנושיים. משה שרת מתעניין במלוא הלהט בנו, בחיינו, בצרותינו, במאבקינו. שרת בחגיגות משפחתיות, שופע אהבה ורעות, מרכז סביבו את הנאספים בכל מסיבה על מנת להפכה למעמד מאורגן של שיחה, בדיחה והרחבת הדעת. משה רועם נגד כל פגיעה בדיוק הלשוני, מתמלא גאווה אבהית מול כל הצלחה של תלמיד. משה שרת מגן על האמת והצדק. משה שרת מגלם את המצפון הציבורי והתנועתי עד ליומו האחרון. אפילו בתוך הייסורים והכאבים של החודשים האחרונים, תקופה מלאת פתוס ללא נשוא לכל מוקיריו ומעריציו. וחרדתו האחרונה הייתה לשלמותה, מעמדה וכבודה הדמוקרטי של המפלגה.

הוא היה המופת העילאי של מנהיג דמוקרטי. ידע כיצד להנהיג וכיצד לנהוג. כיצד להיות נושא בכהונה וכיצד להיות פורש ממנה.

ומפלגה זו שהייתה בית חייו - כך הוא מגדיר אותה: ״בית חיי״ - שימשה מסגרת להפגנת סגולותיו האזרחיות. הוא ידע להיות מנצח בוויכוח בתוקף טיעונו הנמרץ; הוא ידע לקבל מרותו של הרוב שעה שנפסקה הלכה נגדו. לעולם היה רגיש להשפעה המחנכת של כל מוצא פה וכל מעשה ידיים של איש מנהיג. והוא תפס מאין כמוהו את הקשר ההדדי בין חיצוניותם ופנימיותם של חיים. חשוב היה בעיניו לא רק לאן נגיע אלא כיצד נגיע שמה - לא רק מה נעשה אלא איך נפעל; שהרי יש אמצעים המקדשים מטרה ויש אמצעים המחללים אותה.

מכאן שגם קפדנותו הלשונית לא הייתה סתם קו אופי, מצוות אנשים מלומדה. הוא האמין, כי ערכים אסתטיים וערכים מוסריים קשורים זה בזה ללא הפרד. שעה שנפגמת ההרמוניה החיצונית, מתערערת גם השלמות הפנימית. אין שום אפשרות שתתקיים מחשבה מדויקת תוך רישול של שפה. לכל אמירה שבכתב ובעל-פה היה ניעוֹר מתוך דחיפה עזה לשלמות. ועל הכל, הוא ראה את שפתנו כביטוי עליון של הכוח היוצר והמתחדש של העם, הנצח אשר אינו משקר.

ידֹע ידע, כי היה ראוי ונערץ בלבבות אין ספור, וכי לא היה בתוכנו איש מכובד יותר ממנו. ידיעה זו לא העבירה אותו על דעתו. הוא היה משוכנע, כי הגדוּלה בגילויים האמיתיים מלוּוה מידה של ענוותנות, זו המידה הגואלת את האדם משחר ההיסטוריה מהיותו נתפס ליצרו.

כך התהלך בתוכנו איש גדול בתכונותיו והִשרה על חיינו רוך וחדווה, אהבה וכבוד, אותות ומופתים של אזרחות טובה, של תרבות יחסים עילאית ואהבה עמוקה מתוכו. יחיד במינו היה צירוף סגולותיו. מי יודע מתי נראה כמוהו שוב.

 

הערות

העתקת קישור